תרבות האוכל

פורסם בתוכנית שלושה שיודעים ב- 19.2.20

מי מאיתנו לא מכיר את הקשר שמתקיים בין הורים לצאצאיים שבא לידי ביטוי בשיתוף המזון וחלוקת המזון כחלק מהפגנת אהבה? אבל מה הפך את המזון לביטוי כה מובהק של אהבה ופעמים רבות לתחליף לה? נמרוד לוז מתאר את מערכות היחסים שנבנות סביב המזון בקרב קופי האדם, ומציע שיתכן ובעולם השפע של היום, צריך לתכנת מחדש את הקשרים בין מזון ואהבה.

 הקשר בין מזון לאהבה הוא כה טבעי וברור לרובנו למרות שאינו מובן מאליו ומקפל בתוכו סיפור מורכב מאוד והיסטוריה ארוכה של המין שלנו. שיתוף מזון הוא פעמים רבות ביטוי לאהבה ויתרה מכך מרכיב חשוב ומרכזי בחיזוקה וביסוסה של קרבה בין אנשים. וירג'יניה וולף כתבה פעם ש"לא ניתן לחשוב כמו שצריך, לאהוב כמו שצריך ולכתוב כמו שצריך אם לא אכלנו כמו שצריך". ג'ורג' ברנרד שאו, ציניקן ידוע, אמר ש"אין אהבה כנה יותר מאהבה למזון",  ואילו סיזר שאבז שהיה מנהיג פועלים אמריקאי ממוצא לטיני, ביטא זאת היטב באומרו: "אם אתה רוצה באמת להפוך לחבר של מישהו, לך לביתו ותאכל עימו… האנשים שיתנו לך את מזונם יתנו לך את ליבם. אז אם מזון הוא אהבה, כנראה שאנחנו מאוד אוהבים את ילדינו כיום בהתחשב בעובדה שאחוזים רבים מאוד של ילדים היום נמצאים במצב של השמנת יתר…

התגובות הרגשיות שלנו למזון והחיבור שהמוח שלנו עושה בין רגשות למזון מצויות מובילות לכך שרבים מאיתנו מפגינים רגשות, אמפטיה, אהבה דרך מזון ובעיקר בכל הקשור בארוחות משותפות. ביטוי נאמן לכך נמצא בעיר גרייט פולס שבמונטנה שם הקימה אישה בשם קרול קסי מסעדה שנשאה את שמה מאמא קסי ועל תפריטה התנוססה הססמא: מזון הוא אהבה. הלקוחות שלה אכן הרגישו אהובים ורצויים ובמסעדה היה מקום לזוגות להתארס, לאירועים משפחתיים להתרחש ולילדי המשפחה לנוע בחופשיות מבלי שיעצרו אותם. אך לא הכל היה כה מושלם. הלקוחות מסתבר אהבו מאוד את מאמא קסי והרגישו נוח מאוד וערמו על צלחותיהם כמויות מוגזמות ממגשי המזון אשר בהתאם לכללי המסעדה היו נגישים להם לאכול כפי יכולתם. בדיעבד נזכרת קסי ההתנהלות הזו הפריעה לה והעלתה אצלה שאלות רבות ביחס לאופן ניהול המסעדה. כיצד ניתן לפרש את התנהגות הלקוחות במסעדה? האם היתה זו זללנות לשמה ואולי היתה זו דרך לפרש את המסר של מזון הוא אהבה על ידי רצון לקבל יותר אהבה?

בקרב בני אדם מתקיימת מסתבר התנייה אבולוציונית בין אהבה למזון ובעניין זה איננו שונים ממינים אחרים בקבוצת קופי העל. הדבר ניכר במיוחד בכל הקשור בטיפול בצאצאים ודאגה למזונם. אצל קופי מרמוסט למשל, האבות ושאר קרובי המשפחה מסייעים בגידול הצאצאים. וכולם שותפים פעילים באספקה ושיתוף מזון עם הצאצאים. הקופים הבוגרים משמיעים קריאה מאוד אופיינית כאשר הם מוצאים  פריט מזון עשיר במיוחד ואותו הם יחלקו לצעירים באופן כזה שכל חברי הקבוצה האחרים גם ידעו זאת. השימפנזים דומה לוקחים את הקשר הזה של מזון הוא אהבה לשלב גבוה יותר. הם חולקים מזון גם עם פרטים שנמצאים מחוץ למסגרת המשפחה המובהקת שלהם. השיתוף יכול לחול גם על פריט המזון היקר מכל הוא בשר.

שיתוף מזון הוא דרך לייצר קשרים חברתיים ולחזק את הבריתות העתידיות ולעודד שיתופי פעולה בדומה לארוחת עבודה שמאפיינת בעידן הקפיטליסטי את ההומו ספיאנס. הבונובוס שקרובים אלינו כמו השימפנזות, שונים מהם בכך שהם פועלים בקבוצות הנשלטות על ידי הנקבות. שיתוף פעולה סביב מזון הוא הכרחי מבחינתם וכמו בני אדם הם מסוגלים ליצור קשרים חברתיים על ידי שיתופי מזון מחוץ לקבוצה הגרעינית. בניסוי שנערך בשמורה בקונגו הוצבה צלחת גדולה של מזון לשלושה פרטים אשר הוצבו בכלובים נפרדים. רק אחד מהם היה חופשי לצאת מהכלוב והוא גם יכול היה להחליט עם מי לשתף את המזון. אחד הפרטים היה מוכר לו והשני זר לחלוטין. הקוף הוצב בפני הברירה לאכול או לשתף ובמרבית המקרים בחר לשתף וגם עם הקוף הזר לו לחלוטין.

שיתוף מזון היא אחת הפעולות הייחודיות גם לנו המין האנושי. לא לגמרי ברור מתי התחלנו לשתף מזון אבל דומה שהחשיבות של פעולה זו עלתה עם גדילתו של המוח האנושי במיליון השנה האחרונות. עם עלית היכולת שלנו לצוד חיות גדולות יותר הקבוצה הגרעינית שצדה אותם לא יכלה להשתלט עליהן לבד וכך נוצר הבסיס לשיתוף פעולה דרך מזון. חלוקת מזון בין בוגרים ולא רק בין הורים לצאצאים ובמיוחד בין בוגרים שאין בינהם קשרים הדוקים תרמה רבות גם להתפתחות המורכבות החברתית שלנו ומערך היחסים החברתי. הביטוי המובהק להתפתחות זו היא הארוחה המשותפת במסגרתה מקובל היה להזמין גם פרטים בוגרים אחרים וזרים ולחלק איתם מזון. לאחר המהפכה החקלאית ועם ההסתמכות ההולכת וגוברת על מחזור הגידול החלו גם ארוחות וטקסים שסימלו מפנים מרכזיים בתהליך הגידול ובמיוחד חגיגות הקציר שמבטאות את סיום מחזור הגידול. משתאות הקציר שהפכו לעיתים לבכחנליות כלומר מסיבות עשירות במזון וגם בשתיה ובתרגום בן זמננו לאמריקאית סעודת חג ההודייה למשל.

 בדרך זו נוצר במוחנו החיווט המתאים שמתוכנן לזכור את אירועי המזון האלו ויתרה מזו את האופן שבו אנחנו מפרשים אותם וזוכרים אותם. אין זה מקרה שבזמן שמערכת העיכול שלנו פועלת מיוצרים הורמונים כמו אינסולין ולפטין שפועלים על ההיפוקמפוס אותו חלק במוחנו שמשמש אותנו לזכרון. בדרך זו בתהליך מוצלח למדי של יצירת קשרי מערכת העיכול מוח לתהליכי זכרון ניתן היה להבטיח טוב יותר את השרידות ולזכור פשוטו כמשמעו היכן מצאנו ארוחה טובה.

דומה שהקשר הזה הוא גם שעומד בבסיס היחסים הקרובים בתוך המשפחה והאופן שבו מנות מסויימות שהורינו העניקו לנו מעוררים אצלנו תגובה מוחית המקשרת בין אוכל, אינטימיות ואהבה. משום שבתהליך הזה שמקשר בין מזון לאהבה משתחררים במוחנו דופאמינים שאחראים במוחנו לתחושות של הנאה ושביעות רצון. מערכת הדופאמין שלנו הופכת להיות פעילה כאשר אנו רואים מישהו אהוב או כאשר אנו אוכלים מזון אהוב.

אם כך, במוח האנושי קיים קשר בין מזון לאהבה ותחושת סיפוק, מוגנות ורווחה נפשית. המהלך האבולוציוני הזה שירת אותנו היטב במשך זמן רב אבל כעת הוא מאותגר בשל השפע שאנו נמצאים בו לפחות בחלקים מסויימים של העולם. אם בעבר מסיבות הקשורות במזון וסעודות משותפות היו אירועים מיוחדים אזי כיום דומה אפשר להנות מהם כל הזמן ואין מה שיעצור את כמות הקלוריות שאנו אוכלים. ההתנייה האבולוציונית הזו שמייצרת אצלנו תחושות של מוגנות, סיפוק וקשר חברתי הדוק צריכה כיום לעבור אולי חיווט מחדש.

אך דבר אחד ברור מאליו, אחד הדברים שעשה אותנו מי שאנחנו הוא הקשר בין מזון לתחושות קרבה. המונח המורכב הזה אהבה היה מראשית דרכנו חלק מהכוחות שפעלו לייצר מגנון השרדותי מורכב למדי בו פרטים מצליחים לחלוק ולשתף את הבסיס לקיום ובדיעבד זה שאפשר קיום משותף מורכב ומוצלח למדי.