קורא הסכמים קיבוציים

גלי רכבי, משפטן אשר חוקר התארגנויות עובדים "בכלכלה שיתופית", כותב על עבודתיה של מרי גריי, אחת האנתרופולוגיות החשובות ביותר בתחום של טכנולוגיה ועבודה, ומתמקד בעיקר על מה שהיא מכנה עבודה "Ghost Work". " האם כך יראה עולם העבודה אחרי הקורונה?

לפי מרי גריי (Mary Gray), אנתרופולוגית במחלקת המחקר של מייקרוסופט, העתיד של עולם העבודה דומה מאוד להווה – כלומר, להווה של עבודה בזמן הקורונה: עבודה ללא מקום עבודה מרכזי, ללא שיחות ליד הקולר וארוחות צהריים משותפות, בריחוק פיזי ממנהלים ומעובדים אחרים. החוויה הקולקטיבית של אלו מבינינו שממשיכים לעבוד מהבית ודרך הזום היא, לפי גריי, חלון אל העתיד. אני מקווה שאתם חשים בנוח, כי העתיד לפי גריי מגיע, גם אחרי הקורונה.

 כדי לנסות להבין איך עבודה וטכנולוגיה ישתלבו יחד בעתיד, גריי עוקבת בעשר השנים האחרונות אחרי עובדים בקצה האינטרנט – אלו שנכנסים לתמונה כדי להשלים את המשימות שאלגוריתמים ובינה מלאכותית עוד לא יודעים לעשות. המשותף בין עבודות שונות כמו עריכה, מילוי סקרים, הכנסת מידע, תיוג תמונות וסקירת תוכן, הוא היכולת לנהל אותן באמצעות ממשק שמפזר כמות משמעותית של מטלות בין אלפי ומליוני עובדים. סוג עבודה שנקרא גם Crowd Work. כך למשל, חברות כמו אמזון ומייקרוסופט מנהלות שווקים שבהם מליוני קבלנים עצמאיים מתחרים על ביצוע מליוני מיני-מטלות. התגמול על ביצוע מוצלח של מטלה יכול להיות חמישים סנט, או דולר. ביצוע כושל, לעתים קרובות, לא יתוגמל כלל. חוקרים רבים משתמשים בפלטפורמה המקוונת של אמזון, Amazon Mechanical Turk, לביצוע סקרים ומחקרים, אבל זה רק יישום אחד שלה. לצד זאת היא משמשת למשל גם לסינון תלונות על הפרת "כללי הקהילה" ברשתות החברתיות, ולכל עבודה אחרת שניתנת לביזור. בספר חדש קוראת מרי גריי לעבודה כזאת עבודת רפאים, "Ghost Work" – בפראפרזה למושג Ghost in the Shell, המערבב בין טכנולוגיה לבני אדם ללא אפשרות לזהות מבחוץ מי עושה מה, איפה האחד נגמר והשני מתחיל.

התרומה המרכזית של מרי גריי למחשבה על עתיד העבודה היא בתזכורת שגם בקצה של האינטרנט יש אנשים, ואולי חשוב יותר – יש קהילות. במחקר אתנוגרפי שנערך בהודו ובארה"ב, גריי ושותפיה ראיינו מאות עובדים ומיפו את הקשרים החברתיים ביניהם באמצעות מיפוי רשתות חברתיות. עד המחקר של גריי התפיסה הרווחת של עובדים "בקהל", קבלנים עצמאיים, הייתה של אטומים בודדים המרחפים בחלל, וההנחה הסמויה הייתה שקשרים חברתיים בין עובדים תלויים בקיום של מרחב פיזי משותף. גריי ושותפיה סדקו את התפיסה הדומיננטית והחליפו אותה בתובנות על רשת סבוכה של קשרים: קשרי חונכות בין עובדים ותיקים לצעירים, קשרי משפחה וקהילה פיזית, שמתערבבים עם קהילת עבודה וירטואלית, פורומים ייעודיים, רשתות חברתיות, וקבוצות פעולה. Life found a way.

בגרף הזה, מתוך מאמר של גריי ושותפיה מ-2016, מתוארים קשרים בין עובדים לפי שמות הפורומים שדרכם הם העידו שהם מכירים אחד את השני. כל נקודה היא עובד, וכל חיבור מעיד על זיהוי והיכרות הדדיים ביניהם. כמו שניתן לראות בגרף משמאל, עובדים רבים לא זיהו קשרים עם עובדים אחרים (הפריפריה של הנקודות), אך בכל זאת נמצאה ליבה משמעותית של עובדים שכן זיהו אותם (רשת הקשרים במרכז). מכך עולה כי גם המציאות של עבודת רפאים, כמו כל מציאות חברתית, היא מורכבת: חווית "עתיד העבודה" של עובד הרפאים במרכז הרשת הכחולה משמאל שונה מבנית מזו של אלפי היחידים שסביבו. הקשרים החברתיים בתוך הרשת מאפשרים לו גישה למידע על מטלות שוות יותר או פחות, קבלת טיפים והנחיות על מנגנוני ערעור בתוך השווקים השונים, ואפילו ידיעה מוקדמת על טיב המטלה שאותה הוא יבצע (מה שאינו מובן מאליו בעבודות מסוג זה). מלבד מידע, קשרים חברתיים מספקים גם אפשרויות לשותפות, וגריי מתעדת כיצד מספר עובדים מבצעים את המטלות במשותף (כן כן – גם את הסקרים שאתם שולחים לאמזון טורק…), ומפתחים חברויות, יריבויות, ולעתים אף רצון להתנגד ולפעול לתיקון הפלטפורמות שבהן הם עובדים.

בארץ, סוג כזה של עבודה עלה לאחרונה לתודעה ציבורית בכתבה שפורסמה בחדשות 12, איך עובדי הניקיון הפכו להייטקיסטים. לפי הכתבה, במקום לשלוח את עובדי הניקיון לחל"ת, חברת ההייטק Lightricks שמעסיקה אותם שלחה לבתיהם ציוד משרדי והפכה אותם ל"מסמני תמונות" שעוברים מבחנים אינסופיים במענה לשאלה "האם אתה רובוט." בתפקיד זה מסמנים העובדים את כל התמונות הכוללות אופניים, רמזורים, כלבים וכן הלאה, בהתאם לשאלה, מתוך סט תמונות שמוצג להם. אמנם הייטק זה לא, לפחות לא הצד הרגיל של הייטק שאנחנו רגילים לחשוב עליו בהגדרה של ישראל כ"מעצמת הייטק" – אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים שיש שם אנשים.

וכפי שהראתה גריי, לאנשים יש גם קהילות, ומה לעשות עם זה היא שאלה מורכבת יותר. כמו בעבודה של גריי, גם הכתבה מציגה תמונה מורכבת של העבודה (אף כי ייתכן שהיא הוזמנה על ידי גורם מעוניין). עולה ממנה שילוב בין שמחה על שמירת העבודה במשבר, התנסות בסוג עבודה חדש ומתגמל, ותגובות חיוביות מהסביבה, כפי שניכר למשל בציטוטים הבאים:

"לאה קרבצ'נקו, בת 58 מירושלים, עבדה כמהנדסת מכונות מים עד שעלתה מאוקראינה לישראל. מאז, עבדה כעובדת ניקיון. "אני אדם טכני, היה לי קל להשתלט על ההסבר", מספרת לאה. "זה מצוין שנתנו לנו עבודה".

רם ג'וברן בת ה-38 שגם היא עבדה בחברה כמנקה. "זה היה מאוד שונה ממה שעשיתי עד עכשיו, אבל סוף סוף עברנו את זה וזה מדהים". נרם גרה בשועפאט והיא אמא לארבעה ילדים. היא מספרת כי זו הפעם הראשונה שהיא עובדת על תוכנת מחשב מורכבת: "בהתחלה היה לי קצת קשה, אבל הילדים מאוד התלהבו שאמא שלהם עובדת בהייטק מול המחשב, תפקיד יותר מכובד", היא מוסיפה".

בריאה ברזין בר, אמא לשני ילדים מהיישוב אפרת, מספרת כמה השינוי במשרה עזר לה: "בשבילי זה היה הדבר הכי טוב, זה הציל את החיים שלי. כל החיים שלי לא היה לי כסף, אף פעם לא ידעתי איך אני אשלם שכירות. יש לי שני ילדים, עבדתי בניקיון וכשהגעתי ללייטריקס – זה הציל את החיים שלי".

אם הסיפור של בריאה, רם ולאה, והסיפור שמרי גריי מספרת לנו על העתיד של העבודה, הוא סיפור הגיוני – אז כבוד, פרנסה, ניצול, אתגר, קהילה והתנגדות יישארו מרכיבים משלימים וסותרים בחווית העבודה העתידית שלנו. במובן הזה, אפשר להיות רגועים שהעתיד לא יהיה שונה כל כך מההווה.

גלי רכבי הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת הרווארד אשר חוקר, בעזרת אתנוגרפיה וגישות אחרות, את הנסיונות של נהגי אובר, רגולטורים ומארגני עובדים להשפיע על תנאי העבודה באובר בארבעה איזורים בארה"ב: בוסטון, ניו-יורק, סיאטל וקליפורניה, ואיך משפט וטכנולוגיה משפיעים על האסטרטגיות של השחקנים השונים.