מרחב השתהות

פוסט ראשון בבלוג החדש של הגר חג'ג' ברגר בו היא תכתוב על ׳מחשבות משוטטות על אתנוגרפיה, כתיבה ומשמעות׳

בבלוג זה אני מזמינה להרהר בחיבור שבין השדה האקדמי לשדה הסיפורי. להשתמש בכתיבה הסיפורית ככלי לבחינת החומרים שנאספים בקפדנות והערכה אין קץ  בשדה  תוך שימוש בהבנות שלנו על תפיסות, רגשות, אמונות של בני אדם הפועלים בתוך שדה תרבותי חברתי. החיבור שבין השדה המוחשי לשדה המדומיין מאפשר לנו כאנתרופולוגיות לשוטט בין עולמות הידע, ליצוק בהם חיים ולערער את התפיסות הקלאסיות שבין כתיבה אקדמית לכתיבה הסיפורית באופן המאפשר לשמור על האקדמי בתוך מסגרת הפנטזיה.

ונתחיל במעשה…

מזה 30 שנה אני כותבת סיפורים, שירה, מחזות. העיסוק בכתיבה הוא בסיס זהותי חזק, והיה שם עוד לפני שהבנתי שאני רוצה להיות אנתרופולוגית. טוב, אני לא מכירה הרבה ילדים שרוצים להיות אנתרופולוגים (חוץ מבתי מיכאלה, אבל כנראה שאין לה ברירה).

אני. אני רציתי לכתוב. אפילו לא חשבתי להיות סופרת, וכאמור בכלל לא ידעתי מה זה אנתרופולוגיה. הרעיון של הישיבה למול דף לבן והכתמתו בציורי מחשבות היה כמו פתח לעולם אחר, יצירת עולם. הספרים שאהבתי תמיד לקחו אותי למחוזות אחרים – מסעות גוליבר, עשרים אלף מייל מתחת למים, בילבי, פוליאנה. 

טיול מכונן לפירמידות במצרים בגיל הנעורים הוביל להבנה פנימית: המפגש עם תרבות אחרת, העוצמה הטמונה בפענוח ובפרשנות והחיבור שבין הכתיבה להתבוננות בחוץ, החל לבעבע.

עברו שנים מאז אותו טיול ועד להתחלתי בלימודיי באוניברסיטה. היה נראה לי טבעי שיהיה עליי לשכוח את אהבתי הראשונה ולהתמסר לאהבה חדשה. אך כוחן של אהבות לא ממומשות הוא להגיח שוב בתפנית לא צפויה בעלילה. כך היה. מבחן בתיאוריות סוציולוגיות, אני יושבת בכיתת המבחן. שאלה ובקשה לערוך אינטגרציה בין שלושה תיאוריטיקנים – דורקהיים, מרקס ווובר. אז אני עורכת אינטגרציה. מה דומה, מה שונה, מה זה טוען, מה זה, תוך שימוש בתיאוריות, המשגות ודוגמאות.

אלא שכל זה מתרחש במקום אחר – טיול בטבע של שלושה חברים. במהלך הטיול הם נעצרים לאתנחתות של מפגש תאורטי או ויכוח תאורטי, אוכלים, שותים ומפטפטים. פעם נעצרים לעצירת ארוחה ארוכה וממושכת, ופעם לחיבור זעיר על תה ועוגיות.

הטיול מסתיים בפסגת הר ושם, בתצפית על השקיעה, הם עורכים שיחה מפויסת גם אם ביקורתית. שלושתם על קצה ההר, מביטים בשקיעה במבט מהורהר. אני מגישה את המבחן ויוצאת. כעבור כמה ימים אני מקבלת הודעה להגיע לשיחה במחלקה. מסתבר שהמתרגל לא ידע איך לבדוק את המבחן. בהתייעצות עם מרצה הקורס, המבחן עובר לקריאה שלו. 

אותו מרצה בדק את המבחן ואף העניק לו ציון. הוא הצליח לראות את הקו האנושי שבין סטודנטית מבולבלת ואולי מעט מעופפת לבין יכולות אנליטיות, גם אם מתובלות באסוציאציות חופשיות ובאינטרדיסציפלינריות לא מכוונת. המרצה, שם בדוי, פרופ' גד יאיר, קרא לי לשיחה וחיזק את דרכי, ובכך העיר את הדוב שהניח את העט בתוך קופסת הדבש ושינה את תפקידו מעט רושם לעט מכיל. אותו מרצה ראה מבעד לסדק,  אפשר לאור להיכנס דרכו והראה שאפשר לעשות את זה גם אחרת – למשל להתייחס לתיאוריה כסיפור. 

הטשטוש בין התאוריה לסיפור חזר והופיע בחיפוש המחקרי שלי אחר מרחב ההשתהות – אותו מרחב לימינלי, שמטשטש את המבט על המציאות למול היכולת ליצור עולם מקביל עשיר, אף אם לעיתים רוקד ריקוד מתעתע בדמיון שטוחן את כזבי המציאות, כשירו של פרנדדו פסואה (פסואה, 1993, "כל חלומות העולם", הוצאת כרמל, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי)

"המשורר הוא מכזב

שכה בכזביו מפליא

שהוא ממציא את הכאב

גם כשהוא חש בו בעליל.

והקוראים את שכתב

חשים יפה בכאב קרוא,

אך לא בשני כאביו

אלא בשניים שלא קרו.

הדמיון טוחן את הכזבים

כשאת הגלגל מסובב

קרון-צעצוע מחוטים עבים

אשר קוראים לו לב."

והגלגל מסובב קרון צעצוע, מחוטים עבים שקוראים לו שדה המחקר, שקוראים לו לב העשייה, שכותבים אותו בדיו לבנה.