מרחב השתהות

חלק שני לפוסט של  הגר חג'ג' ברגר בו היא ממשיכה לשוטט בין על אתנוגרפיה, כתיבה ומשמעות׳, ומתארת כיצד הפרוזה שימשה תמיד בת ליוויה לאתנוגרפיה ולכתיבה האנתרופולוגית

לחלק א׳

בחלק הראשון סיפרתי את סיפורי בכניסה לאקדמיה, והערפול שבין הכתיבה החופשית וההבנה שעליי לציית לחוקי הפורמט. חוקים אלו מצד אחד מעבירים אותנו תהליך חיול ושייכות, מה שנקרא בלשון אקדמית הביטוס, אך מצד שני עלולים להותיר תחושות תסכול קשות מכך שאנו לא תמיד מצליחים להתאים עצמנו למסגרת. בחלק זה אציע כניסה לעולם שמאפשרת את הגמשת מסגרת הכתיבה האקדמית, ואתחיל בסיפורו של פטר האדום מהסיפור הקפקאי דין וחשבון לאקדמיה.

בסיפור מוצג פטר האדום, שחמש שנים אחרי שנורה ונלכד מגיע לאקדמיה לספר את סיפור הצלחתו במעבר אליה מחייו הקופיים הקדומים:

"כמעט חמש שנים מפרידות ביני לבין הקופיות, והן אולי פרק זמן קצר לפי הלוח, אבל אינסופי למי שמבקש לעבוד אותן בדהרה, כמו שעשיתי אני מלווה לפעמים כברת דרך באנשים מצוינים, בעצות, בתשואות ובנגינת תזמורת… את ההישג הזה לא הייתי משיג אילו התעקשתי לדבוק במוצאי, בזיכרונות נעורי" (קפקא, 2015, עמ' 251).      

פטר מספר את סיפור חייו ראשית כקוף פרא ואחר כבן תרבות תבוני, והמלומדים פרשו אותו כרצף אבולוציוני: המאלפים שלכדו אותו, העיתונאים וחברי האקדמיה, מטרתם היתה אחת – להביא לתוקף מדעי את הצלחת לכידתו, "הנה הצלחנו להפוך קוף לבן תרבות!". אך פטר מרגיש עדיין שונה בתוך תוכו. הוא ממשיך לספר את סיפורו ומוסיף כי בעת שיטוטו בין בני אנוש אלו הוא ראה תמיד אותם פרצופים, אותן תנועות, ולעיתים תהה האם כל אלו אינם בעצם איש אחד.  פטר, הזר שהפך למוכר, מתגלה כמי שחוקר בעצמו את התנהגותם ותרבותם של לוכדיו. 

אך הדבר לא מונע ממנו להיות מוצג בתעמולת הניצחון של האקדמיה על הפרא. כך, בין העולם של עברו לבין זה שנכפה עליו, הופך פטר להוכחת התרבות על הטבע. בהמשיכו לספר על חייו מראה לנו פטר איך מי שעברו הלא רחוק כקוף הוא הסמל לכל מה שהאקדמיה חרטה על דגלה.

הקוף הוא האחר, הלא מרוסן, הנתון לדמיון, הפראי אך גם המסקרן. במעבר לעולם האקדמיה הוא תמיד נותר "אחר", לא מוכר, נידון להלך בזהות חצויה בין עולם העבר הפראי, הפתוח והלא מוכר לבין עולם האקדמיה.

מייקל טאוסיג בחן סיפור זה בהקשר ליכולת המימזיס של הקוף להפוך את האקדמיה לטבע השני לו. הייצוג או ההעתק עולה על אופיו – הוא לומד ממנו, מביט ומכניס אותו לחייו, ובנוסף הופך להיות הדבר כשלעצמו וכופה עליו את עצמיותו הוא (Taussig, 1993). טאוסיג מתאר את היכולת לחקות משהו אחר, בהפנותו לוולטר בנימין בספרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (בנימין, 1983) רואה זאת זירה שבה משחקים בתעתועי מציאות. הקוף הוא העתק של המקור, והמקור הופך אותו לאחר ואת הקהל שבא לצפות בו לצופים בתאטרון החיים, למציצנים, ובכך משטיח את ייחודיותו אך באותה עת גם את ייחודיות המקור.

בהקשרנו, הקסם של המיוצג משפיע על המקור ובכך יוצר אזור ביניים שבין מציאות לחיקוי, ובהקשרנו – בדיה.

את הסיפור האישי והמטאפורי הבאתי כדי לייצר תמונה שמנסה ליצור סינרגיה בין האקדמיה לכתיבה: בדוגמה שלי חיבור גישות תיאורטיות שונות עם הפנטזיה/הבדיה, ובדוגמה של קפקא יצירה בין הטבע הפראי המדומיין, הסיפורי, לבין האקדמיה כנציגת האמת האולטימטיבית.

לא יהיה נכון לטעון כי תפיסה זו מתרחשת בגלל המפנה הפרשני בלבד, בתוך עולם פוסטמודרני שמחייב ריבוי נרטיבים. הרומן הזה, בין האתנוגרפיה לכתיבה, החל עשרות שנים אחורה.

למשל אדולף בנדלייה (Bandelier), שהיה אנתרופולוג וארכיאולוג ממוצא שוויצרי והיגר לארה"ב. בנדלייה חקר את הילידים, הפאבלו, בניו מקסיקו. ב-1890 פרסם את ספרו The Delight Makers הוא כותב באמצעות חצי רומן- חצי אתנוגרפיה את סיפורה של קהילה שבגידת אישה בה גורמת לקריסתה, ובתוך הסיפור הרומנטי הוא שוזר את המנהגים, הסמלים והטקסים של בני הפואבלו. בספרו הוא כותב כי ניסה להפוך את האמת על הפואבלו נגישה ומקובלת יותר על הקוראים. אך בכתיבה הוא מציע שלוש סוגי עובדות- גיאוגרפיים, אתנולוגיים וארכיאולוגיים. התיאורים של התרבות ואופייה אמיתיים- נימוסים, מנהגים, אמונה וטקסים. אלו נלקחו מתוך תצפיות וראיונות ושיחות עם אינפורמנטים, כמו גם ממקורות כתובים של מגלי ארצות שהגיעו ותיעדו את התרבות ממש בשלב של טרום ההשפעה האירופאית. התיאורים הארכיאולוגיים מבוססים על תיעוד של ממצאים מהשטח, כלי חרס שנמצאו במקום, אך העלילה כותב בנדלייה,"היא שלי, הייתי עד לרוב האירועים שתיעדתי". 

כך, בנדלייה נע בכתיבתו האתנוגרפית בין המציאות לבדיה, נוצרת לה בת כלאיים נטולת זהות קונקרטית אך גדושה בתיאורים ודימויים שמאפשרים לקורא לנוע בחופשיות במחוזות הפואבלו ולדמיין את החיים והאנשים כאילו הם שם.

דוגמה נוספת אפשר למצוא בכתיבתה האתנו-ספרותית של תאודורה קרובר על בסיס כתביו של בעלה האנתרופולוג אלפרד קרובר,  שנועדה  לשפוך אור על תרבות היאנה. היא מציגה את אישי, צאצא אחרון לשבט, שהיה חלק מאנשי היאנה אשר נכחדו כמעט לגמרי בעקבות הבהלה לזהב והשתלטות האדם הלבן על השטחים של צפון קליפורניה. בהשתלטות עקובה מדם זו בזזו, אנסו, רצחו את רוחם וגופם של בני השבט. אישי ומשפחתו הצליחו לברוח והתחבאו במשך עשרות שנים, אך ב-1908 התגלו ונרדפו שוב. אישי נותר לבד וכך חי שלוש שנים עד שנמצא כשחיפש מזון ונלכד. הוא נלקח למעצר, וכדי שלא יהרגו אותו הועבר למחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה והפך מושא מחקר, ואף היה לעוזר מחקר של האנתרופולוגים תומאס ווטרמן וקרובר עד למותו ב-1916.

תאודרה השתמשה בכתביו של קרובר, שתיעד ביומנים רבים את קשריו עם אישי וסיפוריו על השבט האבוד, וכתבה להם עיבוד ספרותי בשם "אישי: האחרון בשבטו" (1964). 

גם מרגרט מיד, רות בנדיקט ואחרים ואחרות  סימנו את הכתיבה האתנו-ספרותית עוד לפני המפנה הפרשני של גירץ שפתח באופן רשמי את חגיגות החיבור שבין כתיבה אתנוגרפית והתבוננות על תרבות כטקסט ב"לכתוב תרבות" ובהמשך "נשים כותבות תרבות" של דבורה גורדן ורות בהר, שכותבות כתיבה פמיניסטית אתנו-ספרותית.

סטיוארט מקליין כותב בספרו Fictionalizing Anthropology (McLean, 2017) כי אנתרופולוגיה צריכה ללמוד מאומנות וספרות, לא כ"עובדות" התומכות בהנחות שמבוססות על עבודת השדה, אלא כמודל לכתיבה ניסויית שחורגת מהתפיסות המתודולוגיות ומהכתיבה המתודולוגית המוכרת ומשבשת אותן. הוא מכנה את האנתרופולוגיה בספרו "אומנות מופלאה"  (McLean, 2017:45). האתנוגרפיה והכתיבה האתנוגרפית דומה אך שונה שכן היא צובעת את המציאות בצבעים רכים ולעיתים חדים, זאת בשונה מ"ספרות יפה" או ספרות בדיונית, שיוצרת עולמות חדשים.

ווינסנט קארפרזו, מייקל ג'קסון ומייקל טאוסיג ורבים אחרים מהלכים בקו שחוצה בין אדמה לשמיים, מצויים באותו קו קרמן שבין כדור הארץ לחלל החיצון, ומהלכים עליו כלוליינים מעונבים במבטים מזוגזגים. כך באותו קו לימינלי, מתאפשר לאנתרופולוגית בין השדה האתנוגרפי לכתיבה הספרותית להלך בין מציאות לבדיה ולהעביר רצונות, רגשות ותפיסות תרבותיות של מושאי המחקר, וכמילותיו של קרפנזנו, "להסיר את כבלי הקאנון".

הערבוב בין הז'אנרים מציע לחשוב על האיזון והאי-איזון ולשחרר את ההבנה שלנו של "טקסטים אתנוגרפיים". המשחק עם הייצוג, עוזר לנו להבין את המיוצג (Brendel, 2018). גירץ טען שבאנתרופולוגיה יש עירוב של סוגות שיוצר ומשרת את הכותב. המשחק הזה בין הסוגות מסייע להבין את המיוצג בקשת רחבה יותר. עוד הוא טוען כי הפער בין המיוצגים בשדה לבין ייצוגם באקדמיה הפך לגלוי יותר, לא שגרתי ולא נוח. כדי להיחלץ מסבך זה של הקשר בין כתיבה לספרות הפכה האתנוגרפיה לגדושה וכתובה בשפה ספרותית, לעיתים אף לחלק מספר קיים. למשל במקרה של נייגל ראפורט Nigel Rapport, שהפך את מושאי מחקרו לדמות בספר של פורסטר, "אחוזת הווארד". השדה שלו היה בעיירה בשם Wanet, כפר אנגלי שהזכיר לו את הספר של פורסטר והפך את מושאי המחקר לדמויות מהספר כשהוא מזגזג בין קולות פורסטיניים לאלו של Wanet (Rapport, 1993).

"social life is not to be appreciated by fragmenting dualities and occupying one side or the other; nor is it to be appreciated by attempting to place oneself halfway between the two; rather, the truth of social life is that it is 'alive' and always a coming-together: it must be appreciated by contriving intellectually to occupy both sides simultaneously "(Forster, in Rapport, 1993, p. 177,  במקור 1950, p. 1 74).

מכאן, יש לשאול , האם אין זה מחייב אותנו כאנתרופולוגים לצאת מאזור הנוחות? 

שכן, אנו בשונה מפטר האדום לא מבקשים להשיג רק את הכרת היותנו חלק. אנו מבקשים להציע אמירה שהיא מעבר. פרשנות, הרהור, ביקורתיות, להביע עמדה ולהציע משמעויות שצמאות להישמע.

לעומתנו, פטר, אומנם בציניות ובקבלת הדין מסיים את נאומו כמבקש להעמיד דברים על דיוקם, "אינני מבקש אלא להפיץ ידע, אני רק מדווח, גם לכם, רבותי הנכבדים אנשי האקדמיה, רק דיווחתי" (קפקא, 2015: 262), כך אומר פטר. הוא סיים את תהליך החיול.

לאנתרופולוגיה, בשונה מהקוף הקפקאי, שכל שרצה הוא לדווח , תפקידה הוא להיות מעבר לצינור ידע, תפקידה הוא להפוך מציאות לנסבלת, לפרשנות מרתקת, להפיג בה חיים ולעיתים ליצוק אותם בה. להפליג איתה לעכשיו ואחר כך, להזכיר לה את מי שהיא, ולהשיבה למה שהיתה תמיד. סיפור, גם אם מציאותי.

 ב"אני מאמין" של המשורר, כותב הרמן הסה כי אם יש ברצונו של המשורר להשאר נאמן למוצאו וייעודו אל לו להסתפח אל העולם השיכור מניצחון, אותו עולם ששולט על החיים באמצעות התעשיה, הארגון, וכן אל לו גם להסתפח לעולם הרוח הרציונליסטי (הסה , 1982:9). על האנתרופולוגית למצוא את החיבור שבין אקדמיה לכתיבה, בין העולם הנוצר לעולם היוצר, בין המציאות לבדיה, יש בה משהו אשר חושש מלהיות מחויב מדי ולהתרחק מעולם הדמיון ביצירת אתנוגרפיה לחצי בדיה, היכולת לצבוע עולמות קיימים ולהוסיף להם פרשנות יוצרים בכך כבר את הבדיה המציאותית ומאפשרים עושר להבנת המין האנושי. אותו עושר שהאנתרופולוגים יכולים לשרטט בו פרשנויות ורשמים ורישומים על העולם.

בחלק השלישי אציג דוגמאות לכתיבה אתנוגרפית שכזו והציג אפשרויות של אתנוגרפים שונים, תוך התמקד בהפיכת חלק מאתנוגרפיה לטקסט ספרותי.

 _____

הסה, ה. (1982.) קסמו של ספר. "אני מאמין של המשורר". ע"מ 9-10. הוצאת שוקן.

קפקא, פ. (2015). רופא כפרי. "דין וחשבון לאקדמיה". ע"מ 251-291. הוצאת עם עובד.

Bandelier. A. (1890). The Delight Makers. Dodd, Mead and Company.

Brandel. A. (2018). “A Poet in the Field: The Companionship of Anthropology and Literature,” Anthropology of this Century, Issue 21, http://aotcpress.com/articles/a-poet-in-the-field/  

Mclean, S. (2017). Fictionalizing Anthropology. University of Minnesota Press.

Ropport, N. (1993). Diverse World- Views in an English Village. Edinburgh University Press.