"> אוכל כעבודת גבול: על הגיאופוליטיקה של הבורשט – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

תרבות האוכל

אוכל כעבודת גבול: על הגיאופוליטיקה של הבורשט

נמרוד לוז
21/11/2020

נמרוד לוז על הנסיון לדמיין את אוקראינה דרך מרק סלק ועל גבולות, קהילות מדומיינות ושף נחוש בעל תודעה לאומית.

שודר בתוכנית שלושה שיודעים ב 18.11.20

 צלחת מרק סלק מהביל בצבע אדום בוהק עם תוספת של שמנת חמוצה היא אולי המרכיב הביטחוני האחרון שהיינו מדמיינים על מנת לייצב גבול בין מדינות. ובכל זאת בשנים האחרונות הפך מרק הבורשט המוכר מהמטבחים הסלבים המזרחיים לאבן נגף ביחסים הדיפלומטים, המעורערים ממילא, בין רוסיה לאוקראינה, שדה מאבק טריטוריאלי-פוליטי-תרבותי להגדרת הגבולות הקולינריים וכר לתביעות בעלות הדדיות. באוקטובר 2019 שחרר משרד החוץ הרוסי דרך אתר הטוויטר הרשמי שלו, את הציוץ הבא: "קלסיקה נצחית – בורשט הוא אחת המנות הרוסית האהובות והמפורסמות וסמל של המטבח המסורתי הרוסי". האוקראיניים לא נשארו חייבים וצייצו בחזרה בהומור ובכעס משפטים כגון: לא מספיק שגנבתם לנו את חצי האי קרים הייתם צריכים גם לגנוב לנו את הבורשט?"

הוויכוח על הבורשט נמשך כבר מספר שנים וליתר דיוק מאז 2014 והוא העתקת הסכסוך הלאומי בין רוסיה לאוקראינה לשדה הקולינרי-גסטרונומי. עיקרו, קביעת הגבול ביניהן על בסיס קביעת הבעלות על מנה מסורתית זו. הדיון הספק הומוריסטי ספק רציני הזה הוא ביטוי נוסף לאחד התפקידים שאומות מודרניות הטילו על האוכל שהן אוכלות והוא ייצוב גבולות טריטוריאליים כחלק מהגדרתה התרבותית והמרחבית של האומה. בכל דיון מסוג זה יש לזכור כמובן שהאומה היא המצאה מודרניסטית המאוחרת למנות שהיא מבקשת להכיל בתוכה ולכן הגדרתן כלאומיות בהכרח נתפסת על ידי קבוצות נוספות שחשות בעלות על המנה כהפקעה וניכוס של מה שהוא חלק ממורשתן הקולינרית-תרבותית. כלומר, הגבולות הפוליטיים שמהווים היום קווי הפרדה ברורים בין אומות מאוחרים למנות שצמחו עוד טרם נוצרו גבולות אלה. ולכן התחימה שלהן בתוך קו נוקשה וברור כתפיסת הלאומיות המודרנית מייצרת פעם אחר פעם נושאים למחלוקת. במקרה הזה הבורשט הוא אמצעי להמשיך את המלחמה והמאבק הטריטוריאלי בדרכים גסטרונומיות. באופן זה, מנת המרק המסורתית הופכת להיות מגדירה גבולות של אכילות ויתרה מזו היא מאפשרת לעשות עבודת גבול דהיינו ליצור את הגבולות, ובמקרה זה מחדש לאחר שנפרצו ב2014.

Image by ivabalk from Pixabay 

עבודת גבול הוא מונח המיוחס לסוציולוג תומס גיירין (Thomas F. Gieryn) שביקש לדון במורכבות של התיחום בין המדעי והלא מדעי. עבורו עבודת הגבול הייתה: ייחוס תכונות נבחרות למוסד או רעיון כלשהו למטרת הבניית גבול חברתי או פילוסופי (Gieryn, 1993). מאליו מובן כי כל העוסקים בניסיון לתחם בין תחומים שונים כדוגמת המדע והדת נתקלים מהר מאוד בקושי למצוא קווי הפרדה ברורים. וזאת משום שהחלוקות האלה הן פעמים רבות מלאכותיות ונועדו בעיקר לשרת אותנו בצורך לייצר אבחנות בין קבוצות או בין תחומים שספק אם במציאות הן מתקיימות בצורה כה דיכוטומית. הבורשט הופך להיות, במאבק האוקראיני-רוסי, לחומר לעבודת הגבול. אך במקרה זה לא רק מאבק חברתי או קולינרי אלא אנלוגי למאבק המתמשך בשדה הגיאופוליטי בין שתי מדינות אלה. טרם שנגע בשורשי הסכסוך הנוכחי והמאבק על הבורשט יש להבהיר מדוע כה חשוב קו הגבול עבור האומות המודרניות.

תפיסת הגבול כקו טריטוריאלי קשיח ובלתי חדיר בין שתי ישויות פוליטיות הוא המצאה מודרנית מאוד. היא קשורה לתהליכי יצירת האומות המודרניות שהן למרבה ההפתעה תוספת צעירה וחדשה שלא התקיימה במרבית שנותיו של המין האנושי. האומה המודרנית היא תוצאת הקצה של הופעת רעיון הלאומיות היא מה שהגדירו בנדיקט אנדרסון קהילה מדומיינת. מושג זה משמש אותו לתאר קבוצת אנשים גדולה שמאוחדת על ידי רעיון שמאפשר לה לפעול כקהילה למרות שהקשר בין הפרטים השונים לא בהכרח קרוב וכך גם לא תמיד הם אכן קשורים זה לזה. אבל הדמיון של המוצא הלאומי המשותף הוא כה חזק שמצליח לגרום להם לפעול יחד ולהיות מוכנים גם להקריב קורבנות רבים כולל מוות בשירות הרעיון הזה. הקהילה המדומיינת הלאומית המודרנית החליפה מסגרות זהות מסורתיות כמו דת, מלוכה, קיסרות, ח'ליפות ובניגוד להן היא דומיינה מראש כמוגבלת ומתוחמת לתוך מסגרת טריטוריאלית קשוחה בעלת גבולות. בתוך הטריטוריה נעשה מאמץ רב לייצר סולידריות ותחושת קרבה על ידי מנגנונים שונים כמו שפה, היסטוריה, חוקים, מוסיקה וכמובן אוכל.

קהיליות מדומיינות - בנדיקט אנדרסון
ספרו של אנדרסון ״קהיליות מדומינות״

הרקע למחלוקת הנוכחית היא סדרת אירועים שהתרחשה ב2014 ובעקבותיה השתלטה רוסיה דה פקטו על חצי האי קרים שהיה בבעלות אוקראינית עד אז. בנוסף לכך האזורים במזרח אוקראינה הגובלים ברוסיה הם כר נרחב לפעילות והשפעה רוסית ואיום מתמשך על הריבונות האוקראינית במחוזות אלה. אך אין זו הפעם הראשונה שהרוסים מנכסים לעצמם מנות מהמטבח המקומי האוקראיני. הבורשט לא זלג במקרה למטבח הרוסי אלא היה חלק ממהלך שהחל בו סטלין לייצר תודעה משותפת לערב רב הקבוצות האתניות והלאומיות שהוחזקו בכוח תחת המסגרת הפוליטית של ברית המועצות. סטלין גייס את שר המזון שלו אנסטאס מיקויאן כדי שייצר עבורו מטבח לאומי סובייטי. הבורשט הפך להיות אחת ממנות הדגל ועם חדירתו לקפיטריות הסובייטית התרגלו רוסים רבים לאכלו על בסיס יומי כמעט. אירועי 2014 מהדהדים גם את הדורסנות הסובייטית הזכורה לשמצה והפיכתה של אוקראינה לאסם המזון של העילית המוסקבאית בשנות השלושים בזמן שאוקראינים רבים רעבו למוות.

מצר קרץ' – ויקיפדיה

המלחמה התרבותית-קולינרית הזו הועצמה לאחרונה וזכתה כבר לכינוי מלחמת הבורשט לא מעט בזכותו של שף אוקראיני בשם יבגן קולופוטנקו. דומה שמגה סטאר אוקראיני זה העמיס על שכמו את כל עבודת הגבול הזה והשבת הכוחות הרוסים מחצי האי קרים התעמתות עם הבדלנים הרוסים בתחומיה של אוקראינה דרך צלחת הבורשט. כחלק מהתגייסותו למאבק הזה הקים לפני כשנה את המכון האוקראיני לתרבות. בפוסט שפרסם לאחרונה (7.10.2020) שיתף את הקוראים במהלך שהוא עושה להפיכת הבורשט לנכס לאומי אוקראיני ולקבל הכרה בכך גם באו"ם. וכך כתב:

יבגן קולופוטנקו

זה היה הכרחי להגן על הבורשט כי זה לא רק מאבק על אוכל אלא מאבק של זהות תרבותית של האומה. התחלתי לחקור וגיליתי ש1500 שנה הבורשט נאכל באזור שלנו אך טרם אוזכר כאוקראיני. האזכור הראשון של בורשט הוא אכן מאוקראינה והוא גם מבושל ונאכל על ידי כל אוקראיני. אבל מבחינה חוקית בורשט לא מוכר כאוקראיני כי לא חשבנו שצריך לתעד את זה. לפני כחצי שנה הקמתי את המכון האוקראיני לתרבות ושלחתי את הצוות שלי ברחבי אוקראינה והגעתי למסקנה שכל האוקראינים שונים אבל דבר אחד משותף להם – אהבת הבורשט. אתמול (6.10) הכנתי סיר של חמישה ליטר בורשט והבאתי אותו למועצת המומחים האוקראינית והבהרתי שצריך להגן עליו. לאחר שעתים וחצי של דיונים התקבלה החלטה פה אחד ובורשט מעתה נכס תרבותי של אוקראינה. וזו רק ההתחלה וצריך שכל העולם ידע שבורשט הוא מאכל לאומי אוקראיני.

קלופוטנקו חותם את הפוסט במילים – התהילה לאוקראינה.  האופן שבו הוא מבקש לעשות את עבודת הגבול הקולינרית הזו אינו יכול להיתפס כמנותק מהתביעה הרוסית על הבורשט שהיא חלק ממהלך משמעותי יותר ורחב היקף בהיסטוריה הרוסית של דיכוי השפה האוקראינית, הפוליטיקה המקומית, ומעל לכל של עצמאות אוקראינית. ויתכן שהמהלך של קולופטונקו מתחיל לשאת פירות בדמות ציוץ מרוכך שהוציאה השגרירות הרוסית בוושינגטון לאחרונה ובו התייחסות לבורשט כמאכל המאפיין את האזור כולו תוך עמעום של הייחוס הלאומי הרוסי שלו.

האם המאבק על הבורשט והנסיגה הרוסית החלקית הזו מהתביעה על הבעלות שלו מבטאת יתכן סימני חולשה של הדוב הרוסי לאור השמועות על מחלתו של פוטין? יתכן שכן וימים יגידו אך מה שברור לחלוטין הוא תפקידו של האוכל בעידן הלאומי בתהליכי היצירה הבלתי פוסקים של גבולות קולינריים, תרבותיים ואכן אפילו פוליטיים.