מאמרי אורח

במיוחד לט"ו בשבט סוקר לירון שני כיצד אנתרופולוגים רואים את הקשר הפוליטי בין אנשים ועצים, ומראה כיצד פעולות של נטיעה ועקירה יכולות להיות חלק ממאבקים פוליטיים, לאומיים, אתניים, ואף אקולוגיים

—

חגיגות ט"ו בשבט, חג הנטיעות, הן הזדמנות טובה לנסות ולהבין כיצד אנתרופולוגים ואחרים חקרו וניתחו את הקשר הפוליטי בין אנשים לעצים, ובעיקר כיצד פעולות של נטיעה ועקירה יכולות להיות חלק ממאבקים פוליטיים, לאומיים, אתניים, ואף אקולוגים, כאשר עצם פעולת הנטיעה כתורמת לטבע מוטלת בספק.

קצרה היריעה כאן מלשרטט את כל הכתיבה על אנתרופולוגיה של הסביבה ועל האופנים שבהם תרבויות וקבוצות שונות פועלות אל מול הטבע שסביבן ומפרשות אותו, אך באופן כללי אני (ואחרים) טוענים כי הסביבה היא זירה למאבק אקוטי על משאבים קיומיים וסימבוליים שמעצבת זהות חברתית ויחסים אינטראקטיביים בין חברות ותרבויות לבין סביבתן הטבעית. יחסי סביבה-חברה כבר לא מעניינות רק חובבי טבע ו"מחבקי עצים", אלא הן מהותיות להבנת תהליכים חברתיים ופוליטיים. יחסי אדם וסביבה הפכו לרלוונטים אפילו יותר בעידן הנוכחי, שבו ניכרים שינויי אקלים וגוברת ההבנה של ההשפעה הדרמטית שלנו על הכוכב שעליו אנו חיים. נושאים של שימור ופיתוח, פליטי אקלים, מחסור וזיהום מים וניצול משאבים, לצד שאלות על ביטחון תזונתי, הנדסה גנטית ואתיקה בביולוגיה, הן סוגיות מרכזיות וחובקות עולם אשר מציפות שאלות נוספות על יחסי כוח, סוגיות של אי-שוויון ומאבקים חברתיים.

לתפסתי, לא ניתן להבין תופעות חברתיות-תרבותיות רבות בלי לבחון את התפיסות והפעולות כלפי הסביבה. להרחבת הטענה הזו ניתן לקרוא את מאמר הפתיחה בגיליון המיוחד של סוציולוגיה ישראלית מ-2017, אשר הוקדש ליחסי סביבה וחברה וסוקר את הכתיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית על הסביבה בישראל ובעולם.

מעבר לייחוס קדושה והאלהות לטבע בכלל ולעצים בפרט בתרבויות שונות, בהקשר הנוכחי ניתן לראות כיצד הם משמשים לרוב כסמלים ומטאפורת לעם, לקהילה או לקבוצה אתנית. כך לדוגמה מראה האנתרופולוג והיזם נאסר אבו פרחה במאמרוLand of symbols   (Abufarha, 2008) את המשמעות הסימבולית של הסברס (הצבר), התפוז, הזית והפרג בלאומיות הפלסטינית אל מול השימוש הישראלי בסמלים הללו. כך אומץ הזית על ידי הפלסטינים כסמל לשורשיות, בייחוד אל מול עצי התפוז ושיחי הצבר, אשר היו מרכזים בכלכלה ובתרבות של תושבי המקום, ונוכסו על ידי היהודים כסמלים ללאומיות, כלכלה וקשר למקום ולמרחב. [1]

דוגמה מרתקת נוספת לדעתי ניתן למצוא בעבודות של אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו על "יין ילידי" והמאבק על מקומיות בישראל-פלסטין. הנדל ומונטרסקו מראים כיצד הפכו היין והגפן לשחקנים ברשת של אינטרסים פוליטים, מדעיים, לאומיים וכלכליים סביב שאלות של מקומיות, ילידיות ו"מי היה כאן קודם". האם היין הילידי שמציירים כאן הוא המשך ישיר לתקופת התנ"ך, או ניסיון לטשטש, לעקוף ואולי אף למחוק את הקשר הפלסטיני למקום?

אם נבחן את נטיעות עצים (ובהמשך גם את עקירתם), ניתן לראות שיש בפעולה הזו יותר מרק הוספת עצים לנוף המקומי. נטיעת עצים מסמלת קשר סמלי ופיזי לקרקע ולמקום ולרוב גם משמשת פעולה פוליטית. לעיתים הנטיעה מהווה פרקטיקה לשמירת קרקעות הלאום ומכשול להתיישבותם מחדש של מיעוטים ואחרים. בדוגמאות מהעולם ניתן לראות את עבודתו של האנתרופולוג אנדרו מטיוס (Mathews) על שירות היערות המקסיקני ומאבקיו אל מול קהילות הילידים, את מחקריו של יו ראפלס (Raffles) על מתיישבים, ילידים ועצים ביערות האמזנוס, כתיבתו של מייקל דאב Dove)) על החקלאות בכפרי חקלאים במזרח אסיה, ואת עבודתיה של אנה צינג (Tsing) באינדונזיה.

בציונות, כמו גם בתנועות לאומיות אחרות, ניתן לראות כיצד נטיעת העצים סימלה את השיבה לארץ המובטחת ואת החיבור לטבע ולאדמה. חוקרת התרבות יעל זורבל הראתה למשל את המשמעות הסמלית והתרבותית של העצים והיער בציונות ובישראל בראשית דרכה כדרך ליצירת קשר לאדמה וסימון הטריטוריה, ואילו תמר כתריאל הראתה את משמעות העצים עבור ההתיישבות היהודית בביטוי הקשר אל האדמה. בהמשך לכך, חזקי שוהם תיאר כיצד הפך ט"ו בשבט לטקס של נטיעות באופן מכוון, ומיכאל פייגה הראה כיצד הפרקטיקה של נטיעות ממשיכה להיות מרכזית גם בקרב המתנחלים, הממשכים לתפיסתם את פעולת הציונות לפני קום המדינה.

דוגמה לכך ניתן למצוא במחקרים שערכנו במאבק על הקמת יישוב חדש במזרח לכיש בין מפוני גוש קטיף, ארגוני הסביבה והמדינה (שני, 2012; Dromi and Shani, 2019). אחד הדברים הבולטים שעלו מן השדה במהלך המחקר היה הפרשנות השונה של הקבוצות העיקריות שלקחו חלק במאבק – המפונים וארגוני הסביבה, או הכתומים והירוקים כפי שהוצגו אז בתקשורת, למושג הטבע ולשמירה אליו. כל אחת מהתפיסות שילבה ראייה שונה של הטבע והמקום, אך גם תפיסה שונה של לאומיות, ציונות וחזון לעתיד המדינה. תפיסת הטבע של המפונים, שאותה הגדרתי כ"אדמתיות" (או כמטפורת אדמה – המושג המרכזי שבו השתמשו בהקשר זה), הייתה מעורבות בטבע דרך שלוש פרקטיקות מרכזיות: טיולים, נטיעות והתיישבות. לעומתם, אנשי ארגוני הסביבה ראו באותן שלוש פרקטיקות פגיעה בסביבה, ודגלו בניסיון להימנעות ממעורבות בו על בסיס שיח מדעי שהדגיש מושגים כמגוון ביולוגי, מסדרונות אקולוגים ושטחים פתוחים, תפיסה שאותה הגדרתי כמטאפורת הסביבה (או "סביבתנות").

הביקורת של אנשי ארגוני הסביבה על פעולת הנטיעה, ביקורת שכיום רווחת מאוד בקרב חוקרי האקולוגיה ושמירת הטבע, היא שנטיעת עצים שאינם מקומיים או במקומות שלא היו בהם עצים קודם פוגעת במרקם האקולוגי ומצמצמת את המגוון הביולוגי. כלומר, לתפיסתם, אחת הפעולות העיקריות בעיני רבים לחיבור עם הטבע והסביבה – או לחגיגות הטבע – בעצם פוגעות בטבע, ויש להימנע ממנה או לבצע אותה בצורה אחרת לגמרי. נטיעות, לפי גישה זו, הן התערבות תרבותית בתוך הטבע ובכך בעצם שינוי של הטבע ויצירת טבע אחר, "טבע תרבותי" ולא "טבע טבעי".

חלק עיקרי בביקורת של אנשי ארגוני הסביבה ושל מדענים אחרים מופנה כלפי הקרן הקיימת לישראל, הארגון האחראי בישראל על היערות ושחקן מפתח בקידום נטיעות של עצים בישראל. בתפקידה הכפול של הקרן הקיימת לישראל כשומרת אדמות העם היהודי וכארגון האחראי על היערות בישראל, היא משמשת כשחקן מפתח בשימוש הפוליטי בנטיעות עצים. נוסף על הפגיעה האקולוגית, חוקרים טוענים כי היא משתמשת בעצים ובהכרזות על אזורי יער כ"דגלים נטועים" (Planted Flag – Braverman, 2009), כלומר כאמצעי לשליטה יהודית בקרקעות ולשמירה על אדמות המדינה. אירוס ברוורמן הראתה כיצד נטיעת עצי האורן הירושלמי, העץ הנפוץ ביותר ביערות הנטועים בישראל, הייתה חלק מסימון הגבולות ויצירת אזורים שבהן אסור לפלסטינים להתיישב, בעוד שעקירת עצי הזית הייתה חלק מניסיונות הגירוש שלהם. אל מול היערות הראה גם ראמז עיד בבחינת יחסי הדרוזים עם המדינה ביערות הכרמל, כיצד המדיניות הסביבתית שהכתיבה ישראל בכרמל יצרה זיהוי של היער כסמל ציוני מובהק וניכור פיזי ותרבותי בקרב תושבי שני הכפרים הדרוזיים השוכנים במקום, שהמרחב שהיה שייך להם הופקע בהדרגתיות. בעקבות השרפות ותפיסות סביבתיות חדשות, מראה עיד כיצד מנסים התושבים הדרוזים לנכס מחדש את היערות והרחב ולאתגר את יחסי הכוחות בין המדינה אליהם.

אחד האזורים שבו מתקיימים כיום מאבקים על גבולות דרך עצים הוא הנגב. חוקרים כדוגמת  גדי אלגזי, יואב גאלי  ואחרים מראים כיצד העצים בפרט, והטבע באופן כללי, משמשים ככלים במאבקי הבדואים מול המדינה, קק"ל (וארגוני סביבה אחרים). דוגמה לכך הם מחקריה של האנתרופולוגית וחוקרת הסביבה אמילי מקיי (Emily McKee) מאוניברסיטת צפון אלינוי, שספרה Dwelling in Conflict פורסם ב-2015 ומתאר באופן אתנוגרפי ומורכב את סכסוך הקרקעות בנגב בין היהודים לבדואים. במאמר Performing Rootedness in the Negev/Naqab מ-2013 מתארת מקיי כיצד התפתח המאבק והסמליות של העצים אצל התושבים היהודים והבדואים בנגב: קק"ל נוטעת עצים ומכריזה עליהם כ"יער" באדמות שעליהן מתנהלים מאבקי בעלות משפטיים ופוליטיים בין הבדואים למדינה, ובמקביל נעקרים העצים שנוטעים הבדואים על מה שהם מחשיבים כאדמתם. מקיי מתארת את סכסוך האדמות והבעלות בנגב, מנתחת את הפרקטיקות והשיחים הסובבים אותם, ומצביעה על עלייתו נרטיב סביבתי אלטרנטיבי לנרטיב הקיים המאתגר הן את התנועה הסביבתית בישראל והן את המאבק הלאומי על האדמות והמרחב בדרום הארץ.

אך מאבק על עצים לא חייב להיות חלק ממאבק לאומי או אתני. לדוגמה, חלק גדול מהמחקרים שלי על המתחים בין חקלאות וסביבה באזור הערבה התיכונה התמקדו בפיכתם של עצי השיטה, שבעבר עמדו בעיקר ברקע של הערבה ושימשו חלק מהנוף, לשחקנים פוליטיים בולטים ביחסי הכוחות בערבה. במחקר זה אני מראה כיצד שילוב של מספר תהליכים מקבילים וקשורים הוביל לשינוי מעמדם של עצי השיטה בעשור האחרון: למשל החשש שעצי השיטה מתייבשים ויצירת פרויקט אקולוגי-חינוכי לנטיעת עצי שיטה חדשים, הרצון להרחיב את שטחי החקלאות בערבה ובכך לעקור עצי שיטה רבים, מאבקי שליטה וסמכות בין ארגונים שונים ובראשם קק"ל, מאבקים פנימיים בתוך קק"ל עצמה – כולל ההחלטה החדשה שעצי שיטה הם חלק מיערות, וכן מאבקים נקודתיים של חלק מתושבי הערבה ואחרים כנגד עקירות השיטים. כל אלו שרטטו מחדש את מערכת היחסים בין עצי השיטה ואנשי הערבה ויצרו שם מציאות שונה, שיש הטוענים שכיום "השיטה חזקה יותר מהחקלאי". כיום, סוגיות של נטיעות עצי שיטים ועקירתם הם חלק ממאבקים פוליטיים בין חקלאים, ארגוני סביבה והמדינה, והפכו לסוגיה רגישה גם אם היא לא קשורה למאבק לאומי או אתני.

אז אם יצאתם השנה לנטוע עצים, או שאולי תעשו את זה בהמשך השבוע, תזכרו – זאת לא רק פעולה טקסית שחוגגת את הטבע ואת החיבור אליו. לנטיעות עצים, כמו לסוגיות של סביבה באופן כללי, יש משמעות פוליטית, חברתית ותרבותית ענפה.

חג אילנות שמח

ד"ר לירון שני הוא אנתרופולוג מהאוניברסיטה העברית אשר מחקריו עוסקים באנתרופולוגיה של סביבה, חקלאות ומדע. שני הוא גם מקיים והעורך של אתר בחברת האדם.

תמונה ראשית: דובר צהל

[1]  לעוד מחקרים בנושא ראו גם: Braverman 2009; Doleve-Gandelman 1987; אלגזי, 2010; גוטקובסקי, דיסני ורבינוביץ, 2013 – אם נציין רק חלק.

עריכה: אורלי ניטיס יעקובי