כל מיני דברים

בימים אלה, בהם כולנו מחכים לדעת מהן "ההקלות הבאות", לוקחת לי רגע להתגעגע

לקח לי לא מעט זמן להגיע אל עניין מובן מאליו לכאורה, המלווה אותנו במהלך אירועי הקורונה. מי שנתן לי את הדחיפה הקלה שהייתי זקוקה לה הוא סטודנט שלי לשעבר, יוצא בשאלה, שעמו שוחחתי על תגובת הקהילות החרדיות למצב. בין היתר אמר לי כך:

"קשה לאנשים חילונים להבין שאם אין ציבור וציבוריות אין דת, שכל העסק מתקיים בקהילה, שעבור יהודי לא להתפלל במניין זה דבר בלתי נתפס"

ומה עם עבודת שמים פרטית, השבתי לו, טיפוח ההסתגרות בד' אמות, וההימנעות מיציאה למרחבים ציבוריים? האם יתכן שהלמדנים הסגפנים והרבנים התמימים יושבי האוהלים, הם בעלי זכויות היתר בקהילה החרדית,  שמותר להם להתקרב לאורח חיים נזירי רק משום שצאן מרעיתם מקיים את חוקי העדר?

ואם כך הדבר, חשבתי בתום שיחתנו,  מה קורה לאנשים לא דתיים שמצייתים לתקנות הבריאות. האם החברתי נעלם מחייהם עם הריחוק? האם חוסר היכולת לקיים את פולחני היומיום, וצמצום הנראות שלנו במישור הפומבי מרחיקים מאתנו את רשות הרבים? את המשמוע והכפיפות שלנו לנומוס החברתי.

השיח הביקורתי בעת הקורונה הדגיש דווקא את ההיפך. התריע מפאשיזם, מן האופן שבו זרועות השליטה והשלטון נשלחות אל תוך מרקם חיינו האינטימי, מגבילות את התנועה שלנו, את הכלכלה והפרנסה שלנו, וקובעות את מי אנחנו יכולות לחבק. השיח הזה לא פקשש את המרחבים האינטימיים שנוצרו בתוך האזורים הפרטיים שלנו – אבל מה שקרה וקורה לנו שם – טופל בכלים פסיכולוגיים, לא חברתיים ולא פוליטיים.

העובדה שבתוך ימי הריחוק נכללו ליל הסדר, יום השואה, יום הזיכרון, ויום העצמאות ושאת כל אלה עברנו במצב של ריחוק חברתי. תובעת התייחסות אחרת.

למעשה הייתה זו הפעם הראשונה שחשתי שחרור חברתי ופוליטי כמעט מלא. נפטרנו באחת ממה שמקובל ומה שמתחייב, ממה שלא נעים, וממה שממש הכרחי. לא דודים ולא דודות, לא כמה לקרוא מתוך ההגדה כי בכל זאת אנחנו מגדלים כאן דור של ילדים ונכדים, לא צפירות בציבור ועמידת דום עם ראש שמוט, לא חולצות לבנות, וכתמי דם המכבים עליהן, לא בשר על האש ואלכוהול מאחת עשרה בבוקר, בלי שירת התקווה בגן סעדיה שושני בהנחיית צופי שבט דן.

בכל שבוע תכננתי איפה להחביא את המכונית שלי כך שלא תמשוך תשומת לב, ואיך לצאת ממנה לרכיבת אופני כביש של שבעים שמונים קילומטרים. פיצחתי את השיטה והגעתי למאה אחוזי הצלחה. לא קיימנו את הסדר בזום, למרות שהיה מרק עם קניידאלעך, לא וויתרתי על סרטי יום השואה האהובים עלי, שברנו דיסטנס עם הילדים והנכדים די מהר למרות שהמשכתי לקיים איתם זום כל ערב של שעה לפחות. לא הנבטתי עדשים אבל כן קטפנו אשכוליות אדומות בפרדס ליד נווה שרת, וגם נסענו לקיבוץ.

די מהר הבנתי שהחברים שלי שגרים בתוך תל אביב, הפכו צייתנים של ממש. הניידות והפקחים שסיירו ברחובות העיר, גרמו להם לחשוב שאם יעלו עם המכונית הפרטית שלהם על נתיבי איילון יעצרו אותם היכן שהוא ויתנו להם קנס. הם הפנימו לגמרי את ההוראות. הספקנים החשדנים ומצליבי המידע, התנהגו הכי יפה. נשארו בבית ועשו לחם מחמצת. בתוך זמן קצר, ירד שיעור ההדבקה בתל אביב.

העובדה שבן זוגי המשיך להפעיל את החברה שלו, ושאני המשכתי לעבוד ולקבל משכורת- הקלה עלינו להתנהל במזג טוב. ניסינו כל אחד בדרכו/ה לפנות מעט מן הטוב הזה אל הסביבה הקרובה והרחוקה.

הידיעה ששתי המשימות שהייתי אמורה לעסוק בהן בחודשים אלה, הוקפאו – ביאסה אותי ושימחה אותי באותה העת. אני מאד אוהבת שדברים מתבטלים. כולל נסיעות לחו"ל.  תחושת החופש שמתעוררת היא אדירה, ואין בידיעה שאשלם על כך בעתיד בכדי להמעיט ממנה. ההשתחררות ממחויבויות היא החילוניות המושלמת שלי. סימון זמני ומצומצם של מרחבי הפעולה שאינם נורמטיביים.

במוצאי יום העצמאות אחרי ששמנו על הגריל חמישה המבורגרים בדיוק (שניים צמחוניים), סידרתי את הכלים במדיח עם בני הצעיר שאול.

"האמת זה היה אחלה יומעצמאות" אמר לי. "בלי התלבטויות ובלי זיבולי מח. הצלחתי גם לא להסתכל על המטס"

טקסים ופולחנים מעניינים אותי, למעשה הפכתי אותם למקצוע. גם בחיי הפרטיים אני נוהגת בהם בזהירות ובכבוד. שוקלת ובודקת את מידותיהם וטעמם, ומשתדלת למזוג אותם כך שיתאימו לכלים שלי.

בימי הקורונה כמעט ולא היו לי אילוצים. ימי הפיג'מה האהובים עלי ברגיל, הפכו לשגרת הכלל. בתוכם אפשר היה בכל בוקר מחדש לתפור את החוקים. להישמע לצו השעה ולקחת סיכונים מחושבים. לחוש בפנים במלא הכוח את העובדה שאנחנו חשופים הרבה פחות לסדרי התנהלות מובנים. מה שהורס את האורתודוכסיה, בונה את החירות. סופסופ הבנתי למה אני אדם לא דתי, למה אני לא יכולה אפילו לשמור על חוקים של דיאטה כלשהי. ימי הקורונה סימנו במרקר חזק את כוחו של החוק ואת אורך זרועם הממשית והדיגיטלית של המוציאים אותו אל הפועל. באותה העת הם פטרו אותנו מלרקוד לפניהם את הריקודים הרגילים. הורדתי את כל האפליקציות שיעקבו אחרי לאן שהם רוצים, מילאתי את השאלון של מכבי כל יום ומסרתי לגורמי הבריאות את כל הפרטים שמעניינים אותם. מי שרוצה לעקוב אחרי לא צריך קורונה. עד ראש השנה הכל אפשרי.

וכן אני יודעת שביבי, ובית המשפט, וגנץ, וכל זה… בחיי שאני יודעת.

האחד במאי 2020

תמר אלאור. תל אביב (מזרח)