מאמרי אורח

נמרוד לוז כותב על כיצד השפיעה מגיפה על התפתחות האיסלאם וכיצד היא זכרונה עוד מהדהד עד היום בעולם המוסלמי, וביתר שאת, מול איום הקורונה. לוז מציג את 'מגפת עמואס' מהמאה השביעית, משרטט את מהלכה והשפעותיה, בעיקר על המרחב הארץ-ישראלי, ולסיכום מצביע כיצד היא עיצבה את מחשבה מוסלמית אל מול מגיפות בכלל ודרכי התנהגות המאמינים במהלכן.   

מבטים מהווה מיוסר אחורה

ב4.3.2020 נשא האמאם הכריזמטי יליד לואיזיאנה ארצות הברית, שיח' עמר סלימאן (Omar Suleiman) דרשה מיוחדת שכותרתה: המגיפה שהרגה צחאבה (חברי הנביא מחמד, נ. ל.) וווירוס הקורונה. סלימאן ערך בדרשה הקבלה בין מגפת הקורונה הנוכחית למגפה שהתחוללה בראשית ימי הכיבוש המוסלמי במהלך המאה השביעית וידועה בשמה: מגפת עמואס (طاعون عمواس). כאיש דת וכאדם מאמין עניינו אינו בדיון ביקורתי-היסטורי-כרונולוגי ועיקר עיסוקו הוא בסוגיות אמוניות ותיאולוגיות ולקחים אפשריים למוסלמיים מאירועים אלה. יחד עם זאת, ההרצאה למדנית, עתירת הפניות למקורות היסטוריים מוסלמיים רבים ומגוונים ובהם: הסירה (ביוגרפיה של הנביא מחמד), חדית' (מסורות בעל פה שהועלו על הכתב במהלך המאה השמינית ואילך), חבר ותאריח' (מקורות היסטוריים) ופקה (ספרות הלכתית).

בעזרת תיאורים נרגשים על מותם של אנשי שם מוסלמים במגיפה ההיסטורית ובהם דמויות מוכרות מימי ראשית האסלאם שמוגדרות כצחאבה [לאמר חברי או בני זמנו של הנביא], סלימאן מצליח לייצר דרמה ואמפטיה בקהל ולקשר היטב בין ההתפרצות הנוכחית של וירוס הקורונה לאירועים היסטוריים אלה. בדרך זו הוא מצליח לייצר מסגרת והקשר להבין את המגיפה הנוכחית על רקע שאלות אמוניות שעלו בזמן מגיפות עבר ויתרה מכך להציע לקחים ודרכי פעולה אמוניות לצופיו בזמן הנוכחי.

כך למשל הוא מציע לראות בניסיון הנוכחי ובחרדות המלוות אותו כדרך להבין את המוות כגזירת גורל ודאית על כולנו ואת שבריריותם של החיים באופן כללי. ודווקא מהמקום הזה, סלימאן מציע לצופיו נחמה ומזכיר להם שמוות במגיפה נתפס באסלאם מאז מגיפת עמואס כאחד מהקריטריונים לאסתשהאד כלומר הפיכתו של אדם לשהיד – אדם שמת תוך קיום מצווה דתית. אבל יותר מכך, הוא דוחק בהם מתוך המצב הנוכחי להפסיק את ההתמהמהות והספיקות ביחס לציות המוחלט שהם מחויבים בו לאל ומתוך ההבנה של זמניותנו כאן להתרחק מהספיקות לאמונה שלמה ובלתי מתפשרת באל וכמובן באסלאם. סלימאן פועל כאן בדרך מסורתית למדי של מטיפים דתיים כתמיד בזמנן של מגיפות קטלניות עולות ספיקות ביחס לקיומו של האל ובוודאי היחס בינו לבין המאמינים וכיצד על המאמינים לנהוג לנוכח הדילמות הקיומיות שנוכחותו המוחשית של המוות מציבות בפניהם.

אך מה שעולה באופן ברור וייחודי מדרשתו של סלימאן הוא מקומה המרכזי של מגיפה מהמאה השביעית בזיכרון הקולקטיבי המוסלמי וההשלכות לכך בזמן הנוכחי. בדיון קצר זה ברצוני להציג את מגפת עמואס, לשרטט את מהלכה והשפעותיה בעיקר על המרחב הארץ-ישראלי, ולסיכום להצביע על מספר השפעות שהיו לה על עיצובה של מחשבה מוסלמית באשר למגיפות בכלל ודרכי התנהגות המאמינים במהלכן.   

מגפת עמואס: מהלכה ותוצאותיה

כיבושה של ארץ ישראל כחלק מאלשאם על ידי הכוחות המוסלמיים במהלך המאה השביעית היה מהיר למדי. הקרב הראשון והמשמעותי שבו נפגשו המוסלמים עם הביזנטים קרוי קרב אג'נאדין וזאת בשנת 634 לסה"נ. לאחר הניצחון באג'נאדין (ככל הנראה באזור תל שכה-עמק האלה) חתמו מרבית ערי ארץ ישראל על חוזה כניעה (אמאן) עם הכובש המוסלמי. הקרב המכריע שלאחריו גם נסוגו הביזנטים ממרבית מאחזיהם באלשאם התרחש בשנת 636 וידוע במקורות כקרב ירמוך. עד שנת 640 הצליחו המוסלמים להשתלט על כל שטחי אלשאם, ובתוכם ארץ ישראל, ולסיים באופן סופי את השליטה הביזנטית במרחב. בפרק הזמן הזה בו אזור ההר (ירושלים) ואזור החוף (קיסריה וערים בצורות נוספות) עדין לא היו בשליטתם התמקם הצבא המוסלמי בעמואס היא אמאוס-ניקופוליס בתקופה הרומית-ביזנטית המצויה בעמק איילון בתווך בין אזור ההר לאזור השפלה והחוף.

במהלך שנת 639 התרחשה באזור מגיפה קטלנית שנודעת במקורות התקופה כמגיפת עמואס. הגיוני להניח כי בהיותה מקום ריכוז של לוחמים רבים וכדרכם של מחנות צבא היתה עמואס נגישה יותר לזיהומים מחלות וכן מגיפות. הדיווחים על מהלך המגיפה ותוצאותיה אינם אחידים אך ניתן לסכם ולומר שבמהלך החודשים מחרם וצפר בשנת 18 להג'רה היא שנת 639 הכתה המגיפה פעמים באזור ארץ ישראל ובמסגרת זו מתו אלפי לוחמים ובהם גם מפקדים בכירים שהיו בחלקם מבכירי הצחאבה והעילית המוסלמית. מכאן התפשטה המגיפה הרחק מעבר לגבולות ארץ ישראל ליתר חלקי אלשאם, לעירק שכבר נכבשה על ידי המוסלמים ומאוחר יותר גם לאזור פרס (קטסיפון בירתה לשעבר של האימפריה הסאסאנית) ולימים גם למצרים. הפנדמיה המוסלמית הראשונה לוותה, ככל הנראה, גם רעב כבד שהתרחש באזור הסורי שגרם לאוכלוסייה להיות מוחלשת יותר ובעלת סיכויים פחותים להתמודד עם המגיפה והשלכותיה. משהחלו להיוודע תוצאות המגיפה שלח הח'ליפה עמר בן אלח'טאב מכתב לאבו עביידה אבן אלג'ראח, מפקד הכוחות המוסלמיים בסוריה אגרת בה ביקשו להגיע להתייעצות דחופה במדינה. עמר חשש לגורלו של מפקדו הבכיר ומכיוון שהיה גם חברו הקרוב ודמות נערצת באומה המוסלמית הצעירה ביקש לשמור אותו מפגיעה אפשרית של המגיפה. אך אבו עביידה התחמק ממילוי הבקשה והעדיף להישאר עם חייליו בסוריה גם בזמן המגיפה וכפי שמציג זאת מקור מוקדם יחסית הוא, אבן סעד (אמצע מאה תשיעית), אכן שילם על החלטה זו בחייו:

סיפרו לנו אנשים ממשפחת אבו עבידה שאבו עבידה בן אלג'ראח השתתף בקרב בדר והוא אז בן 41 שנה ומת במגפת עמואס בשנת 18 הג'רה (639), בימי ח'ליפותו של עמר בן אלח'טאב, ירצהו האל, ואבו עבידה ביום מותו היה בן 58 שנה וקברו בעמואס הנמצאת ארבעה מיל מרמלה בדרך לירושלים.

מותו של אבו עבידה חייב את הח'ליפה עמר לסבב מינויים חדש בקרב מפקדיו באלשאם וכך מונה תחתיו מעאד' אבן ג'בל אך הוא מת בסמוך למינויו ועימו גם בנו שנלווה אליו למסע הכיבושים. יתכן שיש רגלים למסורת הממקמת את מותו של אבו עבידה בתל אלג'אביה אשר בגולן משום שכחלק מהניסיונות להתמודד עם המגיפה היה מי שסבר שהצבא המוסלמי צריך למצוא מקלט באזורים הרריים. יחד עם זאת, כפי שאראה הדבר עומד בסתירה לעמדה אידיאולוגית דתית מוסלמית לפיה אין לצאת מאזורים פגועים וכך גם אין להיכנס אליהם אך על כך ארחיב בהמשך.

לאחר מותו של מעאד' בן ג'בל מינה עמר כמושל סוריה את מעאויה בן אבי ספיאן אשר יהפוך הזדמנות זו ליצירת בסיס כוח להשתלטות על הח'ליפות כולה וכינונה לימים של הח'ליפות האמיית שנשענה על הצבא המוסלמי בסוריה כמקור כוח העיקרי. עם שוך המגיפה באזור הסורי, ובניגוד לדעתם של חלק מיועציו, מגיע לכאן הח'ליפה עמר על מנת לאמוד את הנזקים, לטפל במורל הגייסות השפוף ולחלק מחדש את הנחלות שהוענקו למפקדי הצבא שמתו במגיפה ולהעניקם לשדרת הפיקוד החדשה. אך בכך כנראה לא באה המגיפה לידי סיומה המוחלט. גם שנים מאוחר יותר יודעים מקורות מוסלמיים לציין אותה כסיבת המוות של נפגעים באזורים שונים ומרוחקים מרחק רב מסוריה. המקורות המוסלמיים אינם מציגים תמונה אחידה ביחס למספרי הקורבנות אבל רובם מדווחים על כעשרים וחמישה אלף לוחמים שמתו בקרב הצבא המוסלמי. למרבה הצער, אין בנמצא דיווחים באשר לכמות הנפגעים בקרב האוכלוסיה האזרחית הלא מוסלמית בתקופה זו אם כי אין להניח שהיא נותרה מחוץ להשפעות המגיפה.

המטריאליות של המגיפה

עוצמתה של המגיפה והדרמה שחוללה הותירו גם חותם ממשי-מטריאלי בנוף הארץ. אתרה של עמואס, המקום שנתן את שמו למגיפה כולה, נחפר בשנות העשרים של המאה הקודמת על ידי החוקרים הצרפתים ונסן ואבל. בחפירות שניהלו באזור הכנסייה המרכזית מהתקופה הביזנטית נתגלו בורות קבורה המוניים ובהם שרידי עצמות רבים ולצידם קברים יחידניים. ההסבר שהם מציעים הוא שבתוך המולת המגיפה ולנוכח המספרים העצומים של המתים ובהעדר פתרונות אחרים נחפרו בחופזה קברי אחים בהם נקברו/הושלכו הלוחמים הפשוטים. המפקדים הבכירים זכו לקברים ההולמים את מעמדם ונקברו בצורה המוסלמית המסורתית בקבר יחיד. אך בכך לא תמה נוכחותה הפיסית של המגיפה עד ימינו. בנוף האזור נשתמרו מספר אתרי קבורה מפוארים המשויכים למפקדים שמתו במגפת עמואס. בתקופה הממלוכית בימיו של הסלטאן ביברס (1260 -1277) כחלק מייצורה של גיאוגרפיה מוסלמית קדושה באזור מוקמים לפחות שני אתרים שכאלה. בעבר הירדן המזרחי הוקם אתר זיכרון לכבודו של אבו עבידה הוא מזאר אבו עבידה ובאתרה של עמואס ניתן למצוא עד היום אתר קבורה הקרוי על שמו של מעאד' אבן ג'בל המפקד הבכיר השני שמת במהלך המגיפה.

מגיפת עמואס והשלכותיה על החשיבה המוסלמית ביחס למצבי משבר

לעולם לא נדע האם ההשפעות מרחיקות הלכת של מגיפת עמואס על החשיבה המוסלמית ביחס להתנהלות העדה בזמני משבר שכאלה קשורות לעוצמתה וההרס שהותירה או אולי לראשוניותה, כלומר היותה המשבר הרפואי הראשון שפקד את הקהילה המוסלמית הצעירה. דרשתו של עמר סלימאן בה פתחתי מלמדת היטב כי היא חקוקה היטב בזיכרון הקולקטיבי ועדין משמשת כבסיס לדיון בסוגיות מורכבות אלו הן ברמה התיאולוגית ובוודאי בצעדים המעשיים שיש לנקוט בהם כמוסלמים.

הדילמות שמגפת עמואס הציבה בפני האינטלקטואלים המוסלמים היו עצומות ובהן שאלות על התנהלותה של האומה המוסלמית וניסיון להבין האם המגיפה היא עונש על חטאים או חלק מתוכנית אלוהית שלא תמיד מובנת למאמינים. וכתמיד באירועים מסוג זה גם פנדמיה זו הכריחה את אלו שנותרו בחיים לחשב מסלול מחדש ולדמיין מחדש את התנהלותם בעולם. המגיפה והאירועים שנלוו לה היו משמעותיים מאוד בעיצוב התפיסה המוסלמית ביחס להתנהלות הראויה בזמני מגיפות. שלושה עקרונות מכוננים נקבעו בעקבות המגיפה שיוחסו כמובן למורשתו של הנביא מחמד. הראשון בהם הוא שמגיפה היא הזדמנות לשהאדה ולרחמים שאללה נתן למאמיניו ובה בשעה עונש לכופרים. העקרון השני הוא שהמוסלמים אינם אמורים להימלט או להיכנס לאזור שיש בו מגיפה. והשלישי הוא שמגיפה אינה תוצר של זיהום או הדבקה אלא מחלה המגיעה ישירות מהאל. עקרונות אלה מופיעים לא אחת בספרות המסורת ובאים לידי ביטוי בחדית' מפורסם שמוזכר רבות על ידי חכמי הלכה מוסלמיים גם במהלך משבר הקורונה הנוכחי. וכך נמסרת מסורת זו בקובץ החדית' של אלבח'ארי המיוחסת לנביא מחמד: אם שמעת על פריצתה של מגיפה במקום מסוים אסורה עליך הכניסה אליו. אך אם המגיפה פורצת במקום מסויים בזמן שאתה נמצא בו אסורה עליך היציאה ממנו. ובחדית' נוסף נמסר כי אלו החולים במחלות מדבקות צריכים להיות מוחזקים בבידוד והרחק מאלו שבריאים. בידוד והשארות בבית הם ההמלצות שמציעה הספרות ההלכתית המוסלמית למאמינים בעקבות הלקחים של מגפת עמואס ומסתבר כי לקחים אלה רלוונטיים היום כפי שהיו לפני 1400 שנה.

לעיון נוסף

לוז, נ. (2000). עמואס: הבירה הראשונה של מחוז פלסטין בתקופה המוסלמית הקדומה – דיון גיאוגרפי היסטורי. בתוך, י. בן-ארצי, י. ברטל וא. ריינר (עורכים), נוף מולדתו. מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים: מאגנס, עמ' 168-183.

M. W. Dolls (1977). The Black Death in the Middle East. Princeton: Princeton University Press.

L. H. Vincent and F. M. Abel (1932). Emmaus, sa basilique et son histoire. Paris: E. Leroux.