הורות מקראית

שני מלכים חולמים חלום. האחד חולם חלום כפול, סיוט כפול: שבע פרות או שבע שבולים יפות נטרפות על ידי שבע פרות או שיבולים רעות מראה. מאות שנים אחר כך חולם השני שהאל מבטיח לו "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ. וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ: גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ". שני המלכים מקיצים מחלומם וקוראים לפמליה שלהם. פרעה מתעורר בבעתה ומחפש מי אשר יפתור לו את חלומו. שלמה לא זקוק לפתרון החלום "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי. וַיַּעַל עֹלוֹת, וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים. וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו."

הסצינה הדומה, אך שונה, של המלך החולם, ואולי גם הדמיון בין המילים "מקץ" ו"ויקץ", הביאו לכך ש"ויקץ שלמה" הוא הקטע שנבחר כהפטרה לפרשת מקץ (שלרוב אינה נקראת, היות וברוב השנים פרשת מקץ נקראת בחנוכה). אך הסיפור שממשיך אחריה קשור אף יותר לפרשה. מיד לאחר ששלמה מקבל הבטחה לחכמה שאין לה תקדים, עומדת למבחן חכמתו כאשר שתי נשים עומדות לפניו למשפט וטוענות כל אחת שהבן ששרד הוא שלה.

משפט שלמה ראוי לטור בפני עצמו כשאנחנו עוסקים בהורות מקראית. הוא נוגע בשאלות של מהי הורות? עד כמה חשובה הביולוגיה? ואיזה ערך הורים רואים בילדיהם? אבל נשאר רגע עם יעקב.

לפני שבועיים תיארתי כאן איך יעקב המתוכנן והמחושב מחלק את ילדיו למחנות כדי שאם מחנה אחד ייפגע, השני יינצל. ואיך יעקב מבצע העדפה בין ילדיו. גם בהחלטה שלא לשלוח את בנימין למצרים במסעם הראשון של האחים יעקב החליט להגן דווקא עליו: " כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן." (האם יעקב חשש למוראות הדרך? או פחד להפקיד את בנימין עם אחיו הגדולים, מתוך הבנה עמומה שהם היו מעורבים בהעדרו של יוסף?) לאחר שירדו בניו למצרים ופגשו את יוסף, הושאר שם שמעון במאסר. כעת יעקב מתלבט  – האם לסכן את בנימין בשביל הסיכוי להחזיר את שמעון?

יעקב כעת ניצב בפני משפט שלמה הפרטי שלו. זהו אולי הנסיון הקשה ביותר שיכול לעמוד בפניו אדם: איך בוחרים בין ילדיו? אך החלטתו ברורה. הוא מסרב לסכן את בנימין עבור הסיכוי להצלת שמעון: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ! וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ! וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ? עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה!" אילו הדברים היו תלויים רק בו, בנימין היה נשאר לצידו, ושמעון נותר בכלא המצרי.

תגובתו של ראובן, "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" היא אבסורדית, כפי שכתבתי פה בשנה שעברה. ולי היא מזכירה את תגובת האם הלא-אמיתית  במשפט שלמה: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ!". למזלו של שמעון, יהודה מפגין אמפתיה ותבונה, ומשכנע את אביו להפקיד את בנימין  בידיו ולרדת למצרים. כדי להציל את כולם, יעקב צריך לסכן את בנו הצעיר, ולשלוח אותו למסע רחוק בארץ זרה. אין משהו שיעקב אהב בחייו יותר מאשר את רחל. אין משהו שהוא שונא יותר מאשר לחשוף את עצמו ואת אהוביו לסיכון שאין לו עליו שליטה. אבל הפעם אין לו ברירה.

בתמונה: משפט שלמה, מתוך הסידרה Sacred Debris של Hai Knafo