הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם חוזר לפרשת תולדות ולברכה של יצחק ליעקב, ומתמקד באישיות של יצחק. דרך מחקרים על הבדלי אישיות וחמשת מרכבי העל שעלו במחקר, כנפו-נעם טוען שהמאפיין הבולט באישיות של יצחק היא ׳הנעימות׳, אשר מסבירה את התנהגותו בסצינה.

פרשת תולדות מתחילה במאבק מיתולוגי בין שני התאומים – עוד מהבטן: "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ … וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." במערכה השלישית, מגיע המאבק לשיאו בסצינת ברכת יצחק. האב רוצה לברך את בנו האהוב עשיו, אך האם דואגת לכך שיעקב יקבל את הברכה (על העדפה זו של כל הורה את אחד הילדים כתבתי כאן בשנה שעברה). וכאן, כידוע, מתרחשת סצינה מפתיעה ואולי מוזרה: יצחק, שכהו עיניו  לכאורה לא מזהה את בנו, ומברך את יעקב על חשבון עשיו.

הרגע הזה מתמיה. איך יתכן שיצחק לא מזהה את בנו? אולי יצחק, בן למעלה ממאה, לא היה במיטבו מבחינה קוגניטיבית? קשה להאמין. ודאי לא אם קוראים את הברכות הפיוטיות שבירך בהן את בנו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה. וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.".

האם יצחק, שהוגבל בשל עוורונו, לא ידע מה קורה בביתו? הנקודה הזו בולטת לעין במיוחד אם אנחנו משווים את המקרה שלפנינו לרגע דומה שבו יעקב עצמו כבר זקן מאד ועיוור, אך יודע להבחין היטב בין אפרים ובין מנשה. מחקרים מראים הבדלים מעטים בלבד בתפקוד ההורי אצל הורים בעלי מוגבלויות פיזיות כגון עוורון לעומת הורים ללא מוגבלות. אמהות עוורות אמנם מראות דאגה בנושאים כמו בטיחות, אך התמונה הכללית היא של הסתגלות ומסוגלות הורית.

מעבר לכך, קריאה זהירה של דבריו של יצחק מראה שהוא הבין היטב שבפניו ניצב יעקב ולא עשיו, והוא אפילו נותן לבנו מספר הזדמנויות להתוודות:

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי

וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי. (1) מִי אַתָּה בְּנִי? (בהינתן שיצחק מסוגל לזהות את קולו של יעקב, מטרתה של שאלה זו היא לאפשר ליעקב להגיד את האמת).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ. עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא, שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ (2) מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא, בְּנִי? וַיֹּאמֶר: כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב (3) גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, בְּנִי. הַאַתָּה זֶה, בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא.

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר (4) הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

אמנם הכתוב אומר "וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ." אבל מיד מגלה לנו שיצחק עדיין חושד ביעקב:

וַיֹּאמֶר (5) אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר: אָנִי.

כדי להבין את התנהגותו של יצחק בסיטואציה הזו, כדאי לחשוב על האישיות שלו. קל לחשוב על יצחק כאדם שנהיה פאסיבי כאשר התעוור ונאלץ לשבת באוהל. אך יצחק היה פאסיבי רוב חייו, אולי כטראומה מהעקידה ואולי עצם השתתפותו בסצינת העקידה מעידה על הפאסיביות שלו. אפשר לתת לכך עוד כמה דוגמאות: למשל, כל הגברים במשפחתו בחרו להם נשים (אברהם את קטורה, יעקב את רחל, ועשיו את שלוש נשותיו), אבל יצחק קיבל באהבה את רבקה שנבחרה עבורו.

דוגמה נוספת אפשר לראות בתגובות של שלושת האבות כאשר האל מבטיח להם את הארץ. אברהם שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". יעקב נודר נדר שבבסיסו התניה: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים". אבל אצל יצחק אין התניות ואין התלבטויות: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר." – באחד הפסוקים הקצרים במקרא מתוארת ההשלמה והקבלה של יצחק את הציווי "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת". ודוגמה אחרונה ניתן לראות בסוף הפרשה, כאשר רבקה היא זו שמביאה את יצחק לשלוח את יעקב לחרן – היא מניעה את העלילה ולא יצחק.

מחקרים על הבדלי אישיות מראים כי ניתן לסכם את רוב ההבדלים הבין-אישיים בינינו בחמש תכונות-על ("חמשת הגדולים"). אחת התכונות מכונה נעימות. החוקרים מקריי וקוסטה חילקו את תכונת הנעימות לשש תת-תכונות עיקריות: אמון, כנות, רוך ודאגה לזולת, אלטרואיזם, צייתנות, וצניעות. הנעימות היא זו שמאפיינת את יצחק יותר מכל: מה שתיארתי קודם כפאסיביות הוא בעצם שילוב של צייתנות וצניעות. אותה צניעות שמביאה לכך שאת הבארות שהוא חופר הוא דואג לכנות בדיוק באותם השמות שנתן להם אביו.

הרוך והדאגה לזולת של יצחק, והאלטרואזים שלו, מתבטאים היטב באופן שבו הוא מתיחס לסביבתו. השוו בין תגובתו של יצחק לרבקה העקרה, לבין תגובתו של יעקב לאשתו רחל שגם לה לא היו ילדים בתחילה. יצחק משתדל להימנע מסכסוכים ככל האפשר. בכל פעם שיצחק ואנשיו חופרים באר ובאים הפלישתים ומגרשים אותם, יצחק פשוט עובר לחפור באר אחרת (זאת בניגוד לאביו: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת־אֲבִימֶלֶךְ, עַל־אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ"). כשבאים אליו אבימלך ושר צבאו, הוא מתעמת איתם בעדינות רבה על כך שגירשו אותו, ולמרות שהם ממשיכים לדבר אליו בתוקפנות, הוא עורך להם משתה ונשבע להם לשלום.

על רקע זה, המרמה של יעקב נתקלת בקרקע מאד נוחה אצל יצחק. אפילו ברגע שבו יצחק נאלץ להתמודד עם האמת המרה, כשעשיו מופיע, הוא לא כועס אלא נחרד ("וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר: מִי, אֵפוֹא, הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרֲכֵהוּ?"). אדם אחר אולי היה מגיב בכעס רב למעשה המרמה של בנו.  ואילו יצחק, המאופיין בנעימות כה גבוהה, דווקא ממשיך לברך את יעקב: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".