ילדות, בגרות ומה שביניהן, מאמרי אורח

בתהליכי קבלת ההחלטות שמתקיימים בימים אלה לגבי החזרה לבית הספר בולטת בהיעדרה המומחיות הפדגוגית שראוי היה שתעמוד בבסיס הגדרת דרכי הפעולה המתאימות להפעלתה המחודשת של מערכת החינוך. הדס נצר דגן מציגה את הרלוונטיות של הפרספקטיבה האנתרופולוגית לבחינת המשמעויות הפדגוגיות הקשורות בדרכי הפעולה המשמשות לניהול היומיום של הילדים במציאות של שגרת הקורונה.

בוויכוח שמתנהל בימים אלה בסוגיית פתיחתה המחודשת של מערכת החינוך שנסגרה עקב מגפת הקורונה נדונות סוגיות של בטיחות ומוגנות של הילדים וסביבתם כעומדות מול שאלות של הישרדות כלכלית ברמת המדינה כמו גם ברמת הפרט והמשפחה. גורמי רפואה, חינוך, כלכלה, מנהל ציבורי וכמובן – ההורים ניצבים  אלה מול אלה בדיון זה ומבקשים ליישם מדיניות זו או אחרת בשם האחריות לילדים או למשק ובהתבסס על טענה לבעלות על הידע המוסמך הדרוש לקביעת הדרך הנכונה להיטיב עמם. בדיון זה נראה שלא רק שהמדע מתקשה להעמיד לרשות מקבלי ההחלטות מידע ונתונים מהימנים שנדרשים בזמן אמיתי לגיבוש המדיניות ולהוצאתה אל הפועל, אלא שאף בעלי עניין שונים עושים במסגרתו שימוש בפיסות מידע וברסיסי תובנות ומסקנות ברמות שונות של בשלות להצגה ולפרסום כדי לקדם אג'נדה מסוימת ותוך טענה לעדיפותם על פני הידע המצוי בידי הגורמים האחרים. בדיון שלהלן תודגש חשיבותה של המומחיות הפדגוגית, שלמרבה הצער נעדרת בעיקרה מתהליכי קבלת ההחלטות העוסקים בתהליך החזרה לבית הספר, ועל השימוש שניתן לעשות בפרספקטיבה האנתרופולוגית לבחינת המשמעויות הפדגוגיות הקשורות בדרכי הפעולה השונות שעל הפרק.

הדיון בהפעלתה של מערכת החינוך, שמתמודדת ממילא בעשורים האחרונים עם שאלות הנוגעות ברלוונטיות של המבנה ודפוסי הפעולה שלה למציאות שבה גדלים ומתחנכים ילדים וילדות כיום, נוגע בסוגיות מרכזיות בתפקודה לא רק בזמני חירום אלא גם בשגרה, ובהן הגדרת תפקידה של מערכת החינוך והמדדים המשמשים לבחינת ביצועיה, הגדרת תפקידן של נשות החינוך וההוראה ומידת האוטונומיה שבתוכה הן פועלות, וגם – הגדרת התנאים המיטביים ללמידה והתחנכות ובחינה עד כמה הם מתאפשרים במערכת החינוך כיום – בשגרה או בזמן משבר.

שאלות אלה ואחרות עלו לדיון לאחרונה לא רק בסוגיית החזרה לשגרה אלא גם בדיון על הלמידה מרחוק שיושמה בשגרת החירום שנכפתה עלינו בשבועות האחרונים. כך למשל עלו שאלות הנוגעות בסמכותה של מערכת החינוך להגדיר לוח זמנים ומשימות לילדים כשהם בביתם וביכולתה לאכוף את העמידה בהן כנגזרות משאלות מהותיות יותר הנוגעות בתפקידן של המורות והגננות, בסמכותן וביוקרת העיסוק שלהן (בעלות מקצוע משכילות או שמרטפיות?), ובשאלת התנאים העומדים לרשותן ולרשות הילדים כדי לעמוד במכלול הציפיות הסותרות שבתוכן הן פועלות בשגרה, וכפי שלמדנו לאחרונה – גם בעתות חירום.

בסוגיות אלה ובאחרות הנוגעות במציאות חייהם של ילדים וילדוֹת כיום עוסקות הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של הילדוּת. הדברים שלהלן יתמקדו בבחינת שלושה דימויים של ילדים וילדוֹת שעומדים בבסיס העמדות השונות והפתרונות המוצעים ביחס לדרך שבה יש להפעיל את מערכת החינוך בשגרת הקורונה. כפי שיוצג, הדיון בדימויים אלה ובמשמעותם עשוי לתרום לחשיבה על המשמעויות הפדגוגיות הקשורות בדרכי הפעולה השונות שנבחנות לנוכח הצרכים והאתגרים שעמם צריכה להתמודד מערכת החינוך בימים אלה.

הילד הפגיע או כיצד ניתן להבטיח את שלום הילדות והילדים בזמן שמאפשרים להוריהם לצאת לעבודה?

ההתבוננות על ילדים וילדות כפגיעים אינה חדשה. כפי שניתן ללמוד מעבודתו של ההיסטוריון פיליפ אריאס מקורה של גישה זו בתפיסות תיאולוגיות שהתפתחו באירופה החל מתקופת הרנסנס ונשענו על ראיית הילדים כמתאפיינים בתמימות ובטוהר משום שטרם הושחתו על ידי החיים החברתיים. תפיסות אלה התגלגלו לכדי רעיונות פדגוגיים שהתפתחו בעידן הנאורות (למשל גישתו של ז'אן ז'אק רוּסוֹ) ובהם ניכרה התייחסות לילדוּת כתקופה שבה הילדים זקוקים להשגחה ולהכוונה שתכליתן להכשיר אותם בהדרגה ובסביבה מוגנת להתנהל באופן עצמאי בעולם. החינוך הבית ספרי המודרני שהתפתח באירופה במהלך המאה ה-18 והנו כיום הדפוס המקובל לארגון חיי היומיום של רוב ילדי/ות העולם נשען בעיקרו על רעיונות אלה המגולמים בשני דפוסים מרכזיים בתפקודו – היותו מסגרת ייעודית לילדים שהנה מופרדת מהסביבה וארגון הלמידה בו באופן מדורג ומצטבר כדרך להכשיר את הילדים לעתידם כבוגרים בחברה. בדפוס זה הילדים נתונים לסמכות המבוגרים בשל הידע והמיומנויות החסרים להם להתנהלות עצמאית בעולם. אלה עומדים לרשות המבוגרים שרכשו אותם בילדותם בתהליך דומה לזה שהילדים נתונים לו כעת.

הילד הלא בשל או איך נוודא שהילדים נוהגים על פי כללי ההיגיינה הנדרשים כעת באופן שיגן עליהם מהידבקות בנגיף?

חוסר הבשלות המיוחס לילדים נגזר מהתפיסות המייחסות להם תמימות אולם מוסיף עליהן הנחה לגבי היעדר יכולתם לוויסות עצמי של התנהגותם. על פי גישה זו מקור הסכנות האורבות לילדים אינו רק בעולם המבוגרים שבו הם עלולים למצוא עצמם נתונים לניצול בשל תמימותם, אלא שהוא טמון גם בטבעם הלא בשל שאחראי לאי-יכולתם לווסת את התנהגותם בעצמם. היכולת לוויסות עצמי מבוססת על שליטה בגוף וברגש באמצעות ההכרה שנרכשת בתהליך החיברוּת, והיא משמשת יל פי גישה זו כתבחין של רמת ההתבגרות וכמה שמבדיל בין ילדים למבוגרים.

מנקודת מבט זו הילדים נחשבים כמי שזקוקים להשגחת המבוגרים כל זמן שהם צעירים מכדי לפתח שליטה עצמית. במקביל עליהם ללמוד מיומנויות וידע שבהדרגה יעמדו לרשותם כדי שלבסוף יהיו אחראים בעצמם לוויסות התנהגותם. כך, מראשיתו של משבר הקורונה אנו נתונות ונתונים להסברה מטעם גורמים מוסמכים המבקשים לגרום לנו להבין כיצד מופץ הנגיף וכיצד ראוי לנהוג על מנת לקטוע את שרשרת ההדבקה. הציפייה מאתנו היא שנווסת את התנהגותנו בעקבות הבנה זו. אלא שהדימוי הרווח לגבי הילדים והילדות הוא שבהיעדר בשלות מספקת אין ביכולתם לווסת את התנהגותם בעצמם כפי שנוהגים המבוגרים והמבוגרות ומכאן עולה ביתר שאת שאלת הפיקוח על התנהגותם.

בסוגיה זו מחדד המשבר הנוכחי את המודעות להנחות העומדות ביסודם של התהליכים שמתקיימים במרחב הבית ספרי ביחס לגוף הילדים, לתפקודו בתהליכים הלימודיים והחינוכיים ולמשמעויות המוקנות לו. לרוב, מתאפיין תכנון בית הספר ומרחבי למידה שונים בו במיקסום יכולתם של המבוגרים לפקח על התנהגות הילדים, לזהות מי נמצא שלא במקומו ולאתר הפרות של סדר היום ודפוסי ההתנהגות המותרים. בית הספר המודרני מניח תהליכי למידה שמתקיימים בתודעתם של הלומדים והלומדות ומתייחס לגוף שבתוכו שוכנת התודעה כמעין סרח עודף שעליו צריך להפעיל ריסון ומשמעת כדי שלא יפריע ללמידה ועד שהלומדים והלומדות יפנימו את היכולת לעשות זאת בעצמם.

אמנם בשיח העכשווי העוסק בחדשנות בחינוך ובהתאמתו למאה ה-21 מתגברת המודעות למרכזיותו של הגוף בתהליכי הלמידה כדפוס של נוכחות ומעורבות אלא שבניגוד לכך, כפי שניתן להתרשם מהדימוי הבא, תחת שגרת הקורונה הופך גוף הלומדים והלומדות לא רק למושא לריסון אלא גם למקור לדאגה.

הילד המדביק או איך נמנע מהילדים להפוך ל'צלחות פטרי אנושיות' שיפיצו את הנגיף בסביבתם וידביקו את ההורים, המורות, הסבים והסבתות שלהם באופן שיסכן את בריאותם?

ממצאים מעודדים, אם כי לא ודאיים, מלמדים על כך שילדים נדבקים בנגיף בשיעור דומה לזה המאפיין את אוכלוסיית המבוגרים אולם לרוב לא מפתחים תסמינים חמורים ובמקרים רבים לא מפתחים תסמינים כלל. הדבר מעודד בכל הקשור לשמירה על שלומם של הילדים והילדות בנסיבות של מפגש עם זולתם. עם זאת, לצד ההתבוננות על הילדים כמי שגופם הצעיר עמיד בפני ההשלכות החמורות של ההידבקות בנגיף מתעוררת דאגה בכל הקשור לאפשרות שהילדים עצמם ישמשו נשאים של המחלה וידביקו אוכלוסיות פגיעות מהם באופן שיסכן את המאמץ הכולל להקטין את שיעור ההדבקה בחברה. תחת דימוי זה, טבעם התמים והבלתי בשל של הילדים אינו רק מה שהופך אותם למי שמערכת החינוך נועדה לגונן עליהם, אלא גם למי שיש להתגונן מפני הסכנה הבלתי נראית שאותה עלול לשאת גופם. כך, הגוף הילדי הבלתי מרוסן שבשגרה נשא משמעויות של סכנה לילד עצמו או לזולתו, הופך למסוכן לא רק ביחס לילדים אחרים אלא ביחס לתפקודה של החברה כולה.

מצב זה מעלה שאלות ביחס לשינוי במאזן הכוחות שבין המבוגרים לילדים. ניתן להבחין ממילא בשחיקה שמתרחשת בעשורים האחרונים בהבניה של סמכות המבוגרים על הילדים כנובעת מיתרונם היחסי על הילדים במובנים של בעלות על ידע ומיומנויות. עם זאת, בשיח הפדגוגי העכשווי עדיין נושאות האחריות והסמכות של המבוגרים ביחס לילדים משמעויות מיטיבות ונדונות לרוב כפועלות לטובתם. אלא שבנסיבות החדשות דווקא לילדים ישנו יתרון יחסי על המבוגרים אשר מגולם בעמידות גופם בפני השלכות ההידבקות בנגיף. במצב זה הלוגיקה המחברת בין פיקוח והשגחה על הילדים לבין טובתם נפרמת ומתעוררת השאלה מהן הפרקטיקות שננקטות במסגרת ההשגחה והפיקוח על הילדים ואילו משמעויות מועברות להם באמצעותן – מה הם ילמדו מהן על עצמם, על ניהול יחסי גומלין עם זולתם ועל  הזיקות בינם לבין מי שנמנים על דורות שונים?

שאלות אלה נוגעות בהווה אולם הן רלוונטיות גם לחשיבה על העתיד הרצוי לנו. הן מזמינות חשיבה על האופנים שבהם יעצבו הפרקטיקות המיושמות כעת והמשמעויות שבצידן את דפוסי ההתנהגות והפעולה של הילדים כתלמידים בהווה וכאזרחי המדינה בעתיד, בהתנהלות בחברת בני ובנות גילם ובמסגרת המבנה הרב-גילי בחברה כיום או בזו שנרצה לחיות בה בעתיד. ולבסוף, הן מצריכות בחינה מהם התנאים הנחוצים כדי לאפשר את קיומם של התהליכים החינוכיים הרצויים בעת הזו והקצאת המשאבים הנחוצים למימוש התועלות המצופות מהם.

על שאלות אלה ואחרות יש לתת את הדעת בבחירה בין החלופות הנדונות כעת ביחס להפעלת מערכת החינוך. הן עולות מתוך ההתארגנות לנוכח המשבר הנוכחי אבל הן רלוונטיות גם לשגרה. עם כל הכבוד לגורמי הבריאות, הכלכלה והמנהל הציבורי, בשל השלכותיהן של הכרעות אלה בהווה ובעתיד ראוי שמי שיובילו אותן הם הגורמים העוסקים, ובעיקר העוסקות, בפדגוגיה.

המומחיות הפדגוגית שנעדרת עד כה מהדיונים הממוסדים על החזרת מערכת החינוך לתפקוד לנוכח שגרת הקורונה לא רק חייבת להיכלל בתהליכי קבלת ההחלטות אלא שהיא זו שחייבת להתוות אותם, להכריע בבחירה בין החלופות הנשקלות בהם ולהגדיר את התנאים והאמצעים הדרושים למימושן של הדרכים שייבחרו.

הפוסט פורסם לראשונה באתר – נצר דגן אוריינות חזותית: עיצוב סביבות למידה וחוויה

עוד על הדס נצר דגן:

הדס נצר-דגן על אנתרופולוגיה יישומית בין חינוך ועיצוב

הילד משתעמם? לא נורא, זה טוב לו – הדס נצר דגן על המשמעות האנתרופולוגית של שעמום

ברכות חמות לאנתרופולוגית הדס נצר-דגן על אישור עבודת הדוקטורט "כיף עם ערך מוסף: הבניה של ילדות במוזיאון הילדים הישראלי בחולון"

האתר של הדס נצר דגן ועודד נצר: אוריינות חזותית ואנתרופולוגיה יישומית

הדס נצר דגן על האנתרופולוגיה של הילדוּת

הדס נצר דגן – המתח שבין הנגשת הידע האנתרופולוגי לקהל הרחב לבין הרידוד שלו לכדי אמירות גורפות ונחרצות