תרבות האוכל

נמרוד לוז משרטט את מסעו של האתרוג, אשר הפך מ׳עולה חדש׳ ותושב זר, ל׳יהלום של סוכות׳ ולאושפיזין היוקרתי ביותר. דרך סיפור האתרוג מראה לוז את תהליכי ההסמלה ויצירת ערך למזון בתרבות, בפוליטיקה ובכלכלה.

מתוך התוכנית ״שלושה שיודעים״ מה-7.10.20

בשנת 1870 מפרסם יואל משה סולומון, עורך עיתון הלבנון דברי שבח והלל לאתרוגי אם אלפחם: :

"…לא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת".

תיאור זה אינו תמים וגם לא מקרי ופרסומו קשור באינטרסים כלכליים ובמאבק שהתקיים אותה שעה על השליטה בשוק האתרוגים המגלגל כספים רבים. במהלך המאה ה-19 התנהלה מלחמה לכל דבר ועניין על השליטה בשוק זה בין סוחרים אשכנזים לספרדים ובינם לבין קהילת קורפו היהודית שגם בה היו פרדסי אתרוגים משובחים. האתרוגים של הפלחים המקומיים אותם מהלל סולומון היו קטנים למדי נטולי ריח ועל פי רוב בעלי מראה עלוב אך יתרונם היה שהם לא היו של היריבים המסחריים ובצד ההלכתי גידולם בעצים שלא עברו הרכבה הכשירו אותם לשמש למצוות החג.

האתרוג הוא אכן סמלו של חג הסוכות ומוצר המזון היקר ביותר הקשור למנהגיו ולמצוות הקשורות בו. אך על פניו לפחות מדובר במועמד הכי לא אטרקטיבי להגיע למעמד זה. ובמילים ברורות מדובר בפרי חסר תועלת כמעט לחלוטין כמזון, גידולו קשה, הציפה הנתנת לאכילה ממנו היא מזערית ובזנים מסויים כלל לא קיימת. שימושיו בתעשיית המזון מוגבלים למדי ומוגבלים בעיקר לקליפות מסוכרות ותוספות ארומטיות למשקאות אלכוהולים. וכמו בכל שנה לאחר החג יהיו מעטים שירכשו אתרוגים על מנת לעשות מהם ריבה.

אך מעבר לכך, הביוגרפיה הגיאוגרפית והחברתית שלו מלמדת כי הוא לא מקומי, בוודאי לא היה כאן כאשר חוברו הטקסטים המצווים על מצוות הסוכות, ובכל זאת בתהליך מרתק למדי הפך להיות היהלום של הסוכות. ולא בכדי בחרתי במונח יהלום משום שכמוהו הוא נטול ערך פרקטי והפיכתו למוצר יקר ערך קשורה בתהליכי הסמלה והסכמה חברתיים שיש להם השלכות ומשמעויות בשדה הכלכלי.

אחד הסוציולוגים שמקבל את המעמד הראוי לו רק בשנים האחרונות הוא גיאורג זימל. באחד ממחקריו הידועים יותר זימל עסק בשאלות של ערך וכסף כבר בראשית המאה העשרים ולנוכח עלייתו של הקפיטליזם כתיאוריה הכלכלית-פוליטית המובילה. הוא ביקש להבין את ההיגיון של כלכלת הכסף ואת האופן שבו חפצים מסויימים מתומחרים ומקבלים ערך. ערכם הכלכלי נובע לא אחת מהאופן שבו מתייחסים אליהם בשדות אחרים לכאורה לא קשורים כתרבות, דת, פוליטיקה. זימל מגיע למסקנה שחפצים מקבלים את הערך שלהם ככל שהתשוקה שלנו לרכוש אותם עולה וערכם של חפצים בעלי ערך כלכלי נוצר בין התשוקה הטהורה להנאה המיידית שאנו מפיקים מהם. ככל שהפער בין אלה יהייה גדול יותר כך ערכו של החפץ יעלה.[1] התשוקה לאתרוגים גורמת למחירם אכן להאמיר ובכל שנה מגלגל שוק האתרוגים המקומי והבינלאומי עשרות מיליוני שקלים. כדי להבין מדוע קראתי לו תושב זר ועולה חדש אשרטט כעת את הביוגרפיה הגיאוגרפית והחברתית שלו ולאחר מכן אראה כיצד הפך להיות מזוהה עם פרי עץ הדר המופיע במקורות.

שמו המדעי של האתרוג הוא citrus medica בתרגום רופף פרי ההדר הפרסי ללמדנו מהיכן ליניאוס  שעשה את הקלסיפיקציה הזו במאה השמונה עשרה סבר שהוא הגיע. אך המציאות שונה מעט. מקורו של האתרוג שנתן את שמו הלטיני למשפחת ההדרים כולה מצפון מזרח הודו בואכה יונן בסין ולשיפוליו המזרחיים של רכס ההימלייה שם גם בויית לראשונה. משם נדד לפרס וממנה לשאר אזורי המזרח התיכון כולל לחופיו המזרחיים של הים התיכון כלומר אלינו. המסע הגיאוגרפי הזה מתבטא היטב בשמות השונים שקיבל בתרבויות אליהן הגיע. בסינית הוא קרוי גנג'ו ליי ובהינדית הוא קרוי תורנגה. השמו הפרסי הוא תורונגה ומאוחר יותר אתרונגה ומכאן לארמית כאתרונגה או אתרוגה ולעברית תחת אתרוג ובערבית תורוג.

הפרשנות המקובלת כיום מזהה את האתרוג עם הפסוק המקראי המתייחס לארבעת המינים שאחזקתם ונענועם במהלך תפילות החג היא אחת המצוות המרכזיות של חג הסוכות: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ ערבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא, כג, 40). אך בניגוד לתמר להדס ולערבה האתרוג, כאמור, אינו גידול בר של אזורנו או צמח שניתן לכנותו מקומי. מתי אם כן התאזרח כאן?

עד לשנים האחרונות התקיימו לא מעט מחלוקות מחקריות בסוגיה בין מי שסבר שהגיע מאזור פרס עם כיבושי אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפנה"ס, ויתכן אף קודם לכך עם שבי ציון במאה השישית לפנה"ס, לאלו שסברו שלא התערה במקומותינו לפני המאה העשירית לספירה.

פתרון אפשרי למחלוקת נחשף בחפירה ארכיאולוגית שהתקיימה במכלול המלכותי של נציג השלטון הפרסי לפחוות יהודה (תקופה המוכרת גם כימי עזרה ונחמיה) ברמת רחל. בחפירה הצליחו החוקרים דרך זיהויים של גרגרי אבקה מאובנים שנשתמרו בטיח בריכת המים שהיתה במכלול לזהות את שלל המרכיבים הבוטניים של הגן המלכותי שהיה חלק ממכלול שלטוני זה. הממצא המפתיע ביותר שמשמש גם כעדות הארכיאו-בוטנית הקדומה ביותר לגידול האתרוג במרחב הוא שרידי אתרוג המתוארכים לכל המאוחר למאה הרביעית לפנה"ס.[2] כלומר מאוחר בכמה מאות שנים לכל הפחות לזמן חיבורים של הטקסטים המקראיים.

אז מתי נכנס האתרוג לסוכה? בניתוח כרונולוגי של טקסטים ניתן לראות כי עד למאה הראשונה לספירה אין אזכורים של האתרוג כחלק ממצוות החג או בהתייחסות להיותו אחד מארבעת המינים. כך למשל בתיאור חג סוכות בתקופת נחמיה נכתב: ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל-עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית, ועלי עץ-שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות ככתוב (נחמיה, ח, 15). בתרגום השבעים לתנ"ך המתוארך למאה השלישית לפנה"ס הפרשנות היא שמדובר בפרי עץ הדור שזו עדין הפרשנות השומרונית המסורתית לאותו פרי עץ הדר המופיע במקרא. רק מהמאה הראשונה לספירה ואילך ובאופן בולט בספרות המשנה והתלמוד הצליח האתרוג להתקבע כאותו פרי עץ הדר ולהפוך להיות לאחד מחפצי הפולחן היהודי הבולטים ביותר.  השינוי במעמדו ניכר גם בייצוגיו החומריים וכך למשל במטבעות ובפסיפסים.[3] וכאן חוזרים אנו לשאלת הערך ותהליכי ההסמלה שמוצרים ובמקרה שלנו מוצרי מזון עוברים כחלק מהפיכתם למושא תשוקה ומכאן לבעלי ערך חברתי-תרבותי ודתי המתרגם גם לערך כלכליים.

מדוע דוקא האתרוג אותו בוודאי לא הכירו בתקופת המקרא ותרומתו לקולינריה האנושית דלה מאוד זכה לכבוד זה? יתכן שהעדר המרכיב המעשי בו הפכו אותו למושא נוח להעלאת ערכו הסמלי. כשם שהיהלום זוכה ליוקרתו בשל העדר סיבה פונקציונלית ומעשית לרכישתו ובוודאי נדירותו הפך למוצר יוקרתי שערכו העיקרי הוא בהיותו סמל מעמד וחפץ נוח למסחר. כך גם האתרוג שלא ניתן לאוכלו, שלא צמח במקומותינו שהוא נדיר וקשה בגידול הופך להיות המסמל היוקרתי ביותר של הסוכות.

יותר מזה, לא רק שגידולו קשה ויתרונותיו הקולינריים בטלים אלא גם שעם הזמן וכחלק מהפיכתו למוצר יוקרה כאותו יהלום שערכו נקבע לפי פרמטרים מורכבים כך גם האתרוג. סביב האתרוג צמח עולם ענף של מומחים וגדרות וסייגים שגורמים לתג המחיר למימוש התשוקה אליו להיות גבוה במיוחד. ומשום כך כמובן הוא לא ימחר במשקלו אלא ביחידות הנבחנות ונבדקות היטב. הפיטם, המרקם, המשקל, בית הגידול שלו, מראהו ועוד ועוד סייגים שכולם יחד הופכים אותו למוצר יוקרה ייחודי. חיזוק לסברה שדוקא בשל העדר סיבות מעשיות לגידולו או רכישתו נקל היה להפוך את האתרוג לסמל נמצא במקורותיו המזרח אסייאתיים. זן האתרוג הקרוי ידו של בודהה הוא נטול ציפה לחלוטין והוא למעשה קליפה וחרצנים בלבד. והנה דוקא פרי זה משמש כמנחה מקובלת בטקסים הבודהיסטים עד ימינו.

תהליכי ההסמלה שעבר האתרוג הפכו אותו למוצר יוקרתי המנותק לגמרי מתכונותיו הגסטרונומית וערכם כפרי הנמכר מעשה יום יום. לאורך הזמן ובדיוק כמו סחורות יוקרתיות אחרות נוצרה סביבו מערכת של  קריטריונים שהופכת את הידור המצווה לסוכות למסלול מכשולים הלכתי וכלכלי כאחד.

[1] Simmel. G.1978. The Philosophy of Money. London: Routledge, 73.

[2] Langgut, D., Gadot, Y., Porat, N., and O. Lipschits. 2013. Fossil pollen reveals the secrets of the royal Persian garden at Ramat Rachel (Jerusalem). Palynology 37: 115-129.

[3] Langgut. D. 2017. The citrus route revealed: From Southeast Asia into the Mediterranean. HORTSCIENCE 52(6):814–822.

Photo by Esther Wechsler on Unsplash