"> העתיד כבר כאן: האתגרים וההזדמנויות של האקדמיה המקוונת – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

העתיד כבר כאן: האתגרים וההזדמנויות של האקדמיה המקוונת

האקדמיה מתמודדת עם קשיים ואתגרים רבים עם התפתחות עידן המידע במאה ה-21. משבר הקורונה הבריאותי והכלכלי הפנה זרקור לרבים מהקשיים האלה ואף העצים את חלקם, אך הוא גם מאפשר הזדמנות לבחון את המודל האקדמי מחדש ולהתאים אותו טוב יותר לצורכיהם ולחייהם של הבאים בשעריו בעידן הנוכחי. 

אתגרים רבים עומדים בפני האקדמיה בימינו. המקדש העתיק של ההשכלה והמדע מתגלה במאה ה-21 כמערכת בירוקרטית סבוכה ויקרה לתחזוקה, שמתמקדת לעיתים תכופות מדי במעטפת במקום במהות, ומתקשה יותר ויותר לממש את מטרותיה המקוריות של הרחבת ההשכלה, הידע המדעי והרוח האנושית. מבפנים היא נראית בעיני רבים יותר כמירוץ סיזיפי להשלמת שרשרת מטלות אינסופית וחסרת תועלת, ופחות כאולם הדיונים מלא-ההשראה של אפלטון.

במרץ 2020 יצא לאור ספרם של תמר ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה, שמבהיר לאורך 670 עמודיו ואלפי ההפניות שבו את העובדה המצערת שהמצב הזה זהה ברובו בעולם כולו. בצירוף נסיבות מעניין, הספר יצא לאור בעיצומו של משבר הקורונה העולמי, שהפנה זרקור מסנוור ובלתי מחמיא לכל קשיי ההסתגלות של האקדמיה למאה ה-21.

הספר כתוב בטון נחרץ, לעיתים אף תוקפני, אבל העובדות שהוא מציג מדברות בעד עצמן. בני הזוג אלמוג לא מותירים אבן על אבן בפריסתם את "כל שקרי האקדמיה": הקסטות של חברי הסגל, החמדנות והניצול מצד כתבי העת האקדמיים, הדרישות ההולכות ומחריפות לרשימת פרסומים ארוכה ולעיתים חסרת ערך, תרמית ה-impact factor, חוסר התוחלת של דירוגי האוניברסיטאות העולמיים, ובראש כולם – המשבר הכלכלי שעימו מתמודדים כמעט כל המוסדות האקדמיים בעולם, שמוריד את הערך של התואר האקדמי ומעלה על נס את מקורות המימון כמעט בכל מחיר. מצד הסטודנטים, ההשקעה הכספית מתגלה כגבוהה והתמורה מפוקפקת לא פעם – לימודים ארוכי-טווח ומתישים שמעשירים את השכלתם במידה מעטה בלבד, ותורמים להשתלבות בשוק העבודה במידה מעטה אף יותר. המצב הזה מעורר תסכול וייאוש בקרב רבים מבאי האקדמיה בשלבים שונים בקריירה שלהם, ובוודאי לא מייצר סביבה מפרה למחשבה, מחקר ולמידה שתקדם את הסטודנטים והסטודנטיות, החוקרות והחוקרים, והחברה כולה.  

כל שקרי האקדמיה - תמר אלמוג, עוז אלמוג

הטענות הללו מתגלות כרלוונטיות במיוחד נוכח משבר הקורונה הכלכלי: כפי שרבים בארץ ובעולם לומדים בימים אלה על בשרם, העובדה שיש לך מקצוע לא מבטיחה שהוא יפרנס אותך תמיד. כיום רובנו זקוקים להשכלה מגוונת ולכישורים מורכבים שיאפשרו לנו להתפרנס מעבודות שונות וישקללו את סך הידע, הכישורים והיכולות שלנו בדרכים ורסטיליות. האקדמיה, טוענים בני הזוג אלמוג, צריכה להשתנות מאוד כדי לתת לתלמידים ולעובדים של העתיד את מה שהם צריכים. 

לאור זאת מובן שתקופת משבר הקורונה הייתה קשה לאקדמיה במיוחד, והעצימה רבים מהקשיים שעימם היא התמודדה עוד קודם. אך מצד שני, תקופה זו גם שחררה את האקדמיה מחלק מכבליה העתיקים והצעידה אותה, גם אם בעל כורחה, לעידן החדש. משום כך, בחודשים האחרונים התבוננתי בסקרנות בתגובת האקדמיה למגבלות שכפתה עליה הקורונה, ובניסיונותיה ליישם לפחות חלק מתהליכי הקדמה הנחוצים לה. הנושא עלה בכל שיחה שלי עם מכריי מהאקדמיה, בדיונים רבים בין אקדמאים ברשתות החברתיות, וגם ניכר בחוויות האישיות שלי מקורס במסגרת אקדמית שבו השתתפתי בתקופה זו ומאירועי זום אקדמיים שונים. מכל אלה הפקתי כמה תובנות על הקושי שבהמרת האקדמיה לעולם הדיגיטלי, אבל גם על ההזדמנויות המופלאות שניצבות בפתחה.

מערכה ראשונה: פלטפורמת Coursera

הקורס שאותו התחלתי בדצמבר 2019 נעצר זמנית בראשית מרץ 2020, בד בבד עם העוצר שהוטל על ישראל כולה. נראה היה כי הסגל מחכה תחילה שהגל יעבור, ובהמשך מנסה להתארגן מחדש להוראה מרחוק. לאחר הבלבול הראשוני, החלטתי שזו הזדמנות לבדוק את מערך Coursera – פטפורמה מקוונת חינמית שהוקמה עוד ב-2012, ומרכזת כיום אלפי קורסים מאוניברסיטאות רבות בעולם. גללתי בין רשימת הקורסים הארוכה ונעצרתי בקורס Roman Architecture של פרופ' דיאנה קליינר (Diana E.E. Kleiner) מאוניברסיטת ייל.

במרוצת השנים דובר רבות על הבעיות של מסגרות ה-MOOC (קיצור ל-massive open online course), ששיעור הנשירה מהן גבוה מאוד. בין השאר צוין הקושי של תלמידים רבים בלמידה עצמאית והצורך במפגשים חברתיים. אך לטענת בני הזוג אלמוג, הבעיה האמיתית היא שהקורסים הללו פשוט אינם מותאמים לשיטות רכישת הידע של הדור הצעיר שגדל אל תוך מהפכת המידע. החוויה האישית שלי מקורס האדריכלות הרומית הייתה דומה, ולמעשה בשבוע החמישי פשוט נתקעתי באמצע.

ראשית, הקורס היה די מיושן. הוא עלה לראשונה ל-Coursera בשנת 2014, והוקלט במקור בשנת 2009. קורסים שמתרחשים בכיתה בזמן אמת לרוב מותאמים למציאות העכשווית ומגיבים אליה, גם אם בדרך אגב, ובכך הם מצליחים להיות אינטראקטיביים ורלוונטיים ללומדים יותר מקורס שהוקלט לפני יותר מעשור. נוסף על כך, אולם ההרצאות של ייל – מרגש ככל שיהיה – הוא לא תפאורה מעניינת מספיק בשביל העברת מידע מקוון בימינו, כאשר אנו מוצפים ללא הרף בשפע סרטונים אינטראקטיביים, הרצאות קצרות ותמציתיות, פוסטים פרשניים אישיים וכן הלאה. גם בימינו עשוי בהחלט להיות ערך רב לקורס ארוך ומקיף, אבל כשאנו בוחרים בלמידה כזו – התרומה הייחודית שלה צריכה להיות באמת ייחודית. להעתיק את הקורס מהכיתה למסך זה לא מספיק, ובהינתן האפשרויות הרבות שיש היום לרכוש ידע, יהיה קשה לצמצם נשירה מקורס כזה.

אבל האמת היא שבינינו, במקרה הזה בכלל לא ראיתי את צמצום הנשירה כמטרה. צפיתי בהרצאות מתוך עניין, ומאותה סיבה אולי אמשיך לצפות בהן בעתיד, ואולי לא. צופים שנרשמו לקורס כהכנה לתפקיד אוצרי מוזיאון אולי יריצו קטעים נבחרים שוב ושוב, ואילו מי שצופים בו לקראת טיול אולי יעדיפו לפרוס אותו על פני תקופה ארוכה יותר במקביל לתכנון הנסיעה ולהעצמת ההתרגשות ממנה. למה שתי האפשרויות האלה פחות טובות מהבחירה של תלמידי ייל להירשם לקורס כדי להשלים כמה נ"ז בלימודי ההנדסה שלהם, או כחלק מתואר בהיסטוריה? כל הידע שאנו רוכשים בחיים יכול להיות רלוונטי ומועיל. מה שבאמת חסר לנו הוא ההבנה איך להשתמש בו למטרות הרצויות לנו.  

מערכת שנייה: קורס מקוון

חלף מרץ וגם אפריל והקורס שלי נפתח מחדש, הפעם במתכונת זום. מדי שבוע נהניתי מאוד מהאפשרות לקום בבוקר, להכין כוס קפה, ללבוש חולצה ייצוגית ולהתיישב מייד מול המחשב, ומעולם לא עלו בי געגועים להשכמה המוקדמת ולנסיעות באוטובוס. הצפייה בשיעורים בזום גם סיפקה חופש תנועה, אפשרה לשלב את ההאזנה לשיעור עם פעילויות אחרות, וגם העניקה את החופש הפנטסטי שביכולת לראות מבלי להיראות. בלחיצת מקש פשוטה יכולנו לכבות מצלמה ומיקרופון, ובכך להשתחרר מהנורמות הכיתתיות ומעבודת ניהול הרושם מול התלמידים האחרים והמרצה, ופשוט להאזין לשיעור בדרכנו ולפי צרכינו.

מצד שני, גם כאן התברר עד מהרה שמה שמתאים לשיעור בכיתה לא בהכרח מתאים לשיעור מקוון. נושאים שבכיתה היו מניבים דיון ערני נענו כעת בקול ענות חלושה, אם בכלל, כי משתתפי הזום נוטים לעיתים קרובות לשתקנות. יתר על כן, העובדה שפלטפורמה זו מאפשרת למשתתפים להיות רואים-ואינם-נראים מייצרת חווית למידה שדומה יותר לצפייה בטלוויזיה מאשר לישיבה בכיתה. בסופו של דבר, הניסיון להעתיק את מערך השיעור הפיזי כפי שהוא לבמה המקוונת יצר מסגרת לימודים היברידית שלעיתים קרובות התקשתה לממש את מטרותיה.

הדבר בלט במיוחד בכמה שיעורים שהתקיימו במאי וביוני. באותה עת האוניברסיטאות כבר נפתחו מחדש, אבל תלמידים בקבוצת הסיכון עדיין לא יכלו להגיע לכיתה, ולכן המתכונת ההברידית נמתחה עד לקצה גבול יכולתה בשיעור פיזי-מקוון משולב: המרצה העבירה את השיעור במקביל הן לתלמידים בכיתה והן בשידור זום לשאר התלמידים שבבית. במצב הקיצוני הזה התבטאו בקיצוניות גם היתרונות והחסרונות הגלומים בשיעור הזום: מצד אחד, יותר ממחצית התלמידים העדיפו שבוע אחרי שבוע לצפות בשיעור מהבית, למרות כל הסייגים שתוארו לעיל; מצד שני, ההוראה המשולבת הזו הייתה מאתגרת מאוד לכל המשתתפים, ובסופו של דבר בוטלה לטובת חזרה למתכונת זום מלאה.

יתר על כן, בניסיון להפיק את המיטב ממתכונת הלימודים המקוונת התברר כי חלק מחומרי הקורס היו למעשה יעילים יותר ללמידה מהבית באמצעים מקוונים אחרים – ולא דרך שיעורי הקורס הרשמיים. אף כי תמיד מומלץ להשלים את החומר הנלמד בכיתה בהעשרה מהבית, טשטוש הגבולות של חווית הלמידה בזום טשטש את גם ההבחנה בין מסגרת השיעור האמיתית לבין ההעשרה. ככל שהתקדם הסמסטר, הדבר יצר חווית לימוד בלתי צפויה של "בחירה" בין הרצאות והדרכות מקוונות שונות ללמידת אותם נושאים, שרק חלקן ניתנו למעשה בקורס שעליו שילמנו.

אך האתגר המרכזי בקורס הזום היה ניתוק הקשר הפיזי בין התלמידים, ודרכו האפשרות לשוחח בינינו באופן בלתי פורמלי, להתייעץ, לשתף פעולה ולספוג השראה אחד מהשני. למרות ריבוי האמצעים הדיגיטליים לתקשר כיום, לתחושתי בקבוצה זו – שעדיין לא הייתה מגובשת דיה כמסגרת חברתית בפני עצמה – לא היה תחליף לדיונים מרובי-המשתתפים בכיתה ולשיחות האישיות ה"מקריות" בהפסקות. וכאשר מפרקים את הקורס לרכיביו ומורידים למינימום את רוב הרכיבים החברתיים והאינטראקטיביים שבו, אנו נותרים בעיקר עם הרצאות מקוונות בסגנון MOOC, ושוב עולה השאלה אם זו הדרך המתאימה ביותר לרכוש מידע בימינו.

מערכה שלישית: כנס מקוון

כמו ההוראה האקדמית מרחוק, גם הכנסים המקוונים נשמעים על פניו כמו רעיון מצוין. הכנסים הפיזיים הם יקרים מדי, ארוכים מדי, בזבזניים, לא-אקולוגיים, ובסופו של דבר מעניינים רק מתי מעט ותרומתם למדע קלושה. למה, אם כן, שלא נעביר את הכנס למתכונת אונליין, נדון בחידושים העדכניים במדע בלי לקום מהכורסה, נחסוך זמן וכסף, ובסוף נאכל ארוחת ערב עם המשפחה?

החולשה העיקרית של הפתרון הזה ברורה: לכנסים יש ערך חשוב ביצירת קהילה מקצועית מגובשת דווקא בגלל הערך ה"בלייני", החווייתי והבין-אישי שבהם. חוקרים טסים לאירוע מכל רחבי העולם, אוכלים ארוחות משותפות ומסיירים יחד בעיר המארחת, ותוך כדי כך מכירים, מתיידדים ומפתחים קשרים מועילים לעתיד. באופן אירוני משהו, הכנסים המקוונים מנסים לענות על הפונקציה שאמורה להיחשב העיקר, אבל היא למעשה הטפל. כמו בלמידה, גם במחקר: אם ברצוננו להתעדכן בחידושים במדע, הכנס הוא כנראה לא המקום הכי טוב לעשות את זה. יש היום כל כך הרבה פלטפורמות לפרסום חומרי מחקר, כולל פלטפורמות אישיות וא-פורמליות רבות, שלהרצאה בת רבע שעה באמת אין הרבה ערך. ואילו הערך של המפגש האישי נעדר מהכנס המקוון כליל.

יש אנשים שמנסים לשמר את הערך הזה גם בזום. חלקנו כבר שמנו לב שבדרך כלל זה עובד פחות טוב, ולעיתים יוצר מצבים מביכים ממש של תקשורת אישית שהופכת מבלי משים לפומבית. אבל מה שחשוב באמת הוא הרוב הדומם של המשתתפים שפשוט מאזינים בנימוס: אין ביכולתם ליצור קשר עין זה עם זה, להנהן, לנופף לשלום, לסמן שייפגשו בהפסקה. זהו קהל של צופים באירוע כמו-טלוויזיוני, שמתבוננים באחרים מבלי לדעת שהאחרים מתבוננים בהם. וגם אם יש באפשרותם להגיב במליאה או ליצור קשר עם עמיתיהם בהפסקה, רובם לא יעשו את זה אלא אם כן הם כבר מכירים מראש. כך שגם כאן עולה מאליה השאלה אם כנס כזה עונה על הפונקציות שלשמן הוא נועד מלכתחילה.

ספרייה עתיקה במוזיאון הבריטי. האם זו הדרך היעילה ביותר לרכישת ידע בימינו?

מערכה רביעית: ומה בכל זאת? יתרונות המפגש המקוון

עד כה הראיתי מגבלות וקשיים בניסיונות להעתיק את האקדמיה כפי שהיא למתכונת המקוונת. ובכל זאת אני סבורה שהמתכונת המקוונת היא לא רק כורח השעה, אלא שהיא העתיד של האנושות בכלל והאקדמיה בפרט. אין לי ספק שהקורונה תיעלם בעתיד הלא-רחוק מראש מהדורות החדשות, אבל על הנוחות של מפגשי עבודה מהכורסה יהיה קשה לוותר, והמאמץ שנמשך כבר שנים לאיזון בין עבודה לבית לא יאפשר להחזיר את הגלגל לאחור לנסיעות יומיומיות ארוכות. אני גם לא חושבת שזה בכלל יעיל – כולנו למדנו בתקופה זו שאפשר לבצע עבודה ולמידה מרחוק בדרכים חדשות שהן נעימות יותר ומתאימות יותר לימינו, ורצוי בהחלט לשמר את היתרונות הללו.

ובדומה לכך, יתרונם הגדול של מפגשי הזום ניכר בעיניי דווקא במקום שבו הם מפסיקים להתאמץ להידמות למסגרות המוסדיות המסורתיות, ומאפשרים לעצמם להיות משהו חדש – נזיל, חופשי, רבגוני ואינטראקטיבי יותר, כמו המאה ה-21 עצמה.

אולי שלא במפתיע, המפגשים הכי יעילים מבחינתי בזום נערכו במסגרות בלתי-פורמליות יחסית: מפגשי עבודה ידידותיים, מועדוני קריאה או סמינר מחלקתי באווירה משוחררת בשעות הערב. מפגשים כאלה, שכללו מספר משתתפים מועט יחסית והיו פחות רשמיים באופיים, אפשרו לקיים תמהיל נכון ומרענן בין הבעת דעות להעברת ידע פורמלי, בין שיחות חולין לשיחות מקצועיות, בין פינת הקפה המשרדית לקבוצת חשיבה מעמיקה. באופן מעניין הזום אפילו העשיר את השיחות המקצועיות שלי עם קולגות ולקוחות שבמצב רגיל היינו משוחחים בטלפון או מתכתבים במייל: פתאום האפשרות הזו "להיפגש" בלי להיפגש הפכה פופולרית וריאלית, ויצרה מרחב ביניים שבו אנו יכולים לשוחח ולראות זה את זה בלי להטריח אחד את השני בנסיעות ארוכות. השיחות הללו נטו לאווירה ידידותית יותר ופורמלית פחות בהשוואה לשיעורים או לכנסים מרובי-המשתתפים, ולכן פחתה בהם ההמתנה לאותם רגעי שבירת-דיסטנס בהפסקה שנעדרים מהמפגש המקוון בדרך כלל. בהתאמה, במפגשים מסוג זה המשתתפים גם חשו בנוח לצאת מהדיון לזמן-מה ולחזור אליו אחר כך, או לכבות את המצלמה ולהמשיך להקשיב. אווירה פתוחה ומשוחררת זו תואמת גם לצורכי הלמידה והמדע בימינו: העובדה שמדובר בקבוצות קטנות יחסית ובאווירה משוחררת מאפשרת לכולם להתבטא, להביע דעות, לחשוב ולהתדיין ביחד, ובסופו של דבר להעשיר את הלמידה ואת השיח המדעי והמקצועי.

אפילוג

למרות כל הבעיות באקדמיה בעידן הנוכחי בכלל, ובימי הקורונה בפרט, אני לא חוששת לעתיד ההשכלה הגבוהה: היום יותר מתמיד אנו זקוקים לאנשים שמסוגלים לחשוב בדרכים מעמיקות ויצירתיות, להסביר את המציאות באופן שקול ומבוסס, לשלב שיקולים אתיים וחברתיים ביישומם של חידושים טכנולוגיים ועוד. ואף כי יש היום במות רבות להביע דעות בלתי מבוססות ולהפיץ שקרים וטעויות, יש גם במות רבות לא פחות להביע פרשנויות מגוונות למציאות, לנהל דיונים מעוררי מחשבה ולהכיר אנשים מקבוצות חברתיות שונות. אני חושבת שהפתיחות והחופש הללו של המידע טובים לאנושות, טובים לחוקרים ולחוקרות וטובים לסטודנטים.

אבל האקדמיה, מקדש ההשכלה העתיק שהתגלגל עד לצורתו העכשווית בימינו, צריכה להתאים את עצמה לעידן הזה ולעולם הזה. אחרי שישה חודשים של משבר קורונה בריאותי וכלכלי, ברור כבר לדעתי שלא כדאי להעתיק את המודל הקיים אל תוך המרחב המקוון כפי שהוא. ולדעתי אלה בהחלט חדשות טובות. המודל הנוכחי של האקדמיה זקוק לתיקונים מהותיים כדי לשרוד ולהתקדם לדור הבא, והמשבר הזה בהחלט יכול וצריך להיות הזדמנות עבורו לעצב את עצמו מחדש.

Fresco School of Athens
חווית האקדמיה בעבר – ואולי גם בעתיד?
The School pf Athens (Scuola di Atene), Raphael Sanzio, 1509 – 1511

זה לא יהיה קל, כי השינויים הללו צפויים להשפיע על עובדים ותלמידים רבים ודורשים חשיבה יצירתית ומורכבת. אבל בכל זאת: באקדמיה ספונים גם כיום רבים מהמוחות המבריקים בעולם, וחלקם מתמחים בדיוק בתחומים הרלוונטיים לתהליך הזה – סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חינוך, ניהול, כלכלה, תקשורת, פסיכולוגיה, מערכות מידע ועוד. ביכולתם להתאים את ההשכלה הגבוהה ואת המחקר המדעי לעידן המקוון, ולשלב בו גם מפגשים פיזיים באופן שייטיב עם כל המעורבים במקום להקשות עליהם. בכך תשתחרר האקדמיה מהחסמים שחונקים אותה כיום, וכל הטוב שבה יעודכן באופנים המתאימים לעידן החדש.

כולי תקווה שזה יקרה בהקדם, לטובת כולנו. בינתיים אני ממשיכה להתבונן בעניין ביוזמות פרטיות ומוסדיות חדשות, יצירתיות ומרתקות, ומחכה לראות מה יצמח מכך לקראת השנה האקדמית הבאה.   

תמונה ראשית – Photo by Nathan Dumlao on Unsplash