הורות מקראית, מאמרי אורח

אריאל כנפו-נעם צולל אל תוך רשמית החוקים בפרשת משפטים, מתמקד במקרים של היעדר האב ומה שישי למחקרים בפסיכולוגיה לספר על זה – מחוקים לגבי עבד וילדיו, דרך ההפרדה בין הורים לילדיהם מהגרים ועד המחקרים העכשווים בנושא

—

פרשת "משפטים", עמוסת החוקים המשפטיים והפולחניים שלפעמים נראים כמו רשימת מכולת של כללים, נוגעת בדרכה בנושא של הורות מזויות אחרות מהפרשיות שלפניה. כאן אין הורה וילד באינטראקציה, אלא הורה וילד מדומיינים, עקרוניים, והכללים החלים עליהם מלמדים אותנו על התפיסה של המקרא בנוגע להורות.

כתבתי כאן על ההורה האוטוקרטי, שמצפה לציות מעצם היותו בתפקיד ההורה. הזכויות החוקיות שמעניק המקרא לאב על ילדיו, ובפרט בנותיו, משקפות את התפיסה האוטוקרטית להורות: הוא מחליט אם תינשא ("אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת"), והוא אפילו יכול למכור אותה: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים". יחסי הכוחות והכבוד כל כך אסימטריים, ש"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" ואף "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

אבל אני רוצה להתמקד ברגע אחר של הורות. התורה מתארת את זכויותיו של העבד העברי, שהוא מעין עובד צמית לתקופה של 6 שנים. אך העניינים מסתבכים כאשר העבד רוצה לצאת לחופשי בשנה השביעית, מפני ש"אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ – וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ". החברה כל כך היררכית שלאדם חופשי בעלות על ילדיו, אך במקרה של עבד הבעלות על הילדים היא של האדון, ולאב עצמו אין זכויות בנוגע לילדיו.

וכאן, בתוך עולם משפטי שבו אנשים עוברים מיד ליד כחפצים, יש רגע אחד קצר של חסד: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי. לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי." העבד אינו חפץ. הוא אדם. הוא אוהב. אך דמיינו את העבד נקרע בין חירותו לבין השורשים שנטע במקום החדש, המשפחה שבנה. העבד שמחליט להישאר, מאבד את חירותו לנצח: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". מצד שני, העבד יכול להשתחרר, אך התורה מתארת כיצד אהבתו לילדיו (ולאשתו, ולפחות בתיאוריה לאדונו) חזקה מהאינטרס העצמי שלו.
התורה מתייחסת כאן רק לצרכיו, זכויותיו ואהבתו של האב. האשה היא שפחה בעצמה, ולא נדונים רגשותיה כלל. ומה לגבי הילדים? ואם אמור יאמר העבד שהוא יוצא לחופשי, מה יקרה לילדים האלה?

אחד הנושאים שנחקרו הכי הרבה בהתפתחות הילד נוגע למשמעות היעדרו של האב. כאן אני לא מתכוון למשפחות שבהן אין אב מלכתחילה (חד-הוריות, או משפחות של שתי אמהות), אלא למשפחות שבהן היה אב ואז הוא נעדר, לרוב מסיבות של פרידת ההורים או פטירה. חסרונו של האב נמצא קשור במחקרים רבים למאפיינים שליליים בהתפתחות הילד. הנושא עלה לא מעט במחקרים על אסירים וילדיהם, ולאחרונה בארצות הברית בעקבות ההפרדה בין הורים לילדיהם במקרה של מהגרים מאמריקה הלטינית (ראו גילוי דעת של האגודה למחקר בהתפתחות הילד (SRCD) על נזקיה של הפרדה כפויה בין הורים לילדיהם).

אם אתם עוקבים אחרי הדף שלי אתם בטח יודעים שמחקרים "מתאמיים" כאלה הם חשובים אבל קשה להוכיח בהם סיבתיות. למשל, אולי מצב כלכלי קשה גרם גם לעזיבתו של האב וגם לפגיעה בהתפתחות הילד? מחקרים מודרניים הם יותר זהירים, ומנסים לגשת לנושא בצורה שתאפשר הבנה, חלקית לפחות, של סיבתיות. למשל, הם בודקים התפתחות לאורך זמן, או משווים בין גירושים (שיכולים להיות קשורים למאפיינים ההתנהגותיים של בני המשפחה) לפטירת האב (שלרוב לא תלויה בהתנהגות). מחקרים כאלה מוצאים אפקטים קטנים יותר, אך עדיין משמעותיים: חסרונו של האב קשור להתפתחות רגשית ובעיקר בעיות התנהגות, ובמיוחד אצל בנים. פחות השפעות נמצאו בהקשר של תפקודים קוגניטיביים של הילד או הצלחה בלימודים.

ואם נחשוב רגע על האב שנאלץ לעזוב את משפחתו בתום העבדות – אולי האדון התעמר בו כל כך שהוא מרגיש שאינו יכול להישאר יותר. מה משמעות הניתוק מהילדים עבור האב?

Rotterdam Slavery Memorial – artist Alex da Silva – Image by Kaatjem from Pixabay