פרא אדם – איך הפך הפרא מחיה תנ״כית לחמור של רשות הטבע והגנים?
ברכות לנועה בלוך (האוניברסיטה העברית וחברת צוות בחברת האדם) על אישור עבודת התזה שלה! עבודת התזה בחנה כיצד הפראים, חמורי בר שהושבו לנגב, הפכו מחיית בר מקראית מופלאה למוקד ויכוח על ילידיות, פראיות ומומחיות. העבודה נכתבה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית ד״ר לירון שני:
ציור תמונה ראשית: נועה בלוך.
"בניגוד לקרובי משפחתו, הפרא לעולם לא ירכין ראש בפני האדם והוא אינו ניתן לביות. אחד מהרוטשילדים הצליח לעשות סיבוב על זברות, אבל פרא היה מפרק את הכרכרה ואת הברון לחתיכות."
משפט זה, הלקוח מתוך כתבתו של יגאל מוסקו שפורסמה במהדורת החדשות בערוץ 12, מתאר את מקור השם המיתולוגי של הפראים – חמורי בר שנכחדו מהנגב הישראלי והושבו אליו בשנות ה-80. השבת הפראים נעשתה במסגרת פרויקט להשבת חיות התנ"ך, ובכך היא שופכת אור נוסף על האופן בו נתפס הפרא טרם השבתו.
מחקרים קודמים דנו בכך וראו בהשבתו של הפרא אמצעי לסימון מרחב הנגב כיהודי ולדחיקת האוכלוסייה הבדואית. אולם, מחקרים אלו, כמו גם אחרים שבחנו את המניעים החברתיים והפוליטיים לניסיונות השבה במקומות אחרים בעולם, התמקדו בסיבות להשבה ובמדיניות ניהול הטבע, ולא דנו בתוצאות ההשבה ובאופן בו המפגש עם החיה המושבת נחווה ביום-יום. בעבודת התזה שלי ביקשתי לבחון בדיוק את הפער הזה, והתמקדתי באופן בו הפראים נתפסים בימינו, כ-30 שנה לאחר השבתם, ובדרכים בהם מעמדה של חיית הבר המקראית והפראית השתנה לאור המפגשים עימה בשנים האחרונות.
על מנת לבחון את השינוי שחל במעמד הפראים לאור המפגש עימם, חקרתי את מי שפוגשים בפראים לעיתים קרובות; חקלאים ובעלי חוות בודדים, אקולוגים ומדענים, עובדי רשות הטבע והגנים, בעלי גמלים בדואים, בעלי תפקידים במועצה האזורית רמת נגב, עובדים בתחום התיירות וההדרכה, ותושבים שהיו מעורבים במיוחד בשיח בנושא.
האם הפרא שייך למדבר?
הממצא הראשון שעלה מהמחקר הצביע על כך שבניגוד לתפיסת הפרא כחיית בר ילידית ששייכותה למרחב המדברי מוחלטת מספיק כדי להשיבה, כיום מתקיים מאבק על הגדרת הקשר בין הפרא לבין המרחב המדברי בו הוא חי. מאבק זה מחלק את מי שפוגשים בפראים על בסיס קבוע לשתי קבוצות; תומכי הפראים שרואים בהם חיית בר טבעית ופראית, ומתנגדי הפראים שרואים בהם מטרד זר שמזיק לאדם ואף לטבע עצמו. על תומכי הפראים נמנים על פי רוב אנשי רשות הטבע והגנים והאקולוגים והמדענים, בעוד על מתנגדיהם נמנים מרבית התושבים ובעלי התפקידים במועצה האזורית רמת נגב, החקלאים,בעלי חוות הבודדים ובעלי הגמלים הבדואים. חלוקה זו כבר מצביעה על שינוי בתפיסתו של הפרא, שכן בניגוד לזיהויו בעבר עם ההתיישבות היהודית במרחב כיום ניכר כי מתנגדיו הם יהודים ובדואים כאחד.
במסגרת המאבק על הגדרתו של הפרא כל קבוצה מבצעת עבודת גבול. מושג זה מתאר תהליכים דינמיים שבהם קבוצות שונות משרטטות, מתחזקות או מטשטשות הבחנות קטגוריאליות כדי לקדם אינטרסים ולבסס טענות על סמכות ושייכות. במקרה זה, עבודת הגבול של תומכי הפראים נוגעת לביסוס שייכותו של הפרא למרחב המדברי באמצעות הגדרת המרחב כטבעי והגדרת הפרא כחיית בר ילידית, כפי שניתן לראות בציטוט הבא מתוך הראיון עם אמיר בוקובזה, אקולוג החוקר את הפראים:
"המערכות מבחינת הצומח בנגב צריך להיות מתאים לפראים כי הם חיו פה בסך הכל אלפי שנים, לא מדברים על 200 שנה. כן, יש עדויות ארכיאולוגיות ופראים שניצודו בערבה בנגב וכל המזרח התיכון מחקר של סוריה, ירדן וכולי."
דבריו של אמיר, שנאמרו בתגובה לשיח על טענות מתנגדי הפראים על פגיעתם בצומח המקומי, מצביעים על אמונותיו בדבר ילידיותו ופראיותו של הפרא. אמיר מצדיק אמונה זו באמצעות הוכחות לקיומם של הפראים בנגב ובאזורים מדבריים אחרים בעבר. את הציד מזכיר אמיר במטרה להבהיר שסיבת הכחדתם של הפראים אינה טבעית, אלא קשורה בפעילות האדם במרחב. פעילות זו מהווה הפרעה לפיו, עובדה המצביעה על תפיסתו את המרחב כמרחב טבעי.
לעומתו, מתנגדי הפראים מבקשים לבסס הגדרה היברידית של המרחב כמרחב שכולל גם טבע וגם התיישבות אנושית, ולערער על מעמדו הפראי והילידי של הפרא. דוגמה לכך עלתה בתצפית שערכתי באסיפת חירום לדיון בנזקים להם גורמים הפראים שאורגנה על ידי תושבי פתחת ניצנה בה נכחו גם בעלי תפקידים רלוונטיים במועצה האזורית רמת נגב וברשות הטבע והגנים. במהלך האסיפה קם שלמה צמח, אחד מבעלי התפקידים במועצה וסיפר שהוא היה אחראי על פינת החי בטללים, ושהוא ואחרים שהיו איתו שחררו ארנבים שיצאו מפינת החי והתרבו. הוא המשיך לתאר כיצד הארנבים המשוחררים החלו לגרום לבעיות ותושבים טענו שהוא לא היה צריך לשחרר אותם – אז הוא אסף את כולם. שלמה סיים את סיפורו באמירה שבדומה לכך הוא מצפה רשות הטבע והגנים ששחררו את הפראים לטפל בהם.
ההשוואה של שלמה בין הפראים בנגב לארנבים בטללים מלמדת על תפיסתו את המרחב בו נמצאים יישובי המועצה האזורית רמת נגב כמרחב אנושי, ואת הפראים כבעלי חיים מבויתים ולא פראיים. זאת ועוד, מהאחריות שהוא מייחס לרשות הטבע והגנים ניכר שהסיבה לתפיסת הפראים כמבויתים קשורה בהתערבות האנושית לשם השבתם.
איך השתנתה חוויית המפגש עם הפרא ומה השתנה בעקבותיה?
המאבק שתואר לעיל נובע מתוך השינוי שחל בחוויית המפגש עם הפראים בשנים שמאז השבתם. בשנים אלו אוכלוסיית הפראים גדלה באופן ניכר, ולאור שנות בצורת התקרבה לאזורים חקלאיים ומיושבים במטרה למצוא מקורות מים. כתוצאה מכך המפגשים עם הפראים הפכו תדירים וקרובים מבעבר, ובמקרים רבים אף גרמו לנזק לחקלאות ולפרנסה של רבים באזור ולתאונות דרכים. שינוי זה הביא עימו נקודת מפנה ביחס לפראים, אותה תיאר בראיון ניר הלפרין, חקלאי מפתחת ניצנה שהפראים פגעו ביבול שגידל:
"אני יכול להגיד שעד לפני שנה וחצי אהבנו את הקטע, שמטיילים בטבע ופתאום רואים איזה עדר כזה. […] רק אחרי כמה זמן, אני שם לב, שבעצם כל פעם שאני הולך להסתובב בשטח, אני רואה את הגללים שלהם, נגיד חרא. […] ואז בעצם, התחלתי להבין שמגיעים לכאן בעדרים. […] היום אני לא אובייקטיבי. שמעי, זה נזק, זה כל הפרנסה שלי הלכה פה. […] לא הרגשתי צער על הפרא שמצאתי דרוס, אוקיי? לא הרגשתי צער על זה."
תיאורו של ניר מלמד על נקודת המפנה בה תחושות הפליאה וההיקסמות שאפיינו את המפגש עם הפראים תחילה התחלפו בתחושות אדישות ואף שנאה, והפרא הופך מחיית בר קסומה לחמור פשוט. כמו כן, ניר מקשר בין נקודת המפנה הזו לבין העלייה בתדירות המפגש עם הפראים (או עם הגללים שלהם) והפגיעה שלהם בפרנסתו.
מי מחליט האם הפרא שייך ועל סמך איזה ידע?
הממצא השלישי והאחרון שעלה במחקר נגע לסוגי הידע והמומחיות המקנים לאדם או ארגון את היכולת והסמכות להגדיר את הפרא. ניהול המרחב המדברי הטבעי על ידי רשות הטבע והגנים מונחה בעיקר לפי ידע אקולוגי המבוסס על מחקרים ומקרי בוחן בארץ ובעולם, כפי שמראים דבריה של אילנה לוין, אקולוגית ברשות הטבע והגנים בראיון:
"זה לא ייחודי לישראל המון מדינות עושות השבות […] אני כשאני יש לי שאלות אני מפנה את זה למחקר. יש לנו מחקר של ארבע שנים שעוזר לי להבין מה צריך לעשות."
בניגוד לכך, מתנגדי הפראים מבקשים לערער על סמכות הידע האקולוגי המדעי באמצעות פיתוח מומחיות אלטרנטיבית- מקומית ומבוססת על ידע חושי והיכרות יום-יומית ורבת שנים עם המרחב. דוגמה לכך ניתן לראות בציטוט הבא מתוך הראיון עם אלעד ברק, בעל חוות בודדים:
"זה לא שאני מבסס את הדברים שאני אומר. אני בוכה ובז למי שלא יודע לפתוח את החלון ולהסתכל על האבק שיש היום בהר הנגב לעומת מה שהיה. רואים שהשטח נהרס, ומוצאים תירוצים כאלה שאין מחקר […] זה מבייש כל אדם שמטייל בשטח, מבין מה זה צמח, רואה את השטח כתוש, מתרחק מהמוקדי השפעה, ורואה שזה לאט לאט משתפר, ופשוט לעשות אחד ועוד אחד."
הביקורת שמותח אלעד על החוקרים, שטוענים שאין מחקר שמראה את הפגיעה של הפראים בשטח, מערערת על סמכותו של הידע המדעי ומבססת את המומחיות האלטרנטיבית של מי ש"מטייל בשטח". ביקורת זו חזרה על עצמה בטענותיהם של מתנגדי הפראים, שהדגישו כי השהות הממושכת שלהם במדבר מקנה להם ידע חשוב המאפשר להם לזהות נקודות שהמחקר האקולוגי בנושא מפספס.
סיכום
עבודת התזה שלי בחנה כיצד השבת הפראים לנגב והמפגש היומיומי עמם עיצבו מחדש את יחסי האדם, החיה והמרחב. המחקר הראה כי ההשבה אינה מסתיימת בשחרור החיות אל הטבע, אלא ממשיכה להתהוות במפגש המתמשך ביניהן לבין בני האדם. מתוך המחקר עלה כי התקרבות הפראים לאדם לאחר השבתם שינתה את חוויית המפגש עימם, ובכך ערערה את האופן בו נתפס הקשר ביניהם לבין המרחב ואתגרה את היררכיות הידע הקיימות בו. בתוך כך, המחקר מדגיש גם כי הפראים אינם רק אובייקט שנחקר או מנוהל בידי האדם, אלא שחקנים פעילים המשתתפים בעיצוב גבולות ההבחנה בין פראי למבוית, בין יליד לזר, ובין טבע לתרבות.