הורות מקראית

יעקב ממשיך את המסורת המשפחתית ובוחר לברך לא את הבכור – אריאל כנפו-נעם על המחקרים שמראים למה  המשכיות בין-דורית נמשכת בכמעט כל תכונה התנהגותית שנבדקה: בערכים, בתכונות אישיות ואינטליגנציה, ואפילו בדפוסי הצבעה ובבחירת מקצוע.

רגע לפני שספר בראשית מגיע לסיומו מתוארת סצינה תמוהה במיוחד. יעקב מתבקש על ידי יוסף לברך את בניו, ולמורת רוחו של בנו בוחר לשים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור. מה עומד בבסיס ההתנהגות הזו, והאם היא מאפיינת את יעקב? כמו שנראה, בחירה זו של יעקב נטועה עמוק בהיסטוריה המשפחתית והאישית שלו.

יוסף מביא אל יעקב את שני בניו הגדולים לברכה. המקרא, שבדרך כלל מקמץ בהוראות בימוי, נותן הפעם תיאור מאד מפורט: "וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ – מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל – וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ – מִימִין יִשְׂרָאֵל. וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו". ואז יעקב, שעיניו כבדו מזוקן, משכל את ידיו, ושם את ימינו על אפרים הצעיר, ואת שמאלו על מנשה הבכור. לנוכח מחאתו של יוסף, מודיע לו יעקב, "יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".

כדאי רגע להתעכב על הדמיון בין הסיפור של יעקב ועשיו, והסיפור של אפרים ומנשה. בשני המקרים, אב זקן ועיוור מתבקש לברך. כמו אצל יצחק בזמנו, גם כאן הבן הקטן הוא שזוכה בברכת הבכורה. וגם כאן משחקות הידיים תפקיד מכריע. בסיפורו של יעקב הצעיר היו הידים ידי עשיו,  למעשה הידיים הלא-נכונות.  ואילו אצל יעקב הזקן יד ימין מושטת שמאלה, ויד שמאל הולכת ימינה. כלומר, לכאורה אפרים ומנשה מקבלים את הידים הלא-נכונות…

יעקב ממשיך את הקו של משפחתו. במשפחת אברהם, כבר ארבעה דורות, מתנהל מאבק גלוי או סמוי בניסיון לענות על השאלה מי הוא הממשיך האמיתי, מי הוא הנבחר? ויעקב, כמו בדורות הקודמים, מבצע בחירה – ושוב, בפעם הרביעית, הבכור אינו זה שנבחר. בסיפור הנוכחי יש פחות דרמה מאשר בבחירה בין יצחק וישמעאל וזו שבין יעקב לעשיו, ואפילו הדחת ראובן מהבכורה. יש פה רגע אינטימי ומשפחתי, אך כמו בדורות הקודמים גם כאן נושא הבכורה מלא רגשות.*

לא צריך להיות מופתע מקיומה של השתרשות תופעה במשפחה. מאות מחקרים מראים, פעם אחר פעם, המשכיות בין-דורית בכמעט כל תכונה התנהגותית שנבדקה: בערכים, בתכונות אישיות ואינטליגנציה, ואפילו בדפוסי הצבעה ובבחירת מקצוע. התמונה כמובן מורכבת כשמנסים להבין מה גורם להמשכיות הזו. מחקרי תאומים מראים שקיים מרכיב גנטי ברור לתכונות רבות. היות שלהורים ולילדיהם גנטיקה משותפת, נצפה להמשכיות בין-דורית, לפחות חלקית. בנוסף, הורים מספקים לילדיהם סביבה שלעתים קרובות ממשיכה את ההקשר שבו גדלו ההורים עצמם. למשל, לילדיו של רופא יהיה קל יותר להפוך לרופאים בעצמם, גם בגלל ההשכלה שהם מקבלים בעזרת המעמד החברתי שירשו מהוריהם, וגם בגלל שיש להם יותר קשרים ונגישות להזדמנויות המקצועיות והכספיות שיש במקצוע.

אך זהו רק חלק מהתמונה. במשפחה מתרחשים תהליכים של למידה ושל שכנוע. בתנאים מסויימים ילדים מעוניינים לשמר את הנורמות והערכים של הדור הקודם. בעבודת הדוקטורט שלי הראיתי שמתבגרים שראו בהורים שלהם מודלים לחיקוי נטו לקבל את הערכים של הוריהם יותר מאשר מתבגרים אחרים. בין הדברים שהסבירו את מידת ההזדהות של המתבגרים עם הוריהם היו מצד אחד, היענות ההורים, הנטייה שלהם להתחשב בילד בקבלת ההחלטות שלהם, ומצד שני תפיסה של ההורה כמראה עקביות בין ההצהרות והמעשים שלו.

הורות ויחסים משתמרים אף הם מדור לדור, ומחקר רב מראה שאבות ואימהות נוטים לשחזר את ההורות שקיבלו מהוריהם בילדותם.

כשמדובר בדברים חיוביים כמו ערכים קל לנו לדמיין מדוע ילדים יירצו ללכת בעקבות הוריהם. יותר קשה להבין זאת כשמדובר בדפוסי התנהגות שליליים ובעייתיים. יעקב חשש לחייו אחרי שקיבל את ברכת הבכור. הוא גם ראה איך משפחתו נקרעת בעקבות ההעדפה הברורה שלו ליוסף מבין כל אחיו. ודאי יעקב, שברוב דרכיו היה אדם זהיר ומתוכנן, הבין את הנזק שבבחירה בין האחים ובהעדפת הצעיר על פני הבכור מול הנורמות המקובלות בתקופה. אם כך, מדוע התעקש להעדיף את אפרים?

הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג׳ון בולבי טבע את המונח "מודל עבודה פנימי" כחלק מהתיאוריה שפיתח (עם מרי איינסוורת') להבנת ההתקשרות של תינוקות להוריהם. בולבי  טען שהיחסים המוקדמים שלנו מעצבים את האופן שבו אנחנו חושבים על העולם, אבל לא רק בילדותנו. אלה סכמות שממשיכות להשפיע עלינו לאורך כל חיינו. ילד שלא זכה לדאגה הורית מספקת לצרכיו מפתח מודל עבודה פנימי, משקפיים, שלפיו העולם הוא מקום קשה, שאינו נענה לצרכיו. ילד כזה יתקשה לפתח יחסי אמון עם העולם.

נחשוב רגע על מודל העבודה הפנימי של יעקב. ממש מלידתו הוא נמצא בסיטואציה שבה הוא מתחרה באחיו – המבוגרים בחייו נתנו לו את שמו מפני שיצא וידו אוחזת בעקב אחיו, כלומר מהרגע הראשון הוא נתפס כמנסה לעקוף את אחיו.** בילדותו יעקב קיבל אהבה בעיקר מאמו, וראה שעשיו זכה לאהבת אביהם. יעקב גדל להבין שהעולם הוא תחרותי. הוא הבין שבמשפחתו אהבה היא משאב מוגבל. היא אינה ניתנת חינם לכל ילד, אלא תלויה בזהות ההורה ובמעשיו של הילד.

כך התפתח מודל עבודה פנימי שילווה את יעקב כל חייו, ויגרום לו לראות אהבה כדבר מוגבל ותלוי בדבר. הוא בחר להעניק את אהבתו בעיקר לרחל אף על פי שהיה נשוי לשתי נשים. כך עשה גם כלפי ילדיו – הוא בחר להעניק את אהבתו בעיקר ליוסף מכל ילדיו. למרות כל האכזבות והסבל שגרמה לו צורת חשיבה זו, בהתקרבו לסוף ימיו עדיין מודל העבודה הפנימי שרכש בינקותו ממשיך לנהל את מערכות היחסים סביבו.

יעקב אינו מוכן לתת את אהבתו או את ברכתו באופן סימטרי לשני נכדיו. הוא חייב לבחור, והוא בוחר את אפרים. בכך, הוא משחזר את אותה סצנה שהתרחשה מעל מאה שנה לפני כן, בנעוריו. שוב הצעיר זכה לקבל את ברכת הבכורה על חשבון אחיו.

*מעניין שלא נרשמה כל תגובה של אפרים ומנשה לסיטואציה. מי שמתרעם הוא יוסף. אולי יוסף זוכר כמה קשה היה לו הקטן מול אחיו הגדולים, בגלל העדפתו של אביו, ומחליט שלא כדאי לבצע את אותה טעות גם בדור הזה.

**למשל, לילדיו של רופא יהיה קל יותר להפוך לרופאים בעצמם, גם בגלל ההשכלה שהם מקבלים בעזרת המעמד החברתי שירשו מהוריהם, וגם בגלל שיש להם יותר קשרים ונגישות להזדמנויות המקצועיות והכספיות שיש במקצוע.

***השוו לסיפורם של נכדיו: וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

פורסם לראשונה 10 בינואר