מלאכת שבט

אריאל אפל תוהה האם העולם שאחרי הקורונה יהיה התגשמות חלומם של הניאו-לקטים? של אנשים שמאמינים שצריך לחזור למלאכות קודמות, לאורך חיים אחר ולחיבור מחדש לטבע? או דווקא ההפך, עולם של יותר הסתגרות, שימוש בטכנולוגיה וירטואלית ועוד יותר ריחוק מהטבע? בעזרת אייזק אסימוב, דונה הרווי, שומרי גן וביל גייטס, בוחן אפל את הקורונה כקו פרשת המים

סוף העולם הגיע.

הרחובות שקטים מהרגיל. בשכונות מסוימות הם כמעט ריקים. אור שמש, ציפורים מצייצות. רק עננת המגפה שורה על הכל. תחושה כבדה ומעיקה, שלא מאפשרת ליהנות ממזג האוויר המעולה.

פה ושם אנשים ממהרים לענייניהם. לעיסוקם החיוני. פה ושם, כמה שיצאו לשאוף ולנשוף אוויר צח, ולהניע את הגוף הגשמי שכולנו עדיין תקועים בו.

רוב האנשים ספונים בביתם – בין ארבעה קירות, ומול מסך רחב שמשדר ללא הרף חדשות. משהו בין אקטואליה שתקועה בלופ, לבין שידורי תעמולה בשירות שלטון שכבר לא ברור אם הוא דמוקרטי.

השמים כחולים, ושטים בהם עננים וציפורים בעונת הנדידה. מטוסים כמעט ואין. הם עוגנים ברציפי נמל התעופה – מושבתים ואחרי חיטוי יסודי.

*

אבל בעצם, ראינו כבר את כל זה. הרחובות הריקים, השקט המפתיע, הבידוד החברתי… התחושה חדשה, אבל הסצנות מוכרות כל כך!

לחלקנו הן מוכרות מסרטים וממשחקי מחשב פוסט-אפוקליפטיים. לחלקנו הן מעוררות תחושת אי-נוחות, וחוסר וודאות. אבל לחלקנו – ספציפית לניאו-ציידים-לקטים של שדה המחקר שלי – מדובר בלא פחות מהתגשמותו של חזון שנובא, שנצפה מראש, ושהתכוננו לבואו. מה שנחווה אצל אחרים כמערער, מטלטל, מפחיד ומפתיע, מתקבל בשדה הזה גם באופטימיות ותקווה. אפילו בהתלהבות (זהירה).

המחקר שלי מתמקד בתנועה של אנשים שעוסקים במלאכות ומיומנויות חיים קדומות, כדרך להתחבר לטבע וכפתרונות עכשוויים למגוון בעיות שמאפיינות את אורח החיים המודרני. מגפת הקורונה, לפי תפישות שרווחות בקרב מי שמעורים בעולם התוכן הזה, היא לא איזה אירוע בלתי-צפוי שנחת עלינו משום מקום. נהפוך-הוא; המגפה היא תוצר לוואי מתבקש, צפוי ובלתי נמנע של אורח החיים המתועש. רוצים עולם צפוף, מקושר-היטב, אולטרא-מהיר, שבו כולנו תלויים בסחורות ובמגמות שמחברות אותנו ברשתות ענפות למקומות רחוקים ולהשפעות שאנחנו אפילו לא מודעים להן? הקישוריות-חיבוריות של רשתות חברתיות וכלכליות עצומות – בקני מידה בלתי נתפסים בכלל – הקצב המהיר, הצריכה הבזבזנית, הניצול הבלתי מבוקר של משאבי טבע – כולל ניצול ודיכוי של מעמדות "נמוכים" יותר בשרשרת המזון האנושית, ויחס פוגעני כלפי מינים לא-אנושיים – המחיר לכל אלה הוא… קורונה. מגפה. מוות, כאוס וחורבן.

סוף סוף זה קרה. מה שתמיד אמרו שיקרה. הציביליזציה הגלובאלית, הקפיטליסטית, המתועשת, קרסה אל תוך עצמה. טוב, הגזמתי ממש! לא קרסה, אבל חטפה כאפה לפנים. אכלה מהדייסה שהיא עצמה בישלה. והכתובת היתה על קירות גורדי השחקים – עוד מימי מגדל בבילון. מהציביליזציות ההירככיות העירוניות והצפופות של ימי קדם, דרך המגפה השחורה, מה שקרה לאינדיאנים, "מלחמת העולמות" של ה. ג'. וולס, ועד שפעת עופות, חזירים, סארס, ואבולה.

התמונה הזו ידועה לכולנו. זו לא איזו תפישת עולם ייחודית לניאו-לקטים. אבל בעוד שאזרחים רבים של החברה המתועשת מתייחסים למציאות הזו על בעיותיה מדי פעם, בשיחות סלון או בשרשורים במדיה החברתית – הניאו-לקטים עוסקים בה באינטנסיביות ביום-יום שלהם, ומבססים עליה את עיסוקם המרכזי. לא כולם מונעים מחזונות אפוקליפטיים בהכרח (בארה"ב למשל, החפיפה בין הניאו-לקטים – אנשי  "primitive skills"- לבין פנאטים של הכנות לאפוקליפסה – "doomsday preppers" – היא שולית למדי), אבל התפישה לפיה אורח החיים העכשווי הוא בלתי-מקיים, פוגעני, וזקוק בדחיפות לאלטרנטיבות אנטי-תעשייתיות היא מהותית לסצנה.

זה הנרטיב שעומד בבסיס המוטיבציה להשקיע את הזמן, המאמץ, וההון הכלכלי והחברתי שדרוש על מנת לעסוק בליקוט צמחים למאכל, במלאכה על חשבון צריכה פשוטה ומהירה של מוצרים מוכנים, בלמידה ותרגול של מיומנות כמו הדלקה של אש ללא גפרורים, בהאטה משמעותית של קצב החיים, בהגבלה-עצמית על ניידות, בהעדפה לשהות בחוץ מאשר בפנים – בין קירות, בהתחשבות יומיומית ביצורים לא-אנושיים והחשבתם כחלק מהרשת החברתית, בדומה לבני אדם, וכו'.

מתוך פרספקטיבה כזו, הקורונה היא לא רק וירוס קטלני ומפחיד. כלומר – היא גם זה, אבל יש בה גם בשורה. יש לה מקום ומשמעות בתוך המארג של הקיום. טמון בה גם פוטנציאל… להתפכחות. לחרטה. לשינוי הקיים. הקורונה היא התגלמות של גאיה, והיא "אומרת" לנו את כל מה שניאו-לקטים אומרים כל הזמן. אולי הפעם הממסד האטום יהיה חייב לעצור ולהקשיב?

לכן, לפחות בהתחלה, האירועים התקבלו אצלנו בשומרי הגן במידה מסוימת של אופטימיות ופרואקטיביות: מוסדות החינוך הקונבנציונלי לא ערוכים? הורים נתקעים עם ילדיהם בלי מסגרות? סכנת הידבקות, צפיפות, וחיסוניות חלשה מהוות אתגר רציני? הרי אצלנו יש מגוון פתרונות רלוונטיים מאין כמוהם!

הסביבה הנדיבה של היער מאפשרת מרחבים, אוויר צח, אור שמש, ומגוון ביוטי שמסייע לחוסן פיזי ונפשי. חינוך יער לא זקוק לבניינים, קירות, ספרים, או מסכי מגע כדי להיות אפקטיבי ורלוונטי. אפשר להתרחק ממשטחי המתכת והפלסטיק, לפעול בקבוצות קטנות, להפיץ תכנים שיסייעו להורים ולילדים לעבור את התקופה המאתגרת באופן חיובי, מלא משמעות והנאה. אפשר להיות חלק משינוי חיובי. לעשות מהלימון לימונדה!

אה, ונייר טואלט? למי איכפת מזה בכלל?! עוד דוגמה מושלמת לתלות הזויה במוצר צריכה יענו-בסיסי, שכולו נוחות מוגזמת ומיותרת…

אבל, מהר מאד התברר שלאופטימיות ולהזדמנויות חסרות-התקדים יש מגבלה משמעותית: מדיניות הבידוד שמכתיבים גופי השלטון. מעגלי מאקרו שגם שומרי הגן פועלים בתוכם, לפעמים בחסותם ולפעמים כנגדם, ונדרשים להישמע להנחיותיהם. מדיניות הבידוד חיסלה בפועל את היוזמות, צרפה את כל המדריכים לעגלת האבטלה, ואם זה לא מספיק – מגבילה כמעט לגמרי את האפשרות לקיים אורח חיים ניאו-לקטי הגון. להסתובב בחוץ באופן חופשי בלי שום חשש… ללקט… להתערבב בצמחייה, בציפורים, בבוץ… לעשות "מחנה"… לישון לילה בשטח, וכו'.

השמרגנים, שממשיכים לנסות לחפש דרכים יצירתיות להיות רלוונטיים ופרודוקטיביים, מתאימים את עצמם למציאות הדינאמית ועובדים על הפקת תכנים שאפשר יהיה להנגיש אותם דרך ממשקים וירטואליים-דיגיטליים. הקשבה לציפורים מהמרפסת. ליקוט בחצר האחורית. משחקים שאפשר לשחק בבית, ועוד.

האם החברה הולכת בכיוון הפוך בתכלית? האם במקום כמיהה למרחבים, ציפייה לסוף המגפה, חרטה עמוקה על תחלואי אורח החיים ההיפר-מתועש, ושינוי חברתי-סביבתי שכל כך מתבקש (מנקודת המבט של חלקנו), נחזה בנורמליזציה של הבידוד, ההסתגרות בבית, והריחוק החברתי? במיסוד של קיום תקשורת שוטפת ו"קרובה" דרך תווך וירטואלי-דיגיטלי, עוד ועוד על חשבון נוכחות פיזית משותפת? לא כ"אין ברירה" וגישור על פערי מרחק, אלא כברירת מחדל שעדיפה על מפגש פנים-מול-פנים, מחמת החשש ממגפות?

מול היתרונות והחתרנות של פתרונות ניאו-לקטיים (בריאותיים ופרגמטיים), עומד הצורך של מקבלי החלטות בשליטה, בשימור כוח, בשמרנות, ובפתרונות שקל להתאים אותם "לכולם" באופן אחיד (דוגמה מאלפת לזה אפשר למצוא בכתבתו של גיל גרטל ב"שיחה מקומית" – על יוזמות חינוכיות בצל הקורונה והתגובה של משרד החינוך). ומול ההשקעה והרצון הנדרשים לאימוץ ולתרגול של אותם פתרונות אלטרנטיביים, הציבור יצרוך בסוף את מה שיהיה לו הכי נוח ויעיל.

כשמוקסמים מהפנטזיות הסביבתניות שרואות בקורונה גם סוג של "גאולה" סביבתית או דמוגרפית (בכוונה נכתב בגרשיים, מתוך זהירות לא לבטל דבר מהכאב והצער שנגרמו ועוד ייגרמו בעטיה), צריך לזכור שעשוי להיות אפקט פרדוקסלי הפוך לגמרי: מותם של רבים בשכבת הגיל השלישי ילווה כנראה בבייבי בום. העולם שאחרי COVID-19 יהיה כנראה יותר צעיר, ואז גם יותר צפוף. כלומר, זה בלי יכולת לנבא מה יהיה טבעה של המגפה או המלחמה הבאה.

אייזק אסימוב תיאר את כדור הארץ העתידני כעולם כזה. צפוף ומאוכלס ביתר. הוא גם תיאר אנשים שכל כך רגילים לשהות בין קירות שיש להם אגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים), ואנשים שכל כך מפחדים ממחלות שהם מתבודדים באחוזותיהם, מוקפים רובוטים, ונפגשים עם אחרים אך ורק דרך ממשקים וירטואליים.

גם אלו סצנות שמוכרות לנו מסרטי מדע בדיוני וממשחקי מחשב. האם לשם אנחנו הולכים?

מגפת הקורונה של 2020 מרגישה כמו קו פרשת מים.

האם יוכל אורח החיים הניאו-לקטי להמשיך להתקיים?

האם יהיה יותר ביקוש לאלטרנטיבות ניאו-לקטיות, או דווקא רתיעה, חשש, והגברת האיסורים?

האם ההתמודדות עם מגפות עתידיות תהיה מיסוד של הבידוד וה"ניתוק" מהטבע, או דווקא מציאת דרכים מתוחכמות ויעילות יותר "להיות-עם" וירוסים, בקטריות, טפילים, ואיתני טבע? האם המגמה החדשה תהיה היפתחות לקהילת החיים הגדולה, כפי שמטיפים הוגים כמו Donna Haraway, או התבצרות של האנושות מפניה?

או שאולי פשוט נחזור כמה שיותר מהר לשגרה, עם שוך הסערה?

פורסם לראשונה באתר של אריאל אפל

תמונה ראשית מתוך הסרט The Road