בין הורדת הסיכה להסרת השלטים – טקסי מעבר קטנים לסיום המאבק על החזרת החטופים

10/02/2026

מיה פוגל, חברת צוות בחברת האדם, עוזבת את צוות בחברת האדם אחרי שנתיים וחצי ולכבוד זה ביקשנו ממנה לכבד אותנו בפוסט אחרון! בפוסט בוחנת מיה את ה"טקסים הקטנים" שליוו את השבת גופתו הביתה של החטוף האחרון, רן גואילי, ומציעה לראות בהם טקס מעבר המסמן את סופן של שנתיים לימינאליות של לחימה:

בשבועות האחרונים, לאחר השבת גופתו של רן גואילי לקבורה בישראל, החלו להתפרסם ברחבי הרשת טקסים "קטנים". הרשתות החברתיות הוצפו בפוסטים שציינו את שובו של החטוף האחרון, את סיומו של המאבק להשבת החטופים, ובמובלע – את חתימתו של פרק חיים שנפתח ב-7 באוקטובר. חלק מהמפרסמים היו פעילים מרכזיים במאבק, כאלה שלא הרפו ממנו גם לאחר שרוב החטופים שבו, אך רבים היו אנשים פרטים שהמאבק הפך לחלק משגרת חייהם וכעת סיימו אותו – מסירים שלטים מאובקים שקראו להשבת החיים והמתים, גוזרים את הסרט הצהוב שנכרך סביב פרק ידם במשך למעלה משנתיים, מסירים את הסיכה הצהובה שעוצבה למען המאבק והפכה לסמלו. גם מוסדות רשמיים הצטרפו למחווה, ובשידורים חיים בטלוויזיה תועדו רגעים דומים, למשל נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שהקדיש לכך רגע ופוסט אישי. הצילומים הדהדו זה את זה: תיעוד של “חפץ המאבק” המוסר מן הגוף או מן המרחב, מלווה בטקסט אינטימי המתאר את חוויית השנתיים האחרונות ואת המפגש עם הרגע הנוכחי.

סרטון לדוגמה מתוך הפייסבוק של האוניברסיטה העברית: https://www.facebook.com/reel/1424787069154319

אחד מתחומי המחקר הקלאסיים של האנתרופולוגיה הוא חקר טקסים: ריטואלים סימבוליים וטעוני משמעות, המסמנים מעברים ושינויים. גם במקרה זה ניתן לחשוב על הריטואלים המתוארים כמו למשל גזירת הסרט הצהוב, הכתיבה עליו, פרסומו הפומבי – כעל טקס מעבר, המסמן טרנספורמציה בין שני מצבי חיים מובחנים.

האנתרופולוג ואן גנפ תיאר בראשית המאה ה-20 את "טקסי המעבר" כרגעים המסמנים ניתוק מהשלב הקודם; שלב לימינלי – כלומר מצב של בין לבין בו הסדרים הרגילים מתערערים; ולבסוף חיבור מחודש לסדר החברתי החדש.

האם אפשר לחשוב על התקופה שלאחר ה7 באוקטובר כעל זמן לימינלי? ויקטור ואידית טרנר הרחיבו את מושג הלימינליות מעבר לרגע הטקסי המצומצם והציעו לחשוב גם על מרחבים, מקומות, דמויות, ואף תקופות שלמות כלימינליות- מצבים ממושכים של אי הכרעה, השהיה ומתח. במובן זה, נדמה כי הזמן הישראלי מאז ה-7 באוקטובר התקיים כמעיין הווה מתמשך, שבו בזמן נע קדימה אך גם עוצר מלכת. במהלך השבועות והחודשים שלאחר מתקפת חמאס בעוטף עזה רווחה האמירה: "אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר". אנשים התכנסו מדי שבוע בכיכר – להיאבק, אך גם להנכיח את אותו יום בחייהם. הם ענדו סרטים צהובים, הצמידו מסקינטייפ לבגדים ועליו מספר הימים שחלפו מאז ה־7 באוקטובר. אחרים אף הרחיקו לכת וסימנו כל יום כנגזרת של אותו תאריך: "ה־42 באוקטובר", "ה־103 באוקטובר". כך נוצר לוח שנה אלטרנטיבי, שסירב להתקדם אל נובמבר, אל הזמן ה"רגיל", עד שכלל החטופים ישובו הביתה, עד שיתרחש תיקון. גופתו של רן גואילי הושבה לישראל לאחר 843 ימים. על פי החשבון הזה, ניתן לומר כי הוא הושב לקבורה ב"850 באוקטובר 2023". השיבה הזו סימנה עבור רבים לא רק סיום מאבק, אלא גם סיום של זמן לימינלי ממושך ומתמשך ותחילתו של מעבר אל שלב אחר, שעדיין לא ברור מה טיבו.

השנתיים האחרונות היו תקופה לימינאלית, זמן של בין לבין. אי אפשר היה לחזור אל ה"לפני" של האסון אך גם אי אפשר היה להמשיך הלאה כל עוד החטופים לא שבו. זה היה זמן מושעה, הווה מתמשך.. בהתייחס לההוה המתמשך של התקופה הלימינאלית, ויקטור ואידית טרנר הרחיבו את הדיון בלימינליות והציעוגם את מושג ה-"קומוניטס", -תחושת יחדחברתית, אינטנסיבית ולעיתים שברירית, הנוצרת במצבי מעבר. בשנתיים האלו, הקומוניטס הישראלי היה ונעדר בעת ובעונה אחת מחד גיסא סולידריות רחבה, התגייסות אזרחית, התכנסויות שבועיות; ומאידך גיסא תחושות של קרע עמוק, מחלוקות פוליטיות חריפות וחוסר בהירות מתמשך באשר לדרך ולתכלית.

החיים במרחב הישראלי התקיימו לצד הידיעה המתמדת על החטופים ועל המלחמה בעזה. הסרטים הצהובים, השלטים, הסיכות – נעשו חלק מהיומיום, סימניים חומריים של מצב לא פתור. עם השבת גופתו של רן גוילי, החפצים הללו חדלו באחת מלהתאים לשגרה. הדרישה המעשית והפוליטית שנשאו התפוגגה, , והם הפכו לשרידים דהויים של זמן אחר-אובייקטים של זיכרון.

מה עושים כעת עם חפצי המאבק? וכיצד מסמנים את סיומו של שלב? במקביל לצילומי הארון וההלוויה של גואילי, החלו להתפרסם בחשבונות פרטיים ובערוצים מרכזיים אותם "טקסים קטנים": גזירה, הסרה, צילום, כתיבה, ופרסום. ריטואל מינימליסטי אך טעון- רגע של השהיה בין שני מצבים. חפץ המאבק עודנו נוכח, אך מוסר בפומבי; החטוף האחרון נקבר; והמעבר מתחיל.ואן גנפ כתב כי בסיומו של טקס מעבר נכנס האדם לסטטוס חדש. לעיתים מדובר בחזרה לשגרה- אך שגרה אחרת, משום שהמשתתפים כבר השתנו. אלא שבהתבוננות עלינו, הסטטוס החדש עדיין עמום. האסון והתקופה הלימינלית הארוכה שחווינו ימשיכו להדהד עוד שנים. ייתכן שהטקס אינו מסמן חזרה פשוטה, אלא הכרה בכך שהמעבר התרחש- גם אם איננו יודעים עדיין לאן.