אנתרופולוגיה לשבת

הרגע הזה בלימוד תורה בו אנחנו מתמסרים לחברותא, לוויכוח, ומקבלים פרשנות אחרת משלנו או הרגע בזמן מדיטציה בו הגב או הברך מפסיקים לכאוב, ואנחנו לרגע "שם", מהם הרגעים הללו בעצם? 

שלמה גוזמן כרמלי (אוניברסיטת בר אילן, וחבר צוות בחברת האדם) כותב לבחברת האדם על המאמר שפרסם לאחרונה יחד עם מיכל פגיס (אוניברסיטת בר אילן) שמוצא דמיון בין הקשרים דתיים שונים זה מזה עד מאוד.

לפני כמה שנים, בשיחה אחת מני רבות שניהלנו על השדות שלנו, הבנו שאנחנו מתארים רגעים שונים מאוד אבל גם דומים. מיכל פגיס חקרה מתרגלי מדיטציית ויפאסנה בארצות הברית ובישראל, ואני למדתי עם\עקבתי אחרי אברכים בכולל ליטאי בירושלים. שני שדות שונים בתכלית, שתי מסורות דתיות שאין ביניהן כמעט שום קשר, לכאורה. ובכל זאת, הגענו בשיחות שלנו לתובנות דומות. אנשים עובדים קשה מאוד כדי להגיע למצב שבו הם "משחררים", מפסיקים לשלוט. שנים של עבודת שדה, כל אחד בעולמו, הובילו אותנו לשאלה משותפת: מה קורה ברגע שבו הדת מפסיקה להיות משהו שאנחנו עושים, ומתחילה להיות משהו שעושה אותנו? המאמר Enacting Religious Submission שפורסם לאחרונה בכתב העת Religion הוא חלק מהניסיון שלנו לענות על השאלה הזאת.

בין פעולה לכניעה- הפרדוקס

גישת הדת החיה (lived religion) שרווחת בשנים האחרונות במדעי הדתות ובאנתרופולוגיה של הדת, הצליחה לשנות את האופן שבו חוקרים מסתכלים על מרחבים דתיים שונים. במקום להתמקד במוסדות, הלכות, חוקים כתובים והיררכיות, היא הפנתה את תשומת הלב אל א.נשים אל הפרט הפעיל, היוצר, המנהל מו"מ עם המסורת. זה תיקון חשוב, אבל יש בו גם היבט מפוספס. כשאנחנו מציבים את האוטונומיה של המאמין במרכז, אנחנו מפספסים ממד שמצוי בלב ליבה של הדת: הרצון להיכנע. לא כניעה כפויה, לא ציות מפחד, אלא כניעה כחוויה מבוקשת, מגופנת, ומוגשמת. הפרדוקס הוא שכדי להגיע למצב של being done by religion  צריך לעשות הרבה מאוד. 

ננסה להסביר למה הכוונה, את המושג הזה doing religion מול being done by religion שאלנו מג'ק קץ (Jack Katz)  חוקר הרגשות, שתיאר את הדינמיקה הזאת ביחס לצחוק ולבכי. כשאנשים מתחילים לצחוק ביחד, הם עושים את זה (בהתחלה) בצורה מבוקרת, מחייכים, בודקים את תגובות הזולת. אבל יש רגע שבו הצחוק לוקח אותם מעבר לשליטה, ובדיוק בגלל שהם לא שולטים בו, הוא מרגיש כה אמיתי. דבר דומה במידת מה, כך אנחנו טוענים, קורה בהקשרים דתיים.

בבית המדרש: כשהטקסט מתחיל לדבר דרכך

זר הנכנס לראשונה לאולם בית המדרש של ישיבה או כולל ליטאי עשוי להיות מופתע, וודאי אם הוא ציפה לשקט של ספרייה ומוצא מולו המולה רבה. זוגות של אברכים יושבים סביב סטנדרים, שולחנות קריאה נמוכים שעליהם מונחת הגמרא, מתנועעים, מקריאים בקול ומתווכחים. הרעש הוא חלק מהלימוד, לא הפרעה לו. הלימוד מתנהל בחברותא. שני אברכים היושבים יחד, לפעמים שנים רבות, בני זוג ללימוד המכירים את הסגנון והלך הרוח אחד של השני, ויושבים מדי יום מול אותה המסכת. הוויכוחים שמתפתחים ביניהם מדי פעם אמיתיים לגמרי, אף אחד לא "משחק תפקיד". וכדבר שבשגרה, אחרי ויכוחים נחרצים על פרשנות כזו או אחרת, הרוחות נרגעות. אולי אחד מהלומדים חוזר בשקט על הטיעון של חברו, כמנסה אותו בשפתיו. הוא מהנהן. החברותא מביט בו ומחייך.

מה קורה ברגעים הללו? זו אינה פשרה וגם לא הפסד. זה משהו אחר: הלומדים מפסיקים להתווכח עם הטקסט וזה ועם זה, ומתחילים לחשוב דרכו. זה מה שלומדים רבים מכנים "שכל של תורה," מצב שבו ההיגיון האישי מפסיק להתנגד, ומתחיל "להתיישר" עם ההיגיון הטמון במסורת הפרשנית. התהליך שמוביל לשם דורש את הוויכוח, את ההתלהטות, את ההשקעה האינטלקטואלית המלאה. ה-doing  הוא שיוצר את התנאים ל-being done.

באולם המדיטציה: הגוף כמדיום

למול לומדי הגמרא, במדיטציית ויפאסנה, הגוף הוא המדיום, לא הטקסט המקודש. בשלב הראשון של התרגול, מתרגלים שולטים באופן מודע בגופם: מיישרים גו, שומרים על היציבה, הישיבה המתאימה, ובמידה לא מבוטלת גם מודעים למה שחושב עליהם השכן, זה המודט על הכרית הסמוכה. כך מריה, מתרגלת ותיקה, מספרת על ישיבה שבה חוותה כאב עז בברכיים. "ישבתי עם הכאב הזה ואמרו לי שהכל עובר, שזו טבעה של המציאות. לי זה נראה מגוחך באותו רגע. הכאב שלי לא הולך לשום מקום." אבל ככל שהמשיכה לשבת ו"לצפות בתחושות", משהו השתנה. הכאב נעלם, ובמקומו הגיעו תחושות עדינות של מודעות או חיבור שלא ידעה שהן קיימות. "זה היה מדהים, לא משהו שתכננתי, ממד של המציאות שנגלה אלי פתאום".

הפרדוקס כאן הוא שהמתרגלים מתבקשים להתעלם מהאחרים, אבל נוכחות הזולת היא שיוצרת את התנאים למצב של being done, עם הזמן, ובצורה בלתי מודעת לחלוטין, הנשימות מסתנכרנות, תנועות זעירות מבוצעות מבלי משים בתגובה לקצב של הקבוצה, והמתרגל עובר מdoing meditation , כשהוא מודע לעצמו ולאחרים, למצב שבו הגוף "יודע" מה לעשות בלי התכוונות מודעת.

אז מה משותף?

שני המקרים שהצגנו, ואחרים המתוארים במאמר חושפים שלוש תובנות מרכזיות. ראשית, כניעה דתית מתרחשת דרך מעורבות פעילה, ולא בניגוד אליה. שנית, המעבר מ doing לbeing done  אינו אוטומטי, הוא הישג הנובע ממיומנות הדורשת כלים, תנאים, ותרגול רב. שלישית, "חוויות כניעה מוצלחות" מחזקות את הרצון לחזור לתרגול, ויוצרות לולאות משוב שמזינות את ההמשך. המאמר גם מציע הגדרה מחדש של כפייה בהקשרים של דתיות ואמונה (במרחבים אישיים). כניעה דתית, כפי שאנו מתארים אותה, היא פרי של בחירה פעילה: המאמין לומד, עושה, מתרגל, נאבק, ודרך כל אלה מגיע למצב שבו הוא מרגיש שמשהו גדול ממנו פועל דרכו. כפייה דתית מתרחשת בדיוק כשהמרחב הזה נסגר, כשהציות מוכתב מבחוץ ואין מקום ל-doing. במצב כזה אין כניעה במובן שאנו מתארים, ישנו רק ציות. וציות בלא doing הוא שונה מהותית מהחוויה שתיארנו, גם אם מבחוץ שניהם נראים אותו דבר.

המחקר הזה הוא חלק מניסיון רחב יותר שלנו לחשוב על חיי הדת מחוץ לקטגוריות בינאריות כמו פעיל מול פסיבי, חופש מול כפייה. הרי מי שנע במרחבים הדתיים השונים הוא לא עצמאי ולא כנוע, הוא מיומן, הוא יודע לפעול כך שיוכל להגיע לאותו מצב של-being done, להגיע לאותם רגעים בהם הדת מפסיקה להיות משהו שהוא עושה ומתחילה להיות משהו שעושה אותו.

המאמר Enacting Religious Submission: Between Doing Religion and Being Done by Religion פורסם בכתב העת Religion 

קישור למאמר המלא בגרסה פתוחה:

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/0048721X.2026.2626924

לקריאה נוספת: