הורות מקראית

אריאל כנפו-נעם על היחסים בין נח ובניו ועל הפער בין ההתמסרות למשימה הגדולה של הצלת העולם לבין חיי היומיום של גידול וחינוך הילדים

נח הוא אחד האנשים היחידים בספר בראשית שמקבל "ציון" ערכי. מיד כאשר הוא מוצג בפנינו, "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ", הוא מתואר כך: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" ואכן נח מקבל את תפקיד מציל החיים עלי אדמות. רק לאחר מכן, מסופר לנו על הבנים שהוליד: "וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים: אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת". הנקודה הזו, שבה הכתוב עוצר לספר לנו על צדיקותו של האיש לפני שהוא מספר לנו על "תולדותיו" (האנשים שהוליד) היא מפתח להבנת מה שמתרחש בסוף הסיפור.

לאחר שנגמר המבול, נח יוצא מהתיבה, מקריב קורבן, והאל כורת איתו ועם שאר העולם ברית, שלא להמיט אסון כזה שוב: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". נח הצדיק התמים חי עוד 350 שנה אחרי המבול, אבל מסופר עליו רק סיפור אחד נוסף, שמשאיר טעם רע בפה: "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ". המשמעות של "ראה את ערוותו" לא ברורה, והפרשנויות נעות מזה שחם אנס את אביו השיכור ועד זה שסירס אותו. ובכל מקרה מדובר בהתנהגות מאד קשה, כפי שמראה תגובתו של נח: "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. ".

הסצינה הזו מעוררת מחשבות על נח האב. נח הצדיק הציל את העולם. נח הצדיק היה ראוי לכך שכל משפחתו תישרוד איתו. אבל נח גידל את חם שהיה פחות צדיק. האם בדרכו להציל את העולם הזניח נח את חינוך בניו? אין לנו פרטים רבים על המשפחה המכוננת הזו, אבל עמדתו של המקרא מובאת כמה פסוקים לפני כן: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו " – יש באדם (במין האנושי כולו? באנשים ספציפיים?) רוע טבוע. יתכן והמקרא לא מייחס לנח אחריות למצבם המוסרי של ילדיו. בכל אופן, לא מסופר לנו שנח ואשתו עורכים דיון חינוכי ביניהם, מנסים להבין היכן טעו, ומה לעשות הלאה. נח שם את האחריות כולה על חם ובנו כנען, ומקלל אותו לדורות.

יותר משהאירוע הזה מדבר על נח כאבא, הוא מביא את תפיסתו של בראשית על האדם – האדם לא אחראי לגמרי לגורלו. אמנם האל מחזיר לו את מפתחות העולם, אך מעכשיו יש הנחה שיש בחלק מהעולם אלמנט של רוע, שיישאר לדורות עולם, ובכל זאת האל מבטיח לא לשמיד שוב את העולם.

אבל נחזור רגע להתחלת הסיפור. אולי "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" אינה כזו דרגה גבוהה? אולי השמימיות הזו, של האיש שמתהלך לו עם האלוהים, היא קללתו של נח. הוא בונה תיבה ולא שם לב למתרחש במשפחתו. לאחר שנגמר המבול פתאום הוא מתואר בתור "איש האדמה". פתאום עליו לעסוק בשוטף, ביומיומי – לא להציל את העולם אלא לבנות אותו לאט לאט, יחד עם אשתו, בניו וכלותיו. מכל הפעילות החקלאית האפשרית, המקרא מספר לנו שנח נטע דווקא כרם. נח משתכר והאסון קורה.

קשה להאשים את נח שהלך לו והשתכר. במחקר אמריקאי על מטופלים עם בעיות התמכרות לאלכוהול וסמים ל89% מהמטופלים היתה היסטוריה של אירועים טראומטיים קשים (כגון תאונה קשה, מעורבות בשוד, צפיה ברצח). דמיינו את המאמץ המתמשך להציל את העולם, לבנות את התיבה במשך חודשים ושנים, לשמור על החיות (והאנשים) במשך ארבעים יום בזמן המבול, וכשזה נגמר לחכות בסבלנות עד שיקלו המים מעל הארץ. ואז, לצאת החוצה אל הזוועה. אל השממון, אולי גלי עצמות בכל מקום. שום דבר לא יכול להכין את נח לטראומה הז

שם חם ויפת ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו