תפוחים בספר האמריקאי: פרי גן עדן או נשקו של השטן?
נמרוד לוז על כיצד הפרשנויות התרבותיות כלפי האוכל משתנות – המאבק כנגד השכרות בארצות הברית והיחס המשתנה כלפי התפוח : ממיץ תפוחים לסיידר אלכוהולי וחזרה
מזון, בוודאי מאז שהתחלנו לייצר אותו בעצמנו, אינו רק דרך לסיפוק אנרגיה לקיומו של הגוף והזנתו, אלא מעורב תמיד בתהליכים של הסמלה ופרשנות. הויכוחים האינסופיים על בריאותה של החמאה לעומת הבעייתיות של המרגרינה ולהיפך, הימים שסוכר היה נחשב לתרופה או הימנעות מאכילה של חלבונים מסויימים מהחי על רקע אמונות דתיות, הם ביטויים מובהקים לא רק למרכיב הסמליות המצוי במזון שלנו אלא גם לתמורות הבלתי פוסקות באופן שבו אנו מבינים את אותו פריט מזון.
בתפיסה הנוצרית המערבית, שהשפיעה גם על תרבויות נוספות, התקבעה התפיסה שפרי עץ הדעת שנאסר על אדם וחוה לאכלו הוא התפוח וכך נמצא אותו מתואר ביצירות אומנות רבות בהם יוצגו חוה אדם על פי רוב הנחש והפרי שסביבו נסובה כל הדרמה יוצג כתפוח. כך למשל אצל טיציאן, רובנס והירונימוס בוש שהם רק חלק קטן מתוך שפע של יצירות כאלה
הפרשנות הזו מגיעה ככל הנראה מהחיבור בין המילה הלטינית לחטא היא Mali לשיבוש לטיני למילה יוונית מלון שמשמעותה עץ פרי ומכאן מאלוס בלטינית לתפוח. דומה שמה שקיבע את התפיסה היה המיתוס של הרקולס שבמסגרת מטלותיו היה צריך לגנוב את תפוחי האלמווות של ההספרידיות ומכאן קצרה הדרך להפיכתו של התפוח לסמל של ידע, אלמוות, פיתוי והנפילה הבלתי נמנעת המוסרית של האדם. לכן גם השם לגרוגרת בולטת אצל גברים הוא תפוח אדם משום שזהו אזכור לתפוח שנתקע לאדם בגרון כאשר אכל את הפרי האסור.
אז האם מדובר בפרי גן עדן או במאכל חטאים?
מסתבר שהדילמות האלה העסיקו מאוד את החברה האמריקאית במהלך המאה ה-19 והתפוחים כיכבו במאבק שלא נותר אקדמי אלא התערבבו בו גרזנים, הריסת מקומות למכירת אלכוהול ומאבקים שיובילו בסופו של דבר גם לצמיחת המאפיה האמריקאית בתקופת היובש הגדול. אז כיצד הפך התפוח לנושא למאבק וכיצד נשזרו בו סמליות ותובנות משתנות?
קיימים סוגים רבים מאוד של תפוחים והשונות בהם אדירה אך דבר אחד משותף לכולם, תפוחים הגדלים בטבע ללא הרכבה הם כה חמוצים שכמעט ולא ניתן לאוכלם. ובכל זאת, בספר האמריקאי – אותו שם שניתן להתקדמות מערבה של קולוניאליסטים אירופיים בעיקר על חשבון הקבוצות האינדיאניות – היה זה העץ המועדף על המתיישבים לנטיעה. הסיבה המרכזית שאנשי הספר האמריקאי נטעו עצי תפוח בלתי אכילים ובכמויות גדולות הייתה משום שמעולם לא התכוונו לאכלם אלא לשתותם. בדיוק כמו בענבים, הסחיטה של הפרי מייצרת מיץ תמים למדי ונטול אלכוהול. אבל תפוחים שנסחטו והושמו בחבית החלו לתסוס ותהליך התסיסה פרק את הסוכר המצוי בהם לאלכוהול. כל שנדרש היה חבית, זמן, ואחר כך לסנן את הנוזל.
לעיתים כדי להכפיל את כמויות האלכוהול היו מותירים את החבית בקור כדי לקפוא ואז דולים רק את החלק האלכוהולי שאינו קופא ומגיעים ל12% ויותר של תכולת אלכוהול. היתה זו דרך נהדרת להאריך את חיי המדף של הפרי, לשתות משקה שלעיתים ניתן לסמוך עליו יותר מאשר על המים, לקבל קלוריות זמינות ובוודאי להרגיש טוב בתנאי החיים הקשים.
בשנת 1755 ניסה ג'ורג' וושינגטון להבחר בוירג'יניה והובס קשות. ב-1758 הוא כבר למד את הלקח ובקמפיין הבחירות שלו הגישו כשש מאות ליטר של סיידר תפוחים אלכוהולי כל הדרך לנצחון. הזמינות של האלכוהול התפוחי לסוגיו הסיידר והברנדי וקלות הכנתם במבשלות ביתיות, הפכו את החברה האמריקאית לאחת משתייניות האלכוהול לנפש הגבוהות בעולם במהלך המאה ה-19.
לנוכח מקרי אלכוהוליזם רבים, שכרות, אלימות משפחתית ויתר הצרות הנלוות לתופעה קמה תנועה אידיאולוגית נוצרית שחרטה על דגלה את ההימנעות מאלכוהול. עצי התפוחים הפכו מטרות לגיטימיות להרס, עקירה ושריפה. במאמר משנת 1827 תחת הכותרת ׳מה אעשה בעצי התפוחים שלי׳, טוען הכותב כי לאיכר הנוצרי המאמין אין דרך אחרת מלהשאיר את התפוחים השטניים האלה להרקב על העץ, מאחר וכל דרך אחרת תהייה לעשות רווחים כלכליים ולגרום לנזק קשה לשכניו.
עצי התפוח והסיידר המופק מהם הפכו לחזית המאבק בין האל והמאמינים הטובים לבין החטא ואל הממון. תיאורים בעיתונות התקופה עסקו במקרים שונים בהם איכרים יראי שמים ונוצרים אדוקים הבינו את הקשר בין התפוחים שלהם להגברת החטאים בעולם. כך לדוגמה סיפור משנות השלושים על חוואי שיום אחד בצאתו מהכנסייה ראה את שכנו שיכור כלוט משתיית הסיידר שהוא עצמו הכין וחזר לביתו וניפץ את חביות הסיידר שהיו לו. קיימים תיאורים שונים של אנשים שאכן שרפו או עקרו את עצי התפוחים שלהם כתוצאה מההבנה המבשילה שנזקם גרוע פי כמה מתועלתם.
אך ככל הנראה מספר המטעים שנעקרו לא היה גדול והיו סיבות נוספות לירידת חשיבותם של התפוחים מעבר לזו הדתית, כמו למשל הגעתן של קבוצות גרמניות שהביאו עימן את הידע לייצור בירה שהתחבבה מאוד על האמריקאים. אך עדיין, תנועת ההימנעות מאלכוהול התעצמה לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, כתגובה למקרים הולכים וגוברים של אלימות בזמן שכרות ובמיוחד היחס כלפי נשים וילדים בתוך המשפחה. התופעה הזו מתגלמת היטב באישה בשם קרי נישון (Carrie Nation) שלאחר שאיבדה בעל בשל אלכוהוליזם, והיתה קורבן מתמשך לאלימות משפחתית, הייתה לה התגלות אלוהית ובמהלכה היא מתבקשת ללכת לעיר הגדולה הסמוכה למקום מגוריה בטקסס ולהילחם בשכרות.
ב7.6.1900 מתייצבת קרי נישון בפאב של דובסון בקיוקה קנזס ומכריזה: גברים, באתי להציל אתכם מגורל השכרות שלכם. אז, באמצעות אבנים שהכינה מראש וגרזן בידה החלה להרוס את מלאי המשקאות וציוד הפאב. היא הספיקה להתנפל על עוד שני פאבים מוכרי אלכוהול בקיוקה לפני שהעיר הוכתה על ידי טורנדו מה שעבורה היה כמובן סמל להשגחה אלוהית ואישור להמשך פעילותה. בין השנים 1900-1910 היא נעצרה עשרות פעמים על השחתות של מקומות ממכר לאלכוהול, למרות שתמיד שוחררה במהירות. הגרזן הפך להיות הסמל של פעילותה ובעלי פאבים נהגו לשים שלט העושה שימוש בשמה נישון כלומר אומות, שעליו נכתב – כל האומות מתקבלות כאן בברכה למעט קארי (all nations are welcome save Carri Nation).
התפיסה הפרוטסנטית שרווחה בעיר באזוריים הכפריים האמריקאים הגיעה לשיא השפעתה בהעברת חוק היובש ב1920. תפוחים ומתקני ייצור אלכוהול ביתיים היו אחד מיעדי המערכה המרכזיים של השלטונות. דומה שהנסיון לשקם את מעמדו הסמלי של התפוח מתבטא היטב במשפט שהחל להיות נפוץ בארצות הברית של המאה העשרים למרות שלא נולד שם: ׳תפוח ליום מרחיק את הביקור אצל הרופא׳ an apple a day keeps the doctor away.
התמורות במעמדו של התפוח בחברה האמריקאית לא הסתיימו במאבק על תרומתו לאלכוהוליזם וניתן לראות בהתעניינות העכשווית במאות זני התפוחים שחודרים לשוק האמריקאי בשנים האחרונות חלק משיקום התדמית השלילית של הפרי. כמו במקרים רבים אחרים הסמליות והסמלים שאנו מייחסים למזון שלנו פעמים מעטות מאוד קשורה בו עצמו ועל פי רוב בהיותו חלק ממהלך תרבותי וייחוס משאבים סמליים כאלה ואחרים אליו לפי הצרכים המשתנים של החברה.
