מאמרי אורח

רותם קליגר – חליוא (חברת צוות בחברת האדם ודוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן) כותבת על ה"פאדיחה" של להישכב על הרצפה בזמן אזעקה ועל מה ניתן ללמוד על מבוכה מהמחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי.

אני יושבת ברביעייה ברכבת מתל אביב לחיפה. הנופים מתחלפים ודרך החלון אני כבר מזהה שעברנו את עתלית. חול, ים, חצבים של נובמבר. לצערי תפסתי מקום עם פנים נגד כיוון הנסיעה. זה אומר שלא אוכל לקרוא בדרך. שתי שורות לפני, בדיוק בזווית הראיה שלי יושבת אישה מבוגרת עם שיער מתולתל אפור, משקפיים גדולות וסיכת חטופים צהובה שבולטת על רקע חולצה שחורה. ברביעייה משמאלי יושבים ארבעה חיילים. כששירתתי בדובר צה"ל הייתי צריכה לזכור בעל פה את הסמלים של כל היחידות, את הכומתות והסיכות והמשמעות של כל בר ופלאפל נעוץ בכתף. הם היו טירונים, אבל כבר עם נשק. 

אזעקה. 

כל המכוניות על הכביש נעצרו. הרכבת ממשיכה לנסוע. אנשים מסתכלים אחד על השני בבלבול. עוברות לפחות 3 דקות עד שהכרוז מדבר: "נשמעת אזעקת אמת. אני חוזר. נשמעת אזעקת אמת. כל הנוסעים מתבקשים להוריד את הווילונות, לשכב על הרצפה ולהגן על הראש בכפות הידיים", ואז אחרי עוד כמה רגעים – "הנוסעים מתבקשים לשכב או לפחות לשבת על הרצפה מתחת לגובה החלונות". אני קמה מהכיסא הכחול אבל להפתעתי אני היחידה שעושה זאת. "מה, לא נשב על הרצפה?", אני שואלת את הבחורה מצד ימיני. היא מנידה כתפיים ועונה לי במבטא ערבי קל – "לא יודעת, מה זה יעזור לנו?". אני עושה את זה בכל זאת. האישה עם השיער האפור והסיכה מחייכת אליי מכיסאה ומסמנת באצבעותיה צורה של חצי לב. אני משלימה את הצורה מרחוק. הזמן נמתח. אנחנו מגיעים לתחנה והחיים ממשיכים כרגיל. 

ימים אחר כך המחשבה על הסצנה הזאת לא עוזבת לי את הראש. איך יכול להיות שאנשים כל כך מתפדחים שהם מעדיפים להתכחש מאשר לנסות להגן על חייהם? האם עד כדי מביך אותם לשבת על הרצפה? האם ההישרדות החברתית חזקה מההישרדות הפיזית? ואולי הם פשוט לא מאמינים בסיכוי שיהפכו לחלק מסטטיסטיקה של פגיעות ישירות? אולי הם לא מאמינים שלשבת על הרצפה או להוריד את הוילון יגוננו עליהם מפני טיל או רסיסים? אולי ערבוב של קצת מזה וקצת מזה.

אני משתפת את המחשבות האלה בסטורי בעמוד האינסטגרם שלי ומבול של תגובות מתחיל להגיע. אנשים רבים מזדהים עם תחושת המבוכה והפאדיחה של השתטחות על הרצפה, הם מוסיפים שתחושות דומות עולות בהם כשיש אזעקה בזמן השירותים או תוך כדי מקלחת. מישהי כותבת לי – "הייתה אזעקה שהתחילה רגע אחרי שנכנסתי למקלחת. אמרתי, על גופתי אני יוצאת עם מגבת ושיער רטוב כמו קיפוד. ואכן לא יצאתי, לא גאה בזה". מישהי אחרת שולחת – "יוצא לי לחשוב על זה המון… אם יפגע טיל והקקי שלי יצוף באסלה. איזה בושות". מישהי נוספת כותבת – "כשהבטן שלי נפוחה או כשאני לא מגולחת אני חושבת על פיגועי טרור מצולמים. ברור שזה שטחי לחשוב איך אני נראית במצב כזה, אבל זה מעסיק אותי…". ואז מגיעה הודעה שמכווצת לי את כל הגוף – "כל התקופה שבעלי במילואים אני ישנה עם חזיה ובגדים כדי שאם ידפקו לי חיילים בדלת לפחות אפתח עם בגדים נורמלים".

מה המחקר יכול לספר לנו על מבוכה?

ארווינג גופמן, אחד הסוציולוגים החשובים והמוערכים של המאה ה-20 הגדיר בספרו – "Relations in public" מהי מבוכה. לפיו, הדבר העיקרי שמעורר באנשים מבוכה הוא חוסר התאמה כלשהו בין טענה או צפיה חברתית לבין המציאות המתרחשת במפגש בין אנשים. למשל – חוסר התאמה בין הציפיה של אנשים שנוסעים ברכבת, לבושים יפה בדרך חזרה מהעבודה להתנהג בצורה מנומסת ואסופה כשהם יושבים בקרון בין זרים, לבין ההוראה של פיקוד העורף לעשות "פזצטא". הרי הרצפה מטונפת ותלכלך את הבגדים היפים; הרי האנשים הזרים לא אמורים לראות זה את זו במצב של חולשה, פגיעות וחוסר נוחות. חוסר התאמה יכולה להיות גם בין גודל הסיכון (טיל) לבין ההוראה להוריד את הוילון שיגן במקרה הטוב רק מרסיסי זכוכית. במצבים כאלה יכולה להתרחש מבוכה בקרב כל אחד מהצדדים ואפילו בין האדם לעצמו. לעיתים קרובות המבוכה תלווה בהזעה, סומק בלחיים, עצבנות, חוסר נוחות ואפילו חרדה. 

גופמן טוען שמבוכה היא מדבקת, משום שבני האדם הם יצורים חברתיים ומנסים להימנע ממצבים של מבוכה וחוסר נוחות. זה יכול להסביר כיצד האנשים בקרון הרכבת השפיעו זה על זה בהחלטה שלא להישמע לנהלי פיקוד העורף (אין לי ספק שבקרונות אחרים שבהם יותר אנשים התיישבו על הרצפה ברגע הראשון, זה אפשר לעוד אנשים להצטרף אליהם). אולי זה מסביר גם את סימול חצי הלב שקיבלתי מהאישה המבוגרת שלא הכרתי, והכיל בתוכו, להרגשתי, שילוב של מבוכה למראה בחורה צעירה יושבת על ברכיה בין ההמון, וגם אמפתיה ודאגה אנושית כנה.

התפיסה הזו של מבוכה נגזרת מגישה רחבה יותר שגופמן הגה ונקראת – "הגישה הדרמטורגית", עליה הוא מפרט בספרו – "הצגת האני בחיי היומיום". לפי גישה זו, בכל מפגש בין אנשים שונים מתקיים מעין משא ומתן פרפורמטיבי על ניהול הרושם המשתקף במציאות. אם "העולם הוא במה וכולנו שחקנים", אז עלינו לשלוט במגוון כישורים תיאטרליים מקצועיים, רגשיים ואינטלקטואלים ממש כמו שחקני תיאטרון; הם – ואנחנו – צריכים להבין מה קורה בסצנה, לומר את המשפטים שלנו ב"קיו" הנכון, להיות דרוכים, לאלתר, לדעת מתי לצחוק ומתי להיות רציניים, להתנהג, להתלבש ולנוע כפי שהמופע הנוכחי ברגע הנתון דורש מאיתנו. כל אלו דורשים לפני הכל – שליטה עצמית ומשמעת. כדי ש"שחקן חברתי" (כל אדם בתוך אינטרקציה בינאישית) ייחשב למוצלח במשא ומתן על ניהול הרושם, עליו להפגין בכל עת שליטה וקור רוח. וכאשר אלו נסדקות, נוצרת מבוכה (טענות ורעיונות דומים ניתן למצוא גם בגישת הפרפורמנס המזוהה בעיקר עם ויקטור טרנר). 

.

חוסן מול פאדיחה

גופמן מוסיף כי אחד המקורות המבניים של מבוכה הוא ריבוי התפקידים החברתיים המצופים מבני האדם, במיוחד בחברה המודרנית. כך למשל התסריט המגדרי מבלבל ויוצר חוסר קוהרנטיות, כאשר אישה צריכה להיות מטופחת (אבל לא יותר מדי), יפה (בלי להתאמץ), אימהית (אבל לא לדבר יותר מדי על ילדיה וגם להיות אשת קריירה מצליחה), חזקה ואמיצה (אבל בלי להטיל צל על גברים סביבה) וכן הלאה. ריבוי הזהויות שמצופה מכל פרט "לשחק" יוצר התנגשויות וקונפליקטים, שבשילוב עם עליית השיח ההייפר-רפלקסיבי ("למה אמרתי את זה? למה התנהגתי ככה? בטח חשבו עליי כך וכך, הייתי יכולה להתנהג אחרת…") עלולים להגביר את המבוכה עוד יותר.

ואם הלחץ החברתי להתנהל על פי תסריטים מרובים אינו מספיק, בעידן המודרני אנחנו גם מוצפים מסכים, מצלמות וטלפונים ניידים שמוכנים להישלף לכיווננו בכל רגע ולצלם או אפילו להסריט את הבושות. באופן זה עצם החשש ממצב מביך יכול לשמש כמכשיר למשטור של חברי הקבוצה זה מול זו או של הפרט למול עצמו. 

פרופ' גד יאיר (האונ' העברית) כתב בספרו "צופן הישראליות" על תסריטי התנהגות חברתיים שונים אשר מאפיינים את הישראלים והתנהגותם. אחד מהם הוא "עמידה גאה וחוצפה דווקאית". יאיר כותב על "העמידה הישראלית הגאה… [כ]תגובה לעמידה המושפלת והשפופה של היהודים בגלות עד לכליונם בשואה" ועל "החצפת הפנים [ה]משלימה את המסר של 'לעולם לא עוד'" (עמ' 35). כמובן שהספר יצא ב-2011, ומאז, ובמיוחד מפרוץ המלחמה דברים רבים השתנו. את המילה "דווקא", נדמה שהחליפה המילה "חוסן". אם משימתו של העורף להיות חזק, אז איך יוכל להרכין ראש, לכסותו בשתי ידיים ולהשתטח על רצפת הרכבת?

יאיר מציע בספרו תשובה מסוימת לשאלה הזאת; "העמידה הגאה והדווקאית איננה אות לעוצמה. להיפך, היא סימן לחולשה. היא מזכירה את הסינדרום האינסטינקטיבי של כלבים: כשפוחדים, מתקיפים… והגוף הישראלי נמתח בגאון וזוקר את קוצי הצבר שלו" (עמ' 52). ואני חושבת – אולי חוזקו וחוסנו של העורף הישראלי צריך להימדד – לא רק ביכולת לזקוף גב מתוח, אלא גם ביכולת – לא להתמוטט, אלא ליפול ארצה יחד ברוך, כדי להגן זה על זו. להכיל את החשש שמתגבר עם קול האזעקה, בין גברים ונשים זרים ברכבת. ובתוך בתים שממשיכים לתפקד ולחיות ולקום למרות אינספור מטחים.

קרדיט תמונה ראשית : יוסי זמיר, אתר שתיל סטוק

עוד בנושא: