מלאכת שבט

אריאל אפל מציע מבט אנתרופולוגי מעמיק על הקשר שבין האדם לטבע. דרך הצגת האנימיזם בתרבויות ,שונות וכיצד השתנתה ההבנה האנתרופולוגית על היחסים עם הסביבה מציע אפל שט"ו בשבט הוא הזדמנות מצוינת ללכת לשאול עץ איך זה להיות עץ, וכמו אנתרופולוגים טובים לנסות לראות מה קורה כשמנסים להבין אותו בתנאים ובמונחים שלו-עצמו.

פעם שאלתי עץ –
"עץ, איך זה להיות עץ?"
"אתה וודאי מתלוצץ"- אמר העץ.
"לא ולא", אמרתי – "ברצינות גמורה,
זה טוב או רע?"
"רע?" תמה העץ. "מדוע?"
"ולא אכפת לך שאתה תקוע כל השבוע?"
"אינני תקוע, אני הרי נטוע"
"ולא מתחשק לך לפעמים ללכת לבקר חברים
או לראות מה נשמע במקומות אחרים?"
"אין לי כל צורך לנוד ולנוע.
ציפורים מזמרות לי באופן קבוע
פרפרים לי נושקים, מלטפת הרוח
ולנגד עיני כל האופק פתוח"

~ מתוך "איך זה להיות עץ" מאת דתיה בן-דור

אחד התרגילים הראשונים שעושים בסדנאות ובקורסים של ארגון "שומרי הגן" הוא לשבת ליד צמח כלשהו זמן ממושך ולהקשיב לו.

אני מניח שאצל קוראים לא מעטים המשפט הזה מתקבל עכשיו בהרמת גבה.

להקשיב לצמח? מה זה השטויות האלה?

צמחים הם הרי יצורים שונים בתכלית מאיתנו, בני האדם. אין להם "פה". אין מיתרי קול. אין להם דרך להפיק צליל מכוון – בטח שלא בתדר ובעוצמה שהאוזניים שלנו יכולות לקלוט ולפרש. אין להם שפה! למעשה, בלשנים יטענו בתוקף (ובצדק, מבחינתם) שהמונח "שפה" שאנחנו מכנים בו את אופן התקשורת שלנו, של בני האדם, מתאר משהו שונה בתכלית מכל מה שמצוי אצל בעלי חיים אחרים… למעט אולי-אולי כמה דוגמאות בודדות שמאתגרות את ההבחנה (בעיקר פרימאטים – קופי אדם – או דולפינים). אבל הכי חשוב – אין להם תודעה! לפחות לא במובן שאנחנו מדברים עליו אצלנו. זו האנשה מוגזמת, יאמרו המתנגדים. שיגיונות שווא מיותרים ומסוכנים. מדרון חלקלק!

לנטייה תרבותית להתייחס לדברים לא-אנושיים בעולם כאל ישויות – סובייקטים ברי-תקשורת שחווים את העולם ופועלים בו (עם "מודעות", ו/או "נשמה", תלוי אם ההגדרות שלכם מוכתבות לכם על ידי ממסד מדעי או דתי) – נהוג להתייחס באנתרופולוגיה ובתחומים קרובים כ"אנימיזם".

איך להבין אנימיזם?

ההגדרה המילונית לאנימיזם, כמעט בכל מילון שתפתחו, היא שזו האמונה בכך שלדברים בטבע – לחפצים דוממים, ליצורים לא-אנושיים, למקומות, ולכוחות-טבע כמו ברקים או רוח או אש – יש נשמה. המושג מגיע מהמילה הלטינית "anima", שפירושה נשמה או חיים, ולמעשה, מדובר בעסק נפוץ למדי; אפשר למצוא אלמנטים של גישה "אנימיסטית" כזו בכל רחבי העולם… אולי אפילו בכל מסורת שהיא. רק שבחלק מהמקרים האנימיזם נמצא בגרסה "רכה" יחסית, למשל בסיפורי פולקלור ובמשלים, ולא מהווה חלק מהאונטולוגיה האמיתית (ה"מה שיש באמת בעולם") של בני ובנות התרבות הבוגרים. ואילו בתרבויות אחרות מצויה גרסה "קשה" יותר של אנימיזם שבני התרבות תופסים כחלק בלתי נפרד מהמציאות.

בגדול, יש כרגע הסכמה או הנחה רווחת מאד שככלל אצבע – חברות אנושיות קדומות, לפני המהפכה החקלאית, היו אנימיסטיות. המעבר לחקלאות, שכולל שינויים מהותיים באורח החיים – כמו ההיצמדות לשטח קרקע מסוים, השקעת מאמץ אינטנסיבי בסוגי גידולים ספציפיים, ותלות גוברת הן באותה טריטוריה והן במזג האוויר להצלחת הגידולים – קשור לפיכך בשינויים במסגרות הרוחניות, שבאים לידי ביטוי בין היתר גם בחפצי הפולחן. במקרים רבים מהעת העכשווית או מהעבר הקרוב, אפשר לראות שציידים-לקטים מציגים מערכת אמונית אנימיסטית, בעוד ששכניהם החקלאים מקיימים פולחן ששם דגש על רוחות האבות (ancestors) או על "אלוהויות" שהן נעלות ונפרדות מהיצורים והאלמנטים הטבעיים עצמם.

הדוגמאות הקלאסיות לתרבויות אנימיסטיות בגרסה ה"קשה" הן בדרך כלל תרבויות שגם נחשבות בעיני רבים במערב (או לפחות נחשבו עד לא מזמן) להכי "פרימיטיביות", והכי "קרובות לטבע". אינדיאנים, אבוריג'ינים, בושמנים, פיגמים, ציידים-לקטים סיבירים ועוד. אני מדגיש את העניין הזה של "המערב", כי למרות שאנחנו רגילים להתייחס לתפיסה המערבית כנורמה, למעשה היחס של התרבות הדומיננטית הזו, שאנחנו חלק ממנה, לנושא הספציפי של אנימיזם הוא יחסית ייחודי בין כלל תרבויות העולם. אז אם נחזור לטיעון שהתחלנו בו – המערב תמיד התייחס לחברות הללו ולאנימיזם, כמו גם לטבע עצמו, באמביוולנטיות; בעירוב של התנשאות מבטלת עם כמיהה והערצה. האמביוולנטיות הזו יושבת על פיצול עמוק בתפיסת העולם המערבית בין האדם והטבע, פיצול שאפשר לעקוב אחריו עד לשורשי האמונה המונותאיסטית, שהאלוהות בה מתוארת כנפרדת מהטבע עצמו וכנעלית ממנו, הן מבחינה רוחנית והן מבחינת הכוח המעצב שיש לה עליו.

היחס המוקדם של מדעי החברה כלפי אנימיזם קשור באופן הדוק להיות המדע גלגול של אותה תרבות מונותאיסטית, שתופסת את האדם (והאלוהות שהוא עוצב בדמותה) כנפרד מהטבע. האנתרופולוגים הראשונים שהגדירו את המושג – ובראשם אדוארד טיילור בן המאה ה-19 – ראו באנימיזם את הגרסה הבסיסית והמוקדמת ביותר של דת. הם לקחו את אותו ספקטרום של מערכות אמוניות – מאנימיזם, דרך פולחן אבות ועבודת אלילים, עד מונותאיזם, וכלה כמובן במדע – והציבו אותו על קו לינארי אבולוציוני. כזה שתואם באופן נוח את התפתחות האדם מהקוף, ואת התפתחות הציביליזציה המודרנית מהחבורה (band) הזעירה של ציידים-לקטים, או השבט.

אז מצד אחד, האנימיזם קיבל משמעות של דת פרימיטיבית. שריד לעבר רחוק ופסה. פסיכולוגים הסבירו שכמו שילדים מאנישים חפצים, ככה האנושות החזיקה בתפיסה "ילדותית" של הטבע לפני שהתבגרה והתפכחה. ומצד שני, היחסים ההדוקים האלה של חברות ילידיות עם "הטבע", ופנטזיות על חיות מדברות ועולם שהוא מלא בחיוּת – בחיים – המשיכו להסעיר את הדמיון המערבי, במיוחד בתקופה שבה הרציונליות, המדע, העיור והתיעוש נדמו כסוגרים על הדמיון והרוחניות המערבית ככלוב ברזל. בד בבד עם ההשתחררות מהאמונה הדתית שסימנה את האנימיזם כעבודת אלילים ראויה לגינוי ולמיגור, הפכו גישות אנימיסטיות לחתרניות ולפופולריות יותר ויותר. ועם השינוי הזה בהלך הרוח, חל שינוי משמעותי גם באופן שבו אנימיזם תואר והוגדר במחקר האנתרופולוגי.

אונטולוגיה אנימיסטית, אפיסטמולוגיה יחסותית

אין מה לעשות – אנימיזם זה סופר אקזוטי! ואנתרופולוגים, עם כל הביקורת והמודעות העצמית שיש היום, מתים על דברים אקזוטיים. לא פלא, אם כן, שחברות אנימיסטיות ותפיסות אנימיסטיות זכו ליחס נלהב מצד חוקרים ומצד קוראיהם כאחד. אבל, ככל שתפיסות אנימיסטיות נחקרו יותר לעומק, וככל שגבר הלך הרוח הפלורליסטי והפוסט-קולוניאליסטי שהיה ביקורתי כלפי המערב והמפעל המדעי עצמו – משהו באותה תפיסה מיושנת של אנימיזם כפרוטו-דת וכשריד פרימיטיבי מהעבר התחיל להשתנות.

ראשית, נמצא שיש ספקטרום רחב ומגוון של תפיסות אנימיסטיות שונות ומורכבות. למשל, יש הבדל בין אנימיזם שמתייחס לכל יצור כבעל נשמה בפני עצמו, לבין אנימיזם שרואה יצורים ממין מסוים כבני חסות של ישות פטרונית ("אדון היגוארים, שכל היגוארים סרים למרותו). יש שמתייחסים למקומות מסוימים כישויות בפני עצמם, ויש שלא – ועוד מגוון הבחנות. שנית, תיעודים מפורטים וקרובים של תרבויות אנימיסטיות חשפו הן את העושר הרב של משמעויות תרבותיות שנובעות מאנימיזם, והן את השלכות הפרקטיות-פרגמטיות שיש לתפיסות כאלו על אורח החיים. חוקרים כמו אלפרד אירווינג האלוול, טים אינגולד או נורית בירד-דוד הראו שעבור המחזיקים באמונה אנימיסטית, היא חיונית עבורם לכינון יחסים מורכבים בינם לבין העולם בו הם חיים.

בהמשך למגמה שתפסה חזק באנתרופולוגיה – לנסות ולהבין את התרבות הנחקרת במונחים של עצמה, ולא לכפות את נקודת המבט של החוקר – בירד-דוד טענה שעצם האפיון של אנימיזם כ"אמונה" מפספסת את המשמעות האמיתית של הגישה עבור האנימיסטים עצמם; שלמעשה לא מדובר באונטולוגיה (התפיסה של מה שיש בעולם), אלא באפיסטמולוגיה (דרך להבין את העולם ולדעת אותו). שיותר משהם "מאמינים שהדברים האלה חיים", הם פשוט עסוקים בלהבין "איך להתנהל מול זה? איזו מין מערכת יחסים לקיים עם זה?".

זה שינוי מהותי, שמשנה באופן ניכר את האופן שבו ניגשים לאנימיזם כיום במחקר האנתרופולוגי. השינוי הוא בעצם השאלות ששואלים: אם פעם שברו את הראש סביב השאלה "איך זה שהאנשים המוזרים האלה רואים את הדברים הדוממים/חסרי-התודעה האלה כישויות חיות ומתקשרות?", עכשיו השאלה הפכה להיות "מה קורה כשאנשים ניגשים לכל הדברים כאל ישויות סובייקטיביות ומתקשרות? איזה מין יחסים זה מכונן, ואיך זה משפיע על מה שהם יודעים ועל איך שהם פועלים בעולם?".

להקשיב לצמח

אז מה הוא אומר, הצמח? על מה מספר? רגע, איך בכלל מקשיבים? מה אמורים לשמוע? ומי אמר שמה ש"שמעתי" אכן הגיע מהצמח, ולא ממני – מהראש שלי או ממשאלות ליבי? ומה אני עושה עם המידע הזה? וכמה רחוק לקחת את המחשבות והתובנות?

אלו שאלות שהתעוררו אצלי כשישבתי עם הצמח ו"הקשבתי" לו. דילמות שאולי לא כולן עלו אצל אחרים שעשו את התרגיל, אבל הרוב מבטאים אותן גם הם. אני יכול גם להרחיב ולומר שהוא – איזה פרח קטן, אם אני זוכר נכון – סיפר לי על הרוח, והריחות והחזיונות שהיא הביאה איתה באותם רגעים. או על הקושי של הקיום באותה נקודה ביער, או על ההשפעות של צמחים אחרים מסביב. או על חיות שעברו בסביבה ושהוא בטח "ראה". זה ידרוש המון הרחבה על מה זה "להקשיב", איך צמח יכול "לדבר", ומה כאן מותח את גבולות האפשר והמקובל מעבר לגבול הטעם הטוב. הרחבה שאשאיר כרגע לא מפורשת, גם כי קצרה היריעה וגם כדי לא להרוס לכם את הניסיון שבטח תעשו גם אתם ממש ברגע שתסיימו לקרוא 😉

טווח הפרשנויות האפשריות הוא רחב; מקבלה מוחלטת של הסובייקטיביות של הצמח (אחרי הכול, אפילו המדע מתוודע יותר ויותר ליכולות התקשורת המורכבות של צמחים, וליחסים מורכבים בין מינים), ועד גישה "רכה" בהרבה שרואה אנימיזם כאפיסטמולוגיה מועילה אבל נמנעת לחלוטין מלספק כל אשרור אונטולוגי. כן אוסיף ואומר שקורה משהו מרתק כשניגשים לכל דבר בעולם כאל סובייקט פוטנציאלי. זו פשוט תשומת לב מסוג שונה – דרך שונה בתכלית להבין את העולם, מאשר לראות אותו כאוסף של פריטים – אובייקטים – שאפשר לפרק לגורמים ולנתח בנפרד מהמכלול. גישה שמתחילה ב"להיות עם" ולא ב"לדבר על".

בהמשך הדרך, המחקר שלי עסק בסדנאות ללימוד "שפת הציפורים". ציפורים הן כמובן יצורים ש"נוח" לנו יותר לקבל כמתקשרות וכבעלות תודעה. קרובות יותר אלינו במובנים הללו מצמחים. ועדיין, אחד הדברים שזיהיתי במחקר הוא עד כמה עצם ההקשבה היא דבר קריטי. עד כמה זה מצב הווייתי שונה, ניתן לאימון, שמעוגן בחוויה גופנית שונה, ושמשפיע על איך שאנחנו תופסים אח"כ את היחסים בינינו לבין אותם דברים, ובין דברים לדברים אחרים בעולם. כולנו – אנימיסטים יותר ופחות – מסוגלים הן להקשבה והן להתעלמות, הן לאובייקטיביזם והן ליחסותיות. ט"ו בשבט הוא הזדמנות מצוינת ללכת לשאול עץ איך זה להיות עץ, כמו אנתרופולוגים טובים, ולנסות לראות מה קורה כשמנסים להבין אותו בתנאים ובמונחים שלו-עצמו.

אריאל אפל הוא דוקטורנט בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא חוקר את העניין המערבי העכשווי במלאכות קדומות, באורחות חיים של ציידים-לקטים, ובחיבור לטבע.

תמונה ראשית – שער הספר אוח קטן, שיצא בהוצאה עצמית של ארגון "שומרי הגן" (מאת ערן בר-און, איור: סהר חופי)