תרבות האוכל

בעקבות מותו בתאונה של הכדורסלן קובי בריאנט הוקדשה התכונית שלושה שיודעים ב-29.1.2020 לכדורסל ומדע. נמרוד לוז הקדיש את פינתו בתוכנית דווקא לקשר שבין שמו של קובי ומנת הסטייק היוקרתי היפני הקרוי קובה, ולצדדים האפלים של תעשיית הבקר היפני והקשר להדרה חברתית, אמונות דתיות והמנעות מאכילת בקר, אימפריאליזם וחדירת המעצמות:

האבל וההלם הכללי על מותו של קובי בראיינט, שחקן הכדורסל הנערץ, שכונה גם הממבה השחורה, ואהב יותר מכל לאכול רגלי צפרדעים מטוגנות ברוטב חרדל בלימון, היו לצנינים בעיני מי שמתקשים לעבור לסדר היום והשכחת העובדה שהאיש הועמד למשפט על אונס ובהסדר הטיעון הודה בתקיפה מינית ואף שילם 2.5 מליון דולר לתובעת. שמו הייחודי, שראוי להגותו קובה, נלקח משמה של סוגה עילית של בקר יפני,  שהוריו, על פי הסיפור המקובל, אכלו בביקור ביפן. הם כה התרשמו ממנה שהעניקו את שמה לבנם.

מה מיוחד בבקר הקרוי קובה? קובה הוא שמה של עיר נמל יפנית אשר נתנה את שמה כתו תקן בעל מוניטין עולמי, כמו פטה יוונית או חרדל דיז'ון, לסוגה עילית של בשר בקר הגדל במחוז שהיא משמשת כבירתו. כדי לעמוד בתו התקן הקפדני שהגדיר הארגון היפני לשיווק והפצת בשר הקובה ולהגיע לאיכות הרצוייה של הבשר ניזונים העגלים ממזון איכותי, בחלק מהמקרים אף מוסיפים להם בירה ויש חקלאים המעסים את הפרות בסאקה להבטיח את רכות הבשר והשיוש הרצוי. תנאיי סף קפדניים אלה ונדירות הפרות שראויות להקרא קובה משפיעים גם על מחירי הבשר שיכול להגיע ל300$ לסטייק או ל5000$ לקילו בשר. אך בדומה לאיש הקרוי על שמו גם לבשר הקובה שלדים אפלים למדי בארון שמבהירים כיצד יפן, מדינה שבה שבמשך מאות בשנים שחיטת בקר והרג פרות נחשבו לטאבו, הפכה להיות מזוהה עם הבשר האיכותי והיקר מסוגו בעולם? התשובה לכך מצויה בהיסטוריה המורכבת של יחסי אדם חיה ביפן, קיומן של קבוצות טמאות ומודרות ושינויים פוליטיים-חברתיים דרמטיים שהתרחשו ביפן בעקבות פתיחתה הכפויה למערב במהלך המאה ה-19.

גידול בקר ביפן אינו דבר חדש ובמשך אלפי שנים פרות היו חלק מהנוף היפני ואיכרים השתמשו בהן לחריש ולזיבול השדות וככל הנראה גם לאכילה. יחד עם זאת החל מהמאה השביעית ועם חדירת הבודהיזם לארמון הקיסרי ומשם לשכבות העם הרחבות התקבע האיסור הקיסרי על הרג ואכילה של פרות וסוסים. גם אם חלקים באוכלוסיה האי המשיכו מעת לעת לאכול בקר מרביתה של החברה היפנית ובוודאי האליטות החברתיות פיתחו רתיעה מהרג ואכילה של חיות משק ובמיוחד בקר.

אך לא כולם. מסתבר שחיילים שהיו בשירותו של קיסר יפן במסעות צבאיים לכיבוש קוריאה למדו מהמקומיים לאכול בקר וכאשר שבו ליפן המשיכו עם הנוהג הזה. מכיוון שביפן הקיסרית השואפת להיות טהורה וארץ האלים נאסר על אכילת בקר הופנו אנשים אלה למחוזות הרחוקים מהחצר הקיסרית והתרכזו בעיקר בחלקים הדרום-מזרחיים. מכיוון שאיש לא רצה לעסוק בכך אימצה קבוצה מודרת זו מיומנות של גידול וטיפול בפרות ושינוען בין המשקים הפרטיים שהיו זקוקים להן לצורכי עבודה חקלאית. קבוצה זו גם פיתחה מונופול של שימוש בעור הפרות לאחר מותן ובמיוחד להכנת סנדלים שהיו פופולריות מאוד ביפן.

באופן זה הכתיבו עקרונות דתיים-אידאולוגיים גבולות חברתיים ופיסיים בין קבוצות שנחשבות טהורות לאלו שנחשבות טמאות ומוסללות לבצע כל עבודה, דוחה ככל שהיא נתפסת בתרבות היפנית. האזור שבו חיה קבוצה זו הפך בדרך זו לאזור גידול הבקר של יפן. במהלך המאה ה-19 וכחלק מפתיחתה הכפויה של יפן למערב יחולו שינויים מפליגים בגישה היפנית לבקר. מראשית המאה השבע עשרה התאפיינה יפן במדיניות של הסתגרות מהעולם המכונה סאקוקו דהיינו ארץ בשלשלאות. הסגר העצמי שכפו שליטי יפן הוביל ליצירת פערים צבאיים, טכנולוגיים, כלכליים בינם לבין למעצמות המערב. פערים אלה חייבו את היפנים לחשיבה מחודשת על התנהלותם הפוליטית, תרבותית, חברתית.

השינוי הדרמטי מתרחש לאחר 1868 שבמהלכה כוחות פנימיים וחיצוניים כמו ספינות אמריקאיות שמגיעות חמושות בתותחים למפרץ טוקיו ומשם מאיימות ישירות על החצר הקיסרית. וכך  בסופו של יום יפן נאלצת להפתח לכוחות המערב ולכניסה הולכת וגוברת של זרים לתחומה. בתקופה זו הקרויה הרסטורציה של מייג'י על שמו של הקיסר שהוביל את הרפורמות השונות התרחשו גם שינויים מפליגים בחברה היפנית ובכללם גם הסרת הטאבו החברתי על אכילת בקר. כך, ככל שעלה מספר הזרים ביפן ובשעה שבחצר הקיסרית עצמה חדלו להיות צמחוניים, עלה גם הביקוש לבשר בקר. היפנים החלו עוסקים בגידול פרות לשחיטה (מהלך שכזכור היה אסור במשך מאות בשנים).

העליה באכילת הבקר בקרב יפנים קשורה בשני תהליכים מרכזיים. האחד הוא הסתייגות גוברת מעקרונות בודהיסטיים שאפיינה את המעבר לתקופת מייג'י והשני קשור ברצון ללמוד את סודות העליונות המערבית במיוחד בשדה הצבאי שהיו קשורים על פי היפנים גם לנטיה לאכול בשר בקר. אך למרות שהטאבו החברתי על אכילת בקר הוסר, הטיפול בפרות, שחיטתן ושינוע הבשר נחשבו עדין למלאכות בזויות למדי. מכיוון שהקוואטה או האטה, שמן של אותן קבוצות מודרות, גידלו בקר בחלקים הדרומים-מערביים של יפן, התפתחה שם גם תעשית הבקר ועימן גם המשחטות הראשונות היפניות שהוקמו בעיר הנמל קובה. תעשייה זו התבססה על כוח האדם המיומן ביותר שהגיע מקרב הטמאים לשעבר גם אם מבחינה רשמית שוב לא תוייגו בצורה זו בקיסרות שבה אפילו הקיסר החל לאכול בשר. עד מהרה גם יצא למרחוק שמעו של בשר הבקר האיכותי היפני ששווק דרך נמל קובה ובדרך זו גם קיבל את שם המותג המוכר והיקר בעולם.

סופם של הטאבויים החברתיים על אכילת בקר ביפן הגיע מפתיחתה הכפויה של יפן למערב והפניית עורף למסורות הקודמות שנתפסו כמעכבות אותה בדרך לקדמה. בשר הקובה היפני ומהפכת הבקר ביפן בכלל מעלות שאלות נוקבות לא רק על השינוי ביחסי אדם חיה ביפן והפיכת הרג מסיבי של בעלי חיים ללגיטימי אלא על ההשלכות החברתיות מרחיקות הלכת של שינויים אלה ביחס למזון אסור ומותר. מעבר לכך ניתן גם לתהות על האופן שבו קידמה מבית היוצר של המערב נכפתה על חלקים נרחבים בעולם והובילה לתמורות דרמטיות בכמויות החלבון הנצרך מהחי על ההשלכות האתיות, בריאויות ובוודאי סביבתיות של המהלך. בדומה למורכבות והצדדים הפחות זוהרים בהיסטוריה של האיש שקיבל את שמו מהסוגה העילית של הבשר היפני, כך גם בשר הקובה עצמו קשור להיסטוריה עגומה של נישול חברתי והדרה, מאבקי כוח ומלחמות וסימני שאלה מטרידים למדיי על גיבורי התרבות הנוכחיים והמותגים היוקרתיים המהווים מושא להערצה ומשאת נפש למיליארדים ברחבי העולם.