אקטיביזם, רגשות ועתיד האנתרופולוגיה- ראיון עם עמליה סער
רותם קליגר חליוא ראיינה את פרופ' עמליה סער, אנתרופולוגית, פעילה פמיניסטית ופעילת שלום, שהייתה ממקימות החוג העצמאי לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וכיהנה בראשו במשך שמונה שנים. בראיון סער מספרת על מחקריה, על אקטיביזם באקדמיה, ועל המצב בארץ היום:
אני פוגשת את פרופ' עמליה סער בביתה, באמצע שנת שבתון המוקדשת בין היתר לכתיבת ספר חדש על נשים פלסטיניות בשוק העבודה הישראלי. ממולנו נפרש הנוף של נמל חיפה ומאחורינו עומדת הספריה הגדולה שלה, עם ספרים במספר שפות שונות. "לפני כמה ימים הלכתי בים ושמעתי אמא ובת מדברות. הבת מספרת על הבגרות בהיסטוריה והאמא מרגיעה ואומרת – 'אל תדאגי, את ההיסטוריה קלוד [בינה מלאכותית] יכול לסכם'. נו, מי יקרא את הספרים האלה בהמשך? אפילו את הספרים שאני כותבת? אני לא יודעת, אבל נדמה לי שבנפש האנושית תמיד תהיה כמיהה גם לשיח האינטלקטואלי שהאנתרופולוגיה מציעה", היא אומרת לי.
עמליה סער היא אנתרופולוגית, פעילה פמיניסטית ופעילת שלום, הייתה ממקימות החוג העצמאי לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וכיהנה בראשו במשך שמונה שנים. את עבודת הדוקטורט שלה היא כתבה באוניברסיטת בוסטון על פלסטינים בישראל ובהמשך פרסמה ספרים ומאמרים בנושאים מגוונים: אזרחות כלכלית, העצמה, ופרדוקסים ניאוליברליים, נשים פלסטיניות בשוק העבודה, אנתרופולוגיה אורבנית, ביטחון במבט מלמטה בישובי עוטף עזה ובמשולש, יחסי דורות בפמיניזם הישראלי ועוד. דיברנו על הדרך שעברה, על מסלול הקריירה שניהלה, על המורכבות בלהיות אישה ישראלית שחוקרת את התרבות הפלסטינית ועל עתידה של האנתרופולוגיה בארץ ובעולם.
"בתואר ראשון למדתי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ושפה וספרות ערבית. כשהוא נגמר הייתי מתוסכלת מזה שהייתי תלמידה מצטיינת בערבית, אבל לא ידעתי לדבר, אז מצאתי תוכנית שנקראה 'ניצני שלום'. במסגרתה יהודים הלכו לגור בקהילות ערביות וערבים הלכו לגור בקהילות יהודיות. ככה התגלגלתי לגור במשך שנה בכפר טירה במשולש רגע לפני שהיא הייתה עיר", היא מספרת.
"זאת הייתה פריצת דרך מבחינתי. גם ברמת השפה, למדתי סוף סוף לדבר ערבית, וגם ברמת ההיפרדות מהסביבה החברתית והפוליטית של הילדות שלי – גדלתי בירושלים, הלכתי לאוניברסיטה העברית וגרתי בבית של ההורים. כשעזבתי את טירה החלטתי להרשם לתואר שני באוניברסיטת חיפה. אני זוכרת שאמרתי לפרופ' הנרי רוזנפלד ז"ל, שאני לא בטוחה מה ההבדל בין אנתרופולוגיה לסוציולוגיה, אבל אני מרגישה שאנתרופולוגיה מתאימה לי. אז הוא אמר לי – הגעת למקום הנכון".
"תהליך של פוליטיזציה"
"במקביל לתואר השני גם נעשיתי הרבה יותר פוליטית. נעשיתי אקטיביסטית, עברתי קורס הנחיית קבוצות בגבעת חביבה ושם נוצרה לי קבוצה מעורבת של חברים יהודים וערבים, שחלקם איתי עד היום. התחלתי לעמוד ב'נשים בשחור' והצטרפתי לארגון הפמיניסטי 'אישה לאישה'. עברתי תהליך של פוליטיזציה, תהליך של כיוונון מחדש של הזהות שלי", היא מספרת.
"כשכתבתי את הדוקטורט באוניברסיטת בוסטון התלבטתי מאוד בין שני שדות מחקר. ידעתי עברית וספרדית מהבית וידעתי ערבית. שנה שלמה חשבתי לכתוב על יהודים בארגנטינה, אבל בסופו של דבר החלטתי לעשות עבודת שדה בארץ עם פלסטינים. זאת הייתה טעות מאז'ורית שהשפיעה על כל הקריירה שלי".
טעות לטובה או לרעה?
"טעות", היא אומרת בחיוך. "כי להיות יהודייה ישראלית שחוקרת פלסטינים זה קשה מאוד בתוך הפוליטיקה של האקדמיה, בארץ ובחוץ. הסכסוך הוא סכסוך מדמם, ואנחנו בעידן הפוליטיקה של הזהויות. אז שילמתי מחיר מאוד כבד על הבחירה הזאת, בעיקר ברמה הבינלאומית", היא משתפת.
"כל האגודות הבינלאומיות הגדולות שעוסקות במזרח התיכון הן אנטי ישראליות. אני יכולה להבין אותן ברמה מסוימת. גם אני חושבת שישראל עושה פשעי מלחמה איומים וגם לי יש לי קשרים אמיצים עם פלסטינים, אבל אני לא שונאת ישראל. אני ישראלית. המשפחה שלי ישראלית, התרבות שלי ישראלית. וזה מקום בלתי אפשרי להיות בו. אם הייתי הולכת על יהודי ארגנטינה הקריירה שלי הייתה נראית אחרת לגמרי".
אבל יכולת בכל מני שלבים בדרך להחליט לשנות כיוון
"יכולתי, נכון. ולא עשיתי את זה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא החיים עצמם. כבר הייתי עמוק בתוך המחקר, וגם הייתי בהריון עם הבת שלי, ורק המחשבה על להתחיל משהו חדש הייתה יותר מדי. והסיבה השניה, אחרי שקצת רווח לי, כן כתבתי קצת על נושאים אחרים אבל תמיד חזרתי אל הפלסטינים. למה? כי באופן עמוק ההיכרות שלי עם החברה הערבית, עם התרבות הפלסטינית, אין לה מקבילה מבחינה אתנוגרפית. וזה משך אותי כל פעם מחדש", היא מספרת.
המומחיות שסער צברה אודות החברה והתרבות הפלסטינית, היכרותה עם אינפורמנטים וגם חברים פלסטינים מציבה אותה במיקום ייחודי גם כחוקרת וגם כפעילה חברתית. מתחילת המלחמה היא הצטרפה להפגנות למען הפסקת האש, המשיכה בפעילות אקטיביסטית ובמקביל פרסמה וכתבה תובנות על המצב גם במאמריה.
אסור לדבר על הכיבוש
"אני כל הזמן מנסה לפענח את השאלה למה הישראלים לא יכולים לשבור את השתיקה סביב הסכסוך הישראלי פלסטיני. למה הם חושבים עליו רק במונחים של 'קונפליקט לנצח', שלעולם לא ייגמר. למה זה כזה טאבו חברתי לדבר על הנישול ועל האלימות שישראל גורמת לפלסטינים? אנחנו לא יכולים להסתכל בעיניים של מה שאנחנו עושים. ברור שהיום זה מתלהט בניצוחה של הממשלה, אבל גם לפני הממשלה הנוכחית – יש קושי גדול עד כדי טאבו לדבר על הסכסוך", עמליה אומרת.
"זה קודם כל יושב על היחסים המשפחתיים, בגלל שכל היהודים בישראל מושקעים לגמרי בכיבוש ובמלחמה. אם זה לא הבן שלך, אז זה אח שלך, או בן הזוג, השכן או האחיין. את הולכת שני צעדים – וזה שם. אז אנשים מרגישים שלדבר נגד הסכסוך או נגד המלחמה זה לדבר נגד האדם הזה שהם אוהבים. זה פוגע באינטימיות המשפחתית אז אנשים מעדיפים לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות מה קורה שם. וככה גם החיילים עצמם – הולכים לשטחים וחוזרים, הולכים וחוזרים ושותקים. כשחושבים על זה במצטבר זה מופרע לחלוטין, אבל ככה עובד טאבו".
נכון שיהודים בישראל מושקעים מאוד בכיבוש, אבל זה יושב גם על פחד ממשי מאירועים כמו ה-7.10. אלו גם דברים שראית במחקר בקהילות העוטף?
כשעשינו את המחקר ב 2016-18 פגשנו מציאות מתעתעת משהו. מצד אחד פגשנו אנשים מותשים משנים ארוכות של חיים תחת טילים שמגיעים בהתראה של 15 שניות. אנשים סיפרו על פגיעות פיזיות ונפשיות קשות, על רעש של חפירות מתחת לבית, ועל רמה גבוהה מאוד של חרדה וטראומה. מצד שני פגשנו קהילות משגשגות, מלבלבות, מלאות שמחת חיים ויצירה, ועם רשימות המתנה ארוכות להתקבל למגורים! הגאווה המרכזית של כל היישובים הללו—קיבוצים, ערים, ומושבים—הייתה על החוסן הקהילתי שלהם. כפי שכתבנו באחד המאמרים שפרסמנו, מבחינתם, הביטחון שלהם התסתמך בראש וראשונה על הדאגה ההדדית לכך שאף אחד לא יישאר לבד בזמן מתקפה. במובן עמוק הם צדקו כמובן, משום שבשביעי באוקטובר מי שפישל היה הצבא ומי שהגן היו התושבים עצמם, וכך גם אחרי האירוע – מי שמשקם הן הקהילות עצמן, כשהמדינה מדשדשת מאחור. אז לשאלתך, הפחד ממתקפה הוא ממשי והזכות להגנה היא בסיסית אבל לשם כך צריך צבא שמתמקד בהגנה—צה"ל צריך לחזור להיות "צבא ההגנה לישראל". לצערי, מדינת ישראל התאהבה בקונספציה לפיה אלימות אקטיבית כלפי חוץ היא ההרתעה האולטימטיבית ומסרבת לראות את המחיר האיום שהחברה שלנו משלמת, הן בפגיעוּת למתקפות רצחניות, והן באחריות המוסרית לפגיעה שלנו בפלסטינים.
"את תחפרי לעצמך בנשמה אבל לא תעשי שינוי"
במאמרה העדכני "הצפה רגשית של הפוליטי", סער טוענת כי אחת הדרכים לשימור מנגנון ההשתקה סביב הסכסוך הישראלי פלסטיני היא באמצעות התמרה של השיח הפוליטי לכדי שיח אישי, אינדיבידואלי ורגשי. היא מסמנת את התפנית הרגשית בקפיטליזם המאוחר כגורם מרכזי להתנעת התהליך הזה. במסגרתו, יותר ויותר ספירות ותחומי חיים מֻבְנים דרך מונחים רגשיים כמו "טראומה לאומית" או "טראומה קולקטיבית". היא טוענת כי התפיסה הרפלקסיבית שצבעה לחלוטין את השיח הציבורי סביב המלחמה, גם אם יש בה הכרה בקושי ובכאב – חוסמת את היכולת להביע ביקורת פוליטית על המדינה והצבא ולכן תורמת לשימור המצב הקיים.
"אחד הפרדוקסים בנושא של רפלקסיביות זה שהיא עלולה להפוך לרפלקסיביות עקרה – כזו שלא מובילה לפעולה אלא נשארת בגדר מחשבות ורגשות אישיות. דוגמה לזה אפשר לראות בעבודה המקסימה של פרופ' גלית אילון. היא כתבה בזמנו מאמר על המשבר הכלכלי הגדול של 2008. היא לקחה כתבות מעיתונים כלכליים גדולים וניתחה אותן והראתה איך התמקדו ברפלקסיביות במהלכים שלמעשה היו יכולים לחזות את המשבר, אבל לא עשו עם זה כלום! זה לא הוביל לשינוי התנהגות בפועל. זאת הרפלקסיביות העקרה שמאפיינת את ימינו – את תחפרי לעצמך בנשמה ותבקרי את עצמך אבל לא תעשי את החיבור ותפעלי. בטלוויזיה מורידים לך את העור מרוב שחופרים בכאב ובטראומה אבל זה לא מוביל לשינוי דפוסים ובטח שלא להכרה בסבל של הצד השני", סער מסבירה.
בואי נדבר באמת על הכרה בסבל של הצד השני
"אוקי, במאמר שהזכרתי קודם, ד"ר שרי אהרוני, פרופ' עליזה לוין ואני ניתנו את המושג 'care' בהקשר הפמיניסטי. באופן עקרוני, פמיניזם יוצא מנקודת הנחה ש-care או הבנה ודאגה לאחר היא אוניברסלית, אבל בפועל מצאנו שזה מושג קהילתני לחלוטין. זאת אומרת, אנחנו נכיר בסבל ובכאב ובטראומה של הצד שלנו עד אין סוף, אבל אפילו אם יראו לנו תמונות זוועה לא נצליח להכיר בסיפור ובסבל של הצד השני. זה פרדוקס", היא אומרת.
"מהמיקום שלי, אני מבינה למה האגודה האנתרופולוגית האמריקאית מחרימה את ישראל. אני יכולה להגיד עד מחר כמה השמאל הבינלאומי איבד כיוון ולא מבין את המורכבות ועושה עוול אבל מה זה לעומת פשעי המלחמה שמפעילים נגד העם הפלסטיני? אני נגד חרם של אנתרופולוגים בגלל מה שעושה המשטר שלהם. אני חושבת שדווקא אנתרופולוגים שבאופן היסטורי הולכים למקומות המורכבים והמסוכסכים והמלוכלכים, היו צריכים לפחות לנסות להבין את הישראלים, מה מפעיל אותנו, איך אנחנו חווים את המלחמה. ועדיין, אם אני צריכה לשלם את המחיר הזה בפגיעה בקריירה שלי, אני אשלם אותו כמו שכבר שילמתי בעבר. צר לי על החוקרות והחוקרים הצעירים שמשלמים מחיר, אבל הפלסטינים משלמים מחירים הרבה יותר קשים", היא טוענת.
את חושבת שאנתרופולוגים צריכים להיות גם אקטיביסטים?
"אני חושבת שבאופן היסטורי הרבה אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות היו אקטיביסטיות, וזה לא מקרי. יחד עם זאת, אני חושבת שצריך לדעת גם איך לא לערבב וכן להפריד בין השניים, כי אחרת את בעצם תצאי לחקור את מה שאת מצפה למצוא מראש. אני למשל כחוקרת פמיניסטית שכותבת על נשים פלסטיניות ומחויבת לשחרור הפוליטי שלהן, חייבת להשעות לפעמים את העמדות הפוליטיות שלי כדי להצליח לראות יותר דברים. לראות את הגזענות שלהן עצמן או את הפריבילגיות של המדוכאים והמדוכאות. זה מאוד פשוט – אם אני יודעת מראש מה אני הולכת למצוא – אני משתעממת", היא אומרת.
אקדמיה במשבר
בצד המלחמה המתמשכת, גם האקדמיה הישראלית עוברת טלטלה. בין אם בהסטת תקציבים, פיטורי מרצים או השעיית תלמידים בעקבות התבטאויות פוליטיות שונות.
"בעשרים שנה האחרונות האקדמיה עברה תהליך אגרסיבי של נאו-ליברליזציה. בישראל זה התבטא בתפנית פוזיטיביסטית ברוטלית. איכות המחקר התחילה להימדד רק לפי מדדי מצוינות מסוג אחד – מאמרים בכתבי עת שפיטים וגיוס קרנות מחקר. כשאני כתבתי את הדוקטורט גיוס קרנות מחקר היה באמת לשם כך שיהיה קל יותר להתמסר למחקר, אבל אף אחד לא מדד אותי לפי זה. מעבר לזה, היום בארצות הברית פחות ופחות אנשים הולכים ללמוד כי הכלכלה השתנתה ונזרע ספק גדול בשאלה האם הלימודים שווים את ההלוואות הענקיות שצריך לקחת. אלו רק כמה דוגמאות שממחישות את המשבר של האקדמיה בעולם", היא מסבירה.
ומה לגבי אנתרופולוגיה?
"לוי שטראוס טען על מיתוסים שהם מתגלגלים בהמון המון גרסאות, והגרסאות הולכות ומדלדלות ונהיות רזות יותר, וזה נראה כאילו עוד רגע המיתוס יעלם – ואז הוא מתהפך וחוזר. ככה אני חושבת גם על אנתרופולוגיה. במהות שלה, היא מקצוע אינטלקטואלי, ונכון שאנחנו בעיצומה של מהפכה נגד האינטלקטואליות, של זלזול בשיח המורכב ובמחקרים הארוכים שלנו, אבל אני מאמינה שמה שיש למבט האנתרופולוגי לתת, תמיד ימשיך להיות רלוונטי", היא משתפת.
"הרי היית יכולה ללכת ללמוד משהו הרבה יותר פרקטי מאנתרופולוגיה נכון", היא מסתכלת עליי וממשיכה. "האנרגיה האינטלקטואלית הזאת לא מתאדה, היא ממשיכה להתקיים אצל חלק מהאנשים. הפער הבלתי נסבל הוא בין האנרגיה הזאת לבין היכולת לתרגם אותה לפרנסה או הכרה חברתית בעידן שלנו. ויש הרבה תלמידי מחקר שהפער הזה שובר את רוחם והם נעשים מרירים או עוזבים. לכן אני חושבת שאם בוחרים באנתרופולוגיה, צריך לעשות את זה בראיה מפוכחת. היו לי למשל תלמידים שכתבו דוקטורט באנתרופולוגיה והלכו להיות מטפלים, או עסקו במקצוע אחר במקביל. לא תמיד צריך לתלות בזה את התקווה לפרנסה, אלא לשאוף לבנות את דמות האינטלקטואל באשר הוא אינטלקטואל. אולי זה גם לא לגמרי רע, כי זה מאפשר יותר חופש במחקר".