תרבות האוכל

נמרוד לוז עם לקחים ראשונים ממשבר הקורונה לגבי מערכת המזון הגלובלית וחקלאות מקומית. על הפריחה בקניה ישירה מיצרנים, אופים, מוסקי שמן זית, מסעדנים, חוות מקומיות, ועוד שפע של יצרני מזון מקומי. שודר במסגרת התוכנית 'שלושה שיודעים' ב-6.5.20. החל משעה וארבעים ואחת (1:41)

תילי תילים של מאמרים וכתבות המצביעים על הקשרים בין תרבות ותעשיית המזון העכשווית למשבר האקלים, ואת הסכנות הבריאותיות להשמנת יתר, הפרעות קשב ועוד, לא הצליחו לגרום לכולנו לעצור ולחשב מסלול מחדש כמו שעשה זאת נגיף מזערי שזכה לשם קורונה. אבל משבר הקורונה בהחלט מספק לנו אפשרות להתבונן בעצמנו ובקשרים המורכבים ביננו לבין האוכל העולה על שולחננו. במהלך המשבר נחשפנו שוב לעובדה שבכל הקשור לסיפוק צרכינו התזונתיים האנושות פגיעה מאוד והיא תמיד מצויה מרחק קצר מקטסטרופה.

תמונות קשות של מבודדי קורונה באיטליה שמתחננים לאוכל, שדרן אמריקאי שמתוודה בשידור חי שיאכל את ילדי שכניו אם הדברים ימשכו בצורתם הנוכחית והמזון בביתו ידלדל, וגם אצלנו סיפורים על מי שנשארו נטושים בבתיהם ופשוטו כמשמעו רעבו ללחם בהעדר קשר לעולם החיצון. אך אין מדובר רק במחסור מזון זמני או מקרי ובאירועים נקודתיים ובמשבר הנוכחי נחשפנו לכמה מתחלואי ההיגיון הניאוליברלי השולט בתעשיית המזון העולמי ובמידה רבה באופן שבו ממשלות ברחבי העולם פועלות על מנת לספק לאזרחיהן מזון.

קיימות הגדרות רבות לניאוליברליות, אך ניתן לומר בהכללה שמדובר בתיאוריה כלכלית שמבוססת על האמונה ששווקים פתוחים ותחרותיים המשוחררים מכל רגולציה ממשלתית הם המסגרת היעילה ביותר והנכונה ביותר לפיתוח כלכלי. במהלך שנות השמונים כתגובה למיתון עולמי החלו מדינות רבות ברחבי העולם ליישם תוכניות מבית מדרשה של התפיסה הניאו ליברלית (ויהייה מי שיקרא לה פוסט פורדיסטית) שנועדו לחדד את התחרות בשווקים וזאת על מנת להוריד מחירים, לשפר את היעילות ומניעת מה שנתפס כבזבוז בדמותם של מגזר ציבורי רחב, עבודה מאורגנת ומוגנת ושליטה של המדינה בשוק החופשי.

השפעותיה של הדוקטרינה הניאו ליברלית, נכרות היטב במספר תחומים: 1. פירוק הרגולציה של שליטת המדינה על תעשיות (2), צמצום משמעותי בכוחם של ועדים מאורגנים (3), הורדת מסים לחברות גלובליות (4), הקטנה והפרטה של שירותים ציבוריים (5), פירוק מדיניות הרווחה (6), שיפור היכולת למוביליות הון בינלאומית. בשם היעילות הכלכלית ומקסום הרווח בעיקר של גופים תאגידיים גדולים הוקרבו במדינות רבות זכויות העובדים, מערכות החינוך, הבריאות הרווחה וכן המגזר היצרני החקלאי.

סוגיה נוספת המשתלבת עם ההגיון הניאו ליברלי והתפיסה הקפיטליסטית בכלל היא הסתמכות על דלקים פוסיליים כבסיס למערכת כולה. שינוע סחורות, מעבר גבולות גלובליזציה מואצת הם כולם ביטויים להשקפה המבטלת את האישי, המקומי ולעיתים הלאומי לטובת הרווח הגדול, מה שנתפס לא אחת כקטרים שיובילו את המשק.

תעשיית המזון העולמית היא חוצת גבולות ומשנעת פסטה מאיטליה, עגבניות מתורכיה, טלאים ועגלים מאוסטרליה ומארגנטינה כמעשה יום יום. המקומי לא רק שנדחק ומאותגר על ידי כוחות חזקים כלכליים אלא שהוא מוחלש מזה זמן רב על ידי הממשלות המרכזיות. וכך יוצא שהחוליה החשובה ביותר בתהליך ייצור המזון החקלאים והיצרנים המקומיים הפכה לנוכח ההגיון הניאוליברלי הזה לאחת החוליות החלשות והבלתי מתוגמלות שיש. חיסולו של ענף פרי ההדר הישראלי או ירידת ערכו של ענף הכותנה התרחשו משלל סיבות, אבל אחת המרכזית בהן היתה המחשבה הניאוליברלית שמבחינה כלכלית טהורה ניתן למצוא תחליפים זולים יותר בשוק העולמי. המשמעות המיידית היתה חיסולם של משקים חקלאים, הרס קהילות, מצוקות אישיות ומשפחתיות שבשלבים מסויימים גם תבעו קורבנות אדם. בישראל מדובר גם בקהילות שבמשך שנים רבות היו גם המאגר האנושי שהקים את המדינה.

ההגיון הניאוליברלי שמקדש יעילות, צמצום בזבוזים, ומסתמך על שינוע בהיקפים רחבים מצליח פעם אחר פעם לא רק לייצר בזבוזי מזון אדירים ותשומות אנרגיה גבוהות במיוחד אלא גם לרסק את הרובד המקומי של יצרני המזון. רכישתה של תנובה על ידי משקיעים סינים היא ביטוי מובהק לתהליך זה. לתנובה היו גם היו בעיות לא פשוטות של ריכוזיות והתעמרות בחקלאים אבל היא היתה הקואפרטיב שנשא על עצמו את בשורת הלאומיות וחיזוק המקומיות העברית בתקופת המנדט הבריטי המאבק הלאומי ובוודאי בימי הקדמת המדינה. מ'אכלו בננה עברית' עברנו לאכלו בננה מאיפה שבא לכם כי זה אולי בשתי אגורות זול יותר. אבל המחיר האמיתי של מהלך זה נחשף בפנינו במהלך המשבר הנוכחי. מדינות הרימו מחדש גבולות לאומיים, מוצרי מזון בסיסיים הפכו יקרים יותר ולעיתים חסרים. אכן במשבר הנוכחי לא חווינו רעב המוני אך אם ימשכו הדברים והמלאים יגמרו מהיכן יבוא המזון שלנו?

במקומות שונים בישראל כבר ניתן להבחין במסגרות מקומיות יותר ובקניות מייצרנים מקומיים במידת האפשר. במהלך המשבר הנוכחי החלו להיווצר מחדש קשרי יצרנים מקומיים ללקוחות מבלי המתווכים המוכרים וכוחות השוק הגדולים. קבוצות ווטס אפ לשיווק תוצרת חקלאית נוצרו באזור שונים ובהם עמק הירדן, עוטף עזה, גליל תחתון, וכן במשקים חקלאים הסמוכים לריכוזיים עירוניים. למהלך כזה יש השלכות רבות היקף בהקטנת הפגיעה באיכות הסביבה שכן שינוע מקומי מוריד עלויות שונות, מחזק את היצרנים המקומיים שהם כולם חלק מקהילות ומיישובים. ככל שיהיו חזקים יותר כך החוסן החברתי של קהילות אלה יעלה ועימו גם חוסנן הכלכלי יעלה אף הוא. באופן זה נרחיב גם את הגיוון של המוצרים ונחזק את התוצרות המתועשת פחות.  ככל שנאמץ שיטת קניה זו נחזק את המקומי שהוא במידה רבה אנחנו לנוכח התאגידים וכוחות גלובליים שהשתלטו על תעשיית המזון ומכתיבים לנו כיצד מה מתי ואיך נאכל.

אם יש משהו שאנו צריכים ללמוד ממשבר הקורונה היא שתרבות המזון הנוכחית שהיא תוצר של תעשייה תלוית דלק היא שבירה מאוד ומתקשה לתפקד כאשר חלק ואפילו קטן ממרכיביה מתערער. ברמה המעשית והיום יומית פעולות פשוטות שכולנו יכולים לעשות גם באזורים עירוניים צפופים כמו קניית לחם מאופה שנמצא סמוך לביתנו, ירקות ופירות מחנות שאינה רשת מזון ומשווקת תוצרת של חקלאים פרטיים, או התחברות לרשת אספקה מקומית המחברת יצרני מזון שונים ללקוחות תהייה להן במצטבר השפעה מבורכת על הגברת העצמאות התזונתית שלנו, שיפור איכות האוכל שאנו אוכלים ועידוד עצמאות האוכל המקומי להבטיו השונים על עצמאות האוכל המקומי.  ניצנים ראשונים להכרה זאת כבר נכרים בעולם בכלל ובישראל בפרט – השאלה כמובן עם מחר בבוקר נקום עם עסקים כרגיל או שנבין שעצמאות מזון מקומית אינה משאלת לב של כמה שפים או יצרני חסה אורגנית אלא צורך קיומי דוחק ותרומה משמעותית לאיכות חיינו כאן.

Image by Innviertlerin from Pixabay