אנתרופולוגיה לשבת

מה מתרחש כשמישהו עובר חוויה פסיכדלית מטלטלת מחוץ לכותלי המרפאה? בטקס, בריטריט או בבית, ומוצא את עצמו מול חוויה כל כך עוצמתית, עד שהיא מערערת את האופן שבו הוא מבין את הגוף שלו, את עצמו ואת המציאות? גיא סימון, שלמה גוזמן כרמלי (חבר צוות בחברת האדם) ומיכל פגיס (כולם מאוניברסיטת בר אילן), כותבים לבחברת האדם על מאמרם החדש שפורסם בכתב העת Social Science & Medicine שעוסק בדרך שבה משתמשים בשיח הטראומה אנשים שחוו חוויות פסיכודליות:

.

בספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית מכנים רגעי ערעור עמוק כאלו שבר אונטולוגי, זה לא רק מצב של מצוקה או פחד, אלא קריסה של התנאים הבסיסיים המאפשרים לנו לחוות את העולם כרציף, מוכר ובעל משמעות. השבר הזה מייצר מה שמטפלים מכנים דרישת פענוח, צורך קיומי ודחוף במסגרת פרשנית שתארגן את הכאוס בחזרה לכדי סיפור בעל הגיון. במאמר, בחנו כיצד אנשים משתמשים באחד המשאבים התרבותיים הנגישים והרווחים ביותר כיום כדי להשיב לעולמם הפנימי סדר: שיח הטראומה. על בסיס ארבעים ושמונה ראיונות עומק עם משתתפים שחוו חוויות פסיכדליות מאתגרות במרחבים לא-קליניים, ניתחנו את היכולת המופלאה של שיח הטראומה לארגן חוויות קשות, ובמקביל הצבענו על נקודות העיוורון, המכשולים והמחירים המושתקים שלו.

שיח הטראומה כמשאב תרבותי: בין הקאה סומטית לריפוי אינסופי

כדי לענות על השאלה הזו חזרנו לתיאוריה של האנתרופולוגית שרי אורטנר על סמלי מפתח. שיח הטראומה פועל כיום כסמל תרבותי כפול: מצד אחד הוא סמל מאגד (Summarizing Symbol) המרכז סבל אנושי רב לתוך קטגוריה אחת בעלת משקל מוסרי ופסיכולוגי כבד; ומצד שני הוא סמל מפרט (Elaborating Symbol) המעניק מילון מונחים עשיר, כמו: זיכרון גופני, דיסוציאציה, עיבוד ואינטגרציה ועוד, באמצעותם ניתן לסדר את החוויה בזמן ובמרחב. במחקר זיהינו ארבע תמות מרכזיות באמצעותן שיח הטראומה מעניק פשר לשבר הפסיכדלי:

גילוי סומטי של טראומה: תגובות גופניות סוערות במהלך המסע הפסיכדלי (כמו רעד, שיתוק או הקאות) מפורשות לא כתופעת לוואי כימית, אלא כ"שחרור" של טראומה שהייתה אגורה בגוף. כך למשל, סרינה אחת ממרואיינות המחקר, תיארה כיצד חשה שהיא "מקיאה רגשות ממש" במהלך מסע בפטריות (סדנה לשימוש בפטריות הזיה), חוויה שנתנה פתאום פשר לחרדה שליוותה אותה שנים.

חוויה מגולמת מחדש: קריסת זמן שבה העבר מציף את ההווה. משתתפים תיארו כיצד חזרו ברגע אחד להיות ילדים כלואים בחדר הילדות שלהם, כשהמבנה של שיח הטראומה מאפשר להם להבין את הדיסאוריינטציה הקשה כחזרה של פגיעה מן העבר.

החוויה כהוראה טיפולית:  המשגה של הדיסאוריינטציה והפחד כשלב הכרחי ומכוון בדרך לצמיחה וריפוי.

פרויקט ריפוי רקורסיבי: המסע הפסיכדלי נתפס ומתואר שוב ושוב כנקודת הפתיחה של פרויקט ריפוי מתמשך, אינסופי לעיתים, הדורש סדנאות, טקסים ועבודה טיפולית חוזרת ונשנית.

כאשר התהליך הזה מצליח, מתרחשת פרסונליזציה, התמזגות אותנטית בין התסריט התרבותי של הטראומה לבין הנרטיב הביוגרפי האישי של האדם.

.

כשהפרסונליזציה נשברת: גבולות המסע ושיח הטראומה

ומה קורה שהתהליך נכשל? החידוש המרכזי של המאמר טמון דווקא בהצבעה על אותם מקומות שבהם הפרסונליזציה נכשלת, ושיח הטראומה פועל כמנגנון שמעמיק את המצוקה במקום להפיג אותה. בניתוח הראיונות זיהינו שלושה מנגנוני שבר מרכזיים:

אובדן הבעלות הסובייקטיבית (התסריט הכפוי): במרחבים פסיכדליים בלתי-מפוקחים, מנחים ומטפלים עלולים לכפות נרטיב של טראומה על המטופל. דקלן, למשל, קיבל ממנחה האייוואסקה שלו את המנטרה: "הדרך היחידה היא דרך זה"(The only way out is through)  יחד עם הפרשנות כי המסעות הקשים שהוא חווה תחת השפעה חושפים פגיעה מינית שעבר בילדותו. דקלן נכנס לשנים של טקסים בהם רעד, בכי, והקאות חוזרות ונשנות, כשהוא מנסה "לעבור דרך הטראומה", עד שהחל לחלחל בו הספק המייסר: האם הזיכרון הזה אכן קרה, או שמא המנחה שתלה את הרעיון בראשו.

אי ביצוע (הלחץ להפגין תובנה): במעגלי אינטגרציה ובקהילות פסיכדליות קיים לעיתים לחץ חברתי סמוי לייצר "סיפורי ריפוי" מוצלחים. מרואיינים כמו ראסל ודייגו תיארו כיצד מצאו את עצמם מנסחים "תובנות מומצאות" כדי לקבל טפיחה על השכם מהקבוצה, תוך שהם מרגישים ששיח הריפוי הופך להופעה פומבית  שמנתקת אותם מהחוויה הממשית של חייהם.

אובדן המציאות (אי וודאות אפיסטמית): חומרים פסיכדליים מגבירים את ההיסחפות, את ההיענות לסוגסטיה. כאשר המסע מעלה זיכרונות או גילויים על פגיעות מעבר קדום, שיח הטראומה מעניק לחוויה תוקף של פריצת דרך, אך אינו מספק כל כלי לאמת האם זיכרונות עוצמתיים העולים במהלך המסע הם אכן זכרונות, מטאפורה רגשית או סוגסטיות של הסביבה? בהעדר פענוח, המשתתפים נותרים תלויים בריק, לכודים בין עוצמת החוויה לבין אי-היכולת לאמת אותה.

המורכבות של הדינמיקה הטיפולית

בסופו של דבר, מחקרנו מראה כי שיח הטראומה הוא לא כלי ניטרלי וגם לא אידיאולוגיה הנכפית מבחוץ באופן מוחלט. זהו משאב תרבותי גמיש ורב-עוצמה, אך היכולת שלו לסייע ולהוביל לריפוי תלויה באיכות המפגש שבין הפרט לבין התבנית. כשהשיח מופץ בחופשיות מחוץ למסגרות קליניות או טקסיות מבוקרות, הלחץ החברתי והיעדר הסמכות האחראית עלולים להפוך את כלי הריפוי למקור נוסף של שחיקה, בלבול וספק. במאמר מוסגר ולמאמר אחר, כזה שעוד לא כתבנו, נוסיף שיתכן ואפשר לבחון שאלות דומות גם ביחס למסגרות קליניות. כך או כך, המבט האנתרופולוגי מזמין אותנו להכיר בערכה של הספקנות, ולאפשר לאנשים לשהות גם עם אי-הוודאות, מבלי לשבץ כל זעזוע נפשי לתוך תבנית טיפולית מותווית או סגורה מראש.

המאמר המלא.

עוד בנושא: