מאמרי אורח

רותם קליגר חליוא (אונ׳ בר אילן) חוזרת אלינו מחופשת הלידה וכותבת אוטואתנוגרפיה על ההחלטה להפסיק להניק:

הפסקתי להניק אחרי חודש וחצי, וזה כאב יותר מהלידה עצמה. מאחר והאנתרופולוגיה עבורי היא הרבה מעבר למקצוע, אלא גם מתווכת של המציאות ומערכת כלים לחשוב דרכה על היומיום, בעל כורחי חוויתי את המצוקה המתמשכת דרך הגוף כמובן, אבל במקביל גם ברובד האינטלקטואלי דרך העדשה המחקרית. מצאתי את עצמי מטלטלת כמו התינוק במנשא, בין החוויה שאמורה להיות הכי טבעית בעולם – הנקה – לבין הצטברות רשמים אתנוגרפיים על הבניות, יחסי כוח, מנגנוני שליטה ודיכוי שפעלו עליי במסגרתה. אז אני כותבת, ואולי מתוך הספרות השזורה בחוויה האישית שלי, נשים נוספות יוכלו להזדהות ולקבל תמונה רחבה יותר של הכוחות החברתיים שעיצבו את אתגרי ההנקה גם עבורן.

לפי ויקטוריה ואחרים (2016) שערכו מטא-אנליזה רחבה, יתרונות ההנקה המבוססים מחקרית כוללים הפחתה בזיהומים כמו שלשולים, דלקות אוזניים וזיהומים בדרכי הנשימה בשנים הראשונות לחיי התינוק, ירידה בסיכון להשמנה וכן ירידה של כשישה אחוזים בסיכוי של האם לחלות בסרטן השד על כל שנה של הנקה. לצד זאת הם מציינים כי הנתונים משמעותיים יותר כאשר משווים בין מדינות הדרום הגלובלי (בהן הגישה למים נקיים מוגבלת) לבין מדינות הצפון הגלובלי. כלומר, ההשפעות של הנקה בלעדית לעומת הזנה בפורמולה בין תינוקות שחיים במדינה מערבית הן מתונות יותר. לעיתים קרובות בקמפיינים לעידוד הנקה מציינים גם יתרונות כמו חיזוק הקשר בין האם לילוד והשפעה חיובית על בריאות נפשית, אולם מחקרים איכותניים מאירים חוויה רגשית, פסיכולוגית ונפשית מורכבת יותר.

קרוסלי (2009) מציגה אוטואתנוגרפיה של חוויית ההנקה והפסקת ההנקה האישית שלה, על רקע מדיניות ה־“breast is best” בבריטניה. לטענתה, מה שהחל כהמלצה רפואית המעוגנת ביתרונות בריאותיים, התפתח לכדי שיח תרבותי רחב הממסגר את ההנקה לא רק כבריאה לאם ולתינוק אלא גם כבחירה ה“טבעית”, המוסרית והנכונה אשר מגדירה מהי ״אימהות טובה״ ונקשרת גם באידיאלים פמיניסטיים של התנגדות למדיקליזציה של הגוף והלידה, ושחרור – כביכול – ממערכות השוללות מהאישה ריבונות על גופה. 

למרות הקידום האינטנסיבי של הנקה בבריטניה, קרוסלי מסבירה כי שיעורי ההנקה נותרו נמוכים יחסית: רק כ־25% מהנשים ממשיכות בהנקה בלעדית לאחר ארבעה חודשים. נוצר אם כן פער משמעותי בין אידאל ההנקה לבין יכולתן או רצונן של הנשים ליישמו בפועל, אולם הפער הזה לא מתורגם לערעור על הנורמה או להפחתת הלחץ שמופעל על נשים להניק. להפך, נשים רבות חוות את הפסקת ההנקה ככישלון אישי, ומדווחות על רגשות אשמה, בושה וחוסר התאמה למודל התרבותי של ״אמהות טובה״. 

גם הנתונים בישראל מאירים פער דומה. כ-90% מהנשים בישראל מנסות להניק לאחר הלידה (כלומר, מדיניות עידוד ההנקה עובדת). אולם שיעורי ההתמדה נמוכים משמעותית. סביב גיל חצי שנה רק 15-22% מהאימהות ממשיכות בהנקה בלעדית.

ברנס ואחרים (2010) ערכו מטא-אתנוגרפיה שכללה סקירה של 17 מחקרים איכותניים שבחנו את חוויית ההנקה של נשים. גם מחקרים אלו מצביעים על פערים בין הציפיות של נשים מהנקה לבין המציאות, ועל תחושת כישלון ופגיעה בערך העצמי במקרה של החלטה על הפסקת הנקה. הן טוענות כי השפה דרכה נשים מתארות את ההנקה רוויה במושגים ומסרים מקצועיים כמו ״חיבור נכון״ (של התינוק אל החזה), אשר מבנים את השיח ומשפיעים על עיצוב החוויה האישית כמוצלחת ומוסרית או ככישלון אישי.

את הטענה הזאת חוויתי על בשרי. בתום חודש של הנקה בלעדית מלווה בכאבים קשים, ביליתי יותר זמן בקבוצות פייסבוק ועמודי אינסטגרם המקדמים הנקה ובשיחות ווצאפ עם יועצות הנקה מאשר בזמן משחק וחיבור עם התינוק שלי. נחושה להצליח ב״משימה״, למדתי במהרה את כל הסיבות להניק (המגובות וגם אלו שלא מגובות כלל מחקרית, כמו – ״שימי לתינוק חלב אם בעין אם יש לו דלקת״), לצד עשרות מושגים מקצועיים שהיו אמורים לסייע לי בתהליך כמו – ״חלב קדמי ואחורי״, ״רמות מלטונין וטריפטופן בחלב״ ו״ibclc״ הסמכה נחשבת בעולם יעוץ ההנקה. לצד זה התחלתי לדבר על ההנקה במושגים ברורים של כישלון והצלחה שנשאלו מעולם המלחמה. סיפרתי לחברותיי שאני ״נלחמת על ההנקה כמו שלא נלחמתי על שום דבר בחיי״, דיברתי על ״גבורה״, ״הקרבה״ ו״כאב״ – למען המטרה. ועל תחושת חוסר מסוגלות עמוקה ככל שהקושי התגבר. אם להיות כנה, גם עכשיו כשאני מתבוננת על הצלקת שנשארה לי מהפצע היא נדמית לי ביני לביני כמו מזכרת מפציעה בקרב. החוויה שדמיינתי כאינטימית, פרטית ואפילו קסומה, התגלתה כמתווכת דרך שיחים מקצועיים שונים, מתחים ולחצים.

זה לא הזמן לעשות ״life decisions״

בביקור השלישי שלי אצל רופאת ההנקה כבר הייתי רגילה לגמרי להסיר את הגופיה ולהניח לה ולשתי המתמחות שלה לבחון את הפצע הענק שכיסה את השד שלי מכל כיוון. הרופאה ביקשה שאשלח לה תמונות של הפצע באופן יומיומי ועקבה אחר ההחלמה במחויבות ואכפתיות גדולה. לפגישה הזאת הגעתי אחרי נטילה של שני סוגים שונים של אנטיביוטיקה ונתינת תרבית חלב שרק בהמשך גילתה כי שניהם היו עמידים לחיידק בו נדבקתי, ולכן נאלצתי ליטול סוג נוסף. בסה״כ 30 יום של שלושה סוגי כדורים שונים. הרופאה ביקשה שאציין עד כמה כואב לי מ-1 עד 10. עניתי מיליון. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שאני אמא גיבורה שלא מוותרת. התחלתי לבכות. היא המשיכה ברוך: ״במצב שכל כך כואב ונורא, אני ממליצה לא לקחת life decisions״ (החלטות חיים). לא להחליט עכשיו שאת מפסיקה להניק לגמרי או עוברת לשאיבה בלעדית אלא לחכות שתעבור הדלקת ורק אז לקבל החלטה״. הנהנתי. אחרי שהתלבשתי היא חיבקה אותי וביקשה שאמשיך לעדכן. מצד אחד, מעולם לא חוויתי רמה כזאת של אכפתיות וזמינות מרופאה במערכת הציבורית. ומהצד השני, הרגשתי לחץ להמשיך להניק על אף הכאבים הקשים. 

בשלב הזה כאב לי כל כך שלא הצלחתי להרים ולהחזיק את התינוק ליותר מעשר שניות. חום הגוף שהוא פלט גרם לתחושת שריפה בחזה המודלק ונאלצתי להעביר אותו לאמי או לבן זוגי ולחזור לנוח כדי להוריד את החום והתשישות מהם סבלתי. הזמן היחיד שבילינו צמודים היה הזמן בו הנקתי אותו בפועל. בנסיעה חזרה מהרופאה דיברתי עם אמי ושחזרנו יחד את הביקור. היא אמרה – ״איך היא הגיעה להחלטות חיים? החלטות חיים זה עם מי להתחתן, איפה לגור, במה לעבוד. זה לא מה התינוק יאכל במשך החודשים הראשונים בחיים שלו״. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הצלחתי להטיל ספק בשיח המאדיר את ההנקה. בפעם הראשונה הבחנתי, על אף היותי אנתרופולוגית, כי השיח סביב הנקה הוא לא רק שיח מדיקלי ובוודאי שלא אובייקטיבי (הרי כל שיח הוא בהגדרה תרבותי), אלא טבול בהבניות, דעות ותפיסות מציאות שונות.

את בקבוק התמ״ל הראשון הגשתי לתינוק בידיים רועדות אחרי לבטים ארוכים. תוך כדי כך קלטתי בזווית העין את המשפט המודפס על אריזת המוצר: ״שימו לב: חלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק. יש להשתמש במוצר זה רק לאחר התייעצות עם רופא או אחות לבריאות הציבור בדבר הצורך להשתמש בו…״. ואפילו שלאורך ההריון בכלל לא חשבתי על הנקה או קישרתי בינה לבין חזון האם שארצה להיות, התמלאתי רגשות אשמה, כאילו ביודעין אני בוחרת להחליש את המערכת החיסונית של התינוק שלי. הכיתוב על הקופסה נראה היה לי כמו אזהרת ״סוכר בכמות גבוהה״ על ממתקים בסופר או כמו אזהרת ״העישון מזיק לבריאות״ על קופסאות סיגריות. רק ימים אחר כך נפל אסימון נוסף והבנתי שגם זו, בדומה ל״החלטות חיים״, היא דוגמה להבניית שיח ציבורי רחב, ללא התחשבות במקרה הפרטיקולרי שלי (או של כל אישה אחרת). תחושת הכישלון שחוויתי הייתה למעשה הפנמה של נורמה תרבותית.

הנקה קפיטליסטית

כאמור, ההנקה לא העסיקה אותי בכלל לפני הלידה, והלחץ להניק הגיע בבת אחת מיד אחריה. למדתי כי סביב הזנת תינוקות קיימת תעשייה ענפה. מצד אחד של יצרניות פורמולות שונות – זה ברור, ומהצד השני של רופאות, יועצות ויוצרות תוכן המקדמות הנקה. במאמץ למצוא פתרונות לכאבי ההנקה גללתי שעות בעמודי אינסטגרם וקבוצות פייסבוק עם עשרות ומאות אלפי עוקבות. בתקופת האשפוז פגשתי שלוש יועצות הנקה שונות שניסו לסייע לי ״לחבר נכון״ את התינוק, כשזה לא עזר הזמנתי לביתי שתי יועצות הנקה פרטיות בעלות כוללת של כ-800 שקלים, התייעצתי עם יועצת הנקה נוספת בטיפת חלב, עם רופאת הנקה ולבסוף עם יועצת הנקה אחרונה בעלות נוספת של 900 שקלים, ממנה כבר ביקשתי ליווי בתהליך ״ייבוש החלב״.

המסר העיקרי שחזר על עצמו שוב ושוב בפגישות ובמרחבים הדיגיטליים היה שהנקה לא אמורה לכאוב, ואם היא כואבת זה סימן ש״החיבור לא נכון, ב-99 אחוזים מהמקרים״ (משפט שהופיע עשרות פעמים בוריאציות שונות). לכן, למרות שכל יועצת הנקה שפגשתי בקושי הזיזה את התינוק מילימטר ימינה או שמאלה ואפילו התרשמה שהחיבור דווקא טוב, המשכתי להאמין שהבעיה היא בי ושאם אתאמץ קצת יותר, אשלם על ייעוץ נוסף, אלמד עוד טכניקה ואשתפר, הבעיות יפתרו. במילים אחרות – הכל תלוי בי, ואם אני לא מצליחה זה סימן שלא ניסיתי מספיק. שיח שמוכר לי היטב מהספרות התיאורטית על קפיטליזם כתרבות. חוקרים כמו זיגמונט באומן, אנטוני גידנס, אווה אילוז, דייוויד גרייבר ונוספים מדגימים כיצד מנגנונים דומים פועלים בשוק העבודה. למשל, אילוז וקבאנס (2019) מספרים כי חברות גדולות כוללות בתהליך הפיטורין שיחות מוטיבציה שמעודדות את העובד להבין שהוא עצמו הוביל לפיטוריו, ואיך עליו לבצע ״עבודה אישית״ ולראות בפיטורים הזדמנות לשיפור עצמי. 

בשוק העבודה כמו במקרה של ההנקה ניתן לראות מחיקה של גורמים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים שמשפיעים על חוסר הצלחה של הפרט ותליית האשמה בחוסר ההצלחה בו בלבד. בפועל, במדינות מודרניות ובמיוחד באלו הכוללות השפעות תרבותיות שמרניות כמו בישראל, חשיפת שד נשי במרחב הציבורי נחשבת לטאבו. לכן עבורי ועבור נשים רבות אחרות האישה הראשונה שהן רואות מניקה היא – הן עצמן. קיימת ציפיה שאישה פשוט תדע להניק כי זה טבעי, אולם התנאים התרבותיים במרחב הציבורי אינם תומכים חשיפה אל הפרקטיקה ושיח על אתגריה בחיי היומיום.

התינוק המכומת

גם ניהול הזמנים הקפדני שנדרש ממני התאים לרעיונות מודרניים הנהוגים בחברה הקפיטליסטית. אף על פי שיועצות ההנקה השונות הדגישו שהנקה צריכה להתבצע ״לפי דרישה״, כלומר, ככל שהתינוק רוצה לינוק ומתי שהוא רוצה יש לאפשר לו לעשות זאת, הן הדגישו באותה נשימה שהנקה צריכה להתבצע לפחות כל שלוש שעות. משום שהתינוק שלי לא עלה היטב במשקל, היה עליי להגיע לטיפת חלב לפחות פעם בשבוע, שם מדדו את הגובה, ההיקפים והמשקל שלו שוב ושוב והסבירו לי בדיוק כמה (לפחות 20 גרם) עליו לעלות ביום. כשהוא לא פגש את המדדים המליצו לי להניק אותו כל שעתיים. מה שהותיר לי בכל פעם שעת שינה אחת רצופה לאורך היום. השעון המעורר שלי עבד שעות נוספות. הכנתי רשימות מדויקות של שעות הנקה ושאיבה בעזרת chat gpt, וטבלאות מעקב שכללו גם את השעות בהן לקחתי אנטיביוטיקה ואיבופן ונתתי לתינוק טיפות ויטמין D. ניהלתי כל דקה בחיי כאילו מדובר במשרד עורכי דין.

במבט לאחור ברור לי שהחוויה הזאת היא דוגמה מצוינת לרעיון ״העצמי המכומת״ אותו טבעו העיתונאים גרי וולן וקווין קלי במגזין ״Wired״. הם השתמשו במושג כדי לתאר אנשים שאוספים נתונים על חייהם האישיים בעזרת אפליקציות שונות ורישומים מדויקים (כמה הם מתאמנים, כמה צעדים הם הולכים ביום, כמה הם שוקלים וכמה הם ישנים, איך מצב הרוח שלהם משתנה, כמה הם מאושרים, מה הם אוכלים ועוד), במטרה להכיר את עצמם טוב יותר. להבין מי הם באמצעות נתונים, ועל בסיסם לזהות דפוסים ולשפר הרגלים. אילוז וקבאנאס (2019) מדגישים כי בפועל מעקבים כאלו עלולים ליצור מצב בו האדם הופך לאובייקט של אופטימיזציה והערך העצמי הקיומי שלו נמדד דרך ביצועים מדידים שתמיד אפשר לשפר עוד ועוד. החוויה שלי עמדה בהלימה מוחלטת עם דבריהם.

למרות שכל הצוותים הרפואיים ויועצות ההנקה שפגשתי היו מלאות כוונות טובות והפגינו אכפתיות גדולה, הרגשתי לחץ להמשיך בכל כוחי להניק על אף היעדר שיפור במצב ואפילו החמרה. קיוויתי שאם אקרא עוד טיפים, פוסטים של נשים אחרות בפייסבוק אאסוף מידע או אשלם על עוד פגישת ייעוץ אחרונה, אז אוכל לשפר את המדדים (כאבים בהנקה, עלייה במשקל של התינוק) וכך להיות אם טובה יותר. 

באחת הפגישות בטיפת חלב האחות ביקשה ממני למלא שאלון דיווח עצמי קצר שאמור לבדוק סימנים של מצוקה ודיכאון אחרי לידה (Edinburgh Postnatal Depression Scale). כשסיימתי היא בחנה את הטופס בעיניים מודאגות. אחר כך הרימה אותן מהדף ואמרה שהציון שלי יצא גבוה. ״זה רק בגלל ההנקה״, הסברתי לה, סיפרתי על הכאבים המתמשכים ואפילו הראתי לה תמונה של הפצע שעוד התקלף. ״אני מבינה״, היא ענתה, ואז הציעה לי להיפגש עם הפסיכולוג של התחנה. כנראה לא עלה על דעתה להציע לי פשוט להפסיק להניק.

המאמר הקצר והבהול שכתבתי כאן לא מתיימר לייצג באופן גורף את חווייתן של נשים בהנקה, או אפילו של נשים שבחרו להפסיק להניק. כמו כן ברור לי שגם נשים שמתחייבות להנקה בלעדית לטווח ארוך חוות קשיים אדירים ולחצים מהכיוון ההפוך. חברות מניקות סיפרו לי שכבר בתום חצי שנה של הנקה המשפחות שלהן החלו להפעיל עליהן לחץ להפסיק אף על פי שההמלצה הרשמית של משרד הבריאות היא להניק עד גיל שנתיים. אם כן, המאמר משקף את החוויה האישית שלי, אבל דווקא משום שהנקה כורכת באופן כל כך ייחודי תחושות גופניות, חושניות ורגשיות דרך איבר גוף שנתפס בתרבות המודרנית כמאוד פרטי, לצד הבניות חברתיות, כוחות ומנגנוני שליטה, נדמה לי שאוטואתנוגרפיה היא מתודולוגיה מתאימה מאוד. דרכה ניתן להאיר בדיוק כיצד חוויות סובייקטיביות מעוצבות תמיד לאור השפעות תרבותיות רחבות. 

וחוץ מזה, הייתי צריכה לפרוק. 

לקריאה נוספת: