מאמרי אורח

במהלך השבוע הקרוב נפרסם מספר קטעים מתוך הספר "מפגשים מסביב לטקסט, אתנוגרפיה של יהדויות" של שלמה גוזמן כרמלי אשר פורסם לאחרונה בהוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה. לחלק הראשון.

הספר המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף בחמש זירות של יהדות זמננו, מוביל אותנו במסע מרתק בין מוסדות וקהילות בניסיון להבין את הכמיהה היהודית למילים, לספרים, לטקסטים ולפרשנויות. זירות המחקר נטועות בהקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים זה מזה עד מאוד, וממחישות את ריבוי התרבויות היהודיות בישראל. תיאור המפגשים מסביב לטקסט מדגים כיצד הטקסטים הדתיים מפורשים בכל פעם באופן אחר, והופכים למראות המשקפות את ערכי הלומדים ואמונותיהם. עבודת שדה שנעשתה בקהילות ובמפגשים חברתיים של לימוד, תפילה, ריפוי, הופעה וגיבוש קהילתי, שטקסט דתי כתוב היה מעורב בהם, הביאה ליצירת הספר, המתאר כיצד המפגש עם הטקסט יוצר תרבויות יהודיות, וכיצד תרבות יהודית מתקיימת ומתחדשת במפגשים עם טקסטים, פעמים תוך ויכוח אִִתם.

הקטע השני הוא מתוך הפרק: הטקסט כאספקלריה: בין הישיבה החילונית לכולל הליטאי

האחר המדומיין

"אתה אמרת לי שאתה הולך למקום שקראו לו הישיבה החילונית. אולי הם קוראים לעצמם 'הישיבה', אבל אין כזה דבר באמת. ישיבה זה ללימודי קודש!", כך נזף בי מאיר, אברך בכולל הליטאי כשסיפרתי לו על קורותיי בישיבה החילונית. "תשאל את החרדים שאתה חוקר מה הם חושבים על זה", ביקשו ממני שוב ושוב תלמידי קבוצת הבוגרים בבינ"ה, במהלך לימוד גמרא או לימוד פרשת השבוע. סטיקר שהופץ בבינ"ה וזכה לפופולריות רבה, "גם אנחנו לומדים בישיבה", עורר עניין רב לאחר שהודבק על ידי ברשלנות על גב לוח הכתיבה שבו השתמשתי במהלך עבודת השדה בכולל החרדי. הלומדים, שהיו מודעים לתצפיות שאני עורך במקביל בישיבות, ביקשו שוב ושוב לדעת עוד ועוד על המתנהל בזירה שמצדו השני של המתרס. הסיטואציה הייחודית של עריכת מחקר שדה בשני המוסדות בד בבד, יצרה "שיחות" שהתנהלו בין אברכי הכולל הליטאי לתלמידי הישיבה החילונית, דיאלוגים שהתנהלו בין דפי יומן השדה. זירות מחקר שאינן משוחחות זו עם זו ואף אינן מכירות זו בזו בשגרה, מנהלות למעשה דיונים ערים, שיוצגו להלן, עם "אחר מדומיין". בעיני "סיירת" אברכי הכולל, היה אותו אחר "הישראלי" או "החילוני", ונכללו בו מוסדות השלטון, האקדמיה ובתי המדרש הפלורליסטיים, שלמרות שלילתם המוחלטת, דבר קיומם מוכר להם עד מאוד. בקרב תלמידי החכמים בישיבה החילונית, האחר היה "החרדי" והעימות התנהל אל מול תחושת הבעלות שלו על התורה ועל פרשנותה.

הבניית דמות האחר, שאותה חוויתי בזירות המחקר השונות, תואמת תיאורים קודמים של בתי המדרש הפלורליסטיים (יונה וגודמן, 2004; ינאי וליפשיץ-אורון, 2003; שגיב ולומסקי-פדר, 2007), כזירות שבהן מתנהל מאבק סמלי של ההגמוניה החילונית, המבקשת לשקם את כוחה בעזרת הגדרה מחדש של משמעות הידע הנלמד והצגה שלו כחלק מהונה התרבותי. [1] דומה שהיא אומרת: "התורה היא גם שלי", עמדה שאותה יוצר (על פי שגיב ולומסקי-פדר 2007, 273-271), "החילוני הלומד", וזאת אל מול העמדה האורתודוקסית הטוענת להגמוניה מוחלטת בכל הנוגע לטקסט, בבחינת "התורה כולה שלי". בבסיסו של הלימוד בבתי המדרש הפלורליסטיים מתואר מהלך ניכוס הטקסטים תוך מתח מתמיד ומונולוג אל אחר מדומיין (והעדפתו על פני דיאלוג עמו). מהלך הלימוד אינו פענוח טקסטואלי גרידא, הוא חלק ממשא ומתן חברתי רחב יותר.[2]

לפי בן רפאל ובן חיים (2006), זהויות יהודיות בזמננו נוצרות מתוך מחויבות לקולקטיב מסוים, אבל גם בעזרת מיקום עצמי ביחס למי שאינך רואה את עצמך שייך או שייכת אליהם (ה"אחרים"). טענות אלו משקפות בצורה נאמנה את המתרחש גם בזירות המחקר שבבסיס ספר זה. בכל אחת מהישיבות נמצאו מאפיינים של תרבות נגד הנמצאת במצב מורכב. בכולל הליטאי, המתח שבין קבלת תמיכה מהמדינה ובין התנגדות למוסדותיה וערכיה, תחושות של חוסר ביטחון ואף אשמה, מול תחושת עליונות. לעומת זאת בישיבה החילונית נעשה מהלך חלוצי, לדידם של המלמדים, של ניכוס מחודש של מקורות היהדות אל מול עמדת הריבונות של האורתודוקסיה כלפי הטקסט, והאדישות וההשלמה עם המציאות הזאת מצד הציבור החילוני- מסורתי. לפיכך המפגש עם הטקסט בשתי הזירות הוא מפגש של הבניית זהות מתוך תחושות של הנהגה דתית ורעיונית, אל מול מצוקה וחוויות שוליות (הלכה למעשה). מה שמבנה את הלימוד במפגשים הללו אינו הטקסט, המשמש רק בבואה, אלא החברה שמתאימה טקסטים לקווי המתאר של התרבות. חוויית הלימוד המתוארת בישיבות כתהליך עמוק של יצירה ושינוי, היא במידה רבה גם תהליך של התגוננות, שימור ותיקוף. המפגש עם הטקסטים המקודשים הוא גם מפגש עם האחר, אך זה אחר ארכיטיפי ומדומיין שכלפיו משמיעים הלומדים מונולוג. בסופו של דבר המפגש עם הטקסט המקודש הוא מפגש עם העצמי המוכלל, עם תרבויות יהודיות מקודשות בעיני עצמן.

                               _________________________________________

[1] לפי בורדייה (2005), "הון" אינו רק חומרי-כלכלי. גם עולם התוכן והידע של חברי הקבוצה הוא גורם היוצר ריבוד חברתי המשעתק הפרדות ויוצר אי-שוויון. לפי שגיב ולומסקי-פדר (2007), הלומדים בבתי המדרש הפלורליסטיים חשים כמי שמשאב תרבותי חשוב, השייך להם, נמנע מהם. הלומדים טוענים שההגמוניה הישראלית-חילונית דחתה בעבר חלקים נרחבים מארון הספרים היהודי, מה שגרם לאובדן הון תרבותי ולמצב של בורות (לפי הלומדים) בקרב הציבור החילוני. הם, המבקשים לשקם את מעמדה ההגמוני של הישראליות החילונית, מנכסים את הטקסטים כחלק ממאבק על משאבים תרבותיים מול לומדים דתיים.

[2] על הבניית דמות האחר בישיבות הליטאיות ראו גם Hakak, 2012.