ראיון עומק עם יורם בילו – על נפש האדם ועל עתידה של האנתרופולוגיה הישראלית
רותם קליגר חליוא מראיינת את יורם בילו- על דרכו המקצועית מהפסיכולוגיה לאנתרופולוגיה, על מחקריו ועל מחשבותיו על האנתרופולוגיה כיום ועל המצב במדינה ובאקדמיה:
את רוב הראיונות שאני עורכת עם אנתרופולוגים, אני פותחת בשאלה – "איך הגעת לעולם האנתרופולוגיה?" אבל דווקא את סיפור המעבר של פרופ' יורם בילו ממקצוע הפסיכולוגיה אל המחקר האנתרופולוגי רבים מאיתנו שמעו עוד בלימודי המבוא. הוא סיים את הכשרתו כפסיכולוג קליני, עבד בבית חולים ובתחנה לטיפול בילדים ובנוער, וככל שהתקדם בדרכו המקצועית מצא את עצמו חווה מצוקה נפשית גדולה יותר. "הוקסמתי על ידי יער הסמלים הפרוידיאני. השפה הפסיכואנליטית הייתה עשירה ואפשרה למסגר את סיפורי החיים של המטופלים בצורה דרמטית ומרתקת, אבל – לא הרגשתי איתה בנוח. חשתי שהפירושים הקליניים כופים מדי, שהם מעצבים את המציאות הקלינית לא פחות מאשר מבארים אותה", הוא מספר.
כיום יורם בילו הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ואחד האנתרופולוגים החשובים והבכירים בארץ. לאורך השנים הוא כתב על כישוף ומאגיה ופירוש חלומות, בעיקר בקרב יהודים שעלו ממרוקו בשנות החמישים והשישים; על שושביני קדושים וקברי צדיקים; וערך מחקרים המשווים בין עולם הפסיכיאטריה המודרני לבין סיוע נפשי ממטפלים מסורתיים, מקובלים ורבנים.
ביקשתי ממנו לשתף אותי ברגע אחד משמעותי, נקודה בזמן, שבה הוא הבין שאנתרופולוגיה היא התשובה לתחושת התקיעות שהרגיש כפסיכולוג. הוא נזכר בזוג הורים בהם טיפל, אשר הופנו לתחנה על ידי היועצת בבית הספר של בנם בעקבות בעיות לימודיות וחברתיות קשות. אחרי מספר שבועות בהם נפגש איתם באופן קבוע והרגיש שנתקל במבוי סתום, הגיעה תפנית מזווית מפתיעה. בפגישה פרטית, האב שיתף את בילו שחלם חלום מפחיד. אולם למרות הפצרותיו והתרגשותו של בילו, המטופל לא הסכים לגלות לו את תוכן החלום.
"כשניסיתי לברר מנין נובע הסירוב הוא ענה חד וחלק – 'כבר פתרו לי אותו'. הופתעתי, משום שבשפה הפסיכולוגית לא פותרים אלא מפרשים חלומות. בעוד שאני ראיתי את החלום כצוהר לעולמו הפנימי של החולם, המטופל ראה בו מסר אובייקטיבי לגבי עתידו, והאופן שבו נבואה קטנה זו עתידה להתממש תלוי באופן פירושו. לשמחתי, הוא הסכים לספר לי מי פירש את חלומו, וכך הגעתי אל שאול פתייה, בנו של המקובל הנודע רבי יהודה פתייה, שעשה לו שם בקרב יוצאי עיראק בירושלים כמומחה לחלומות. התחלתי לחקור וגיליתי עולם חדש, אבל אז עוד לא הבנתי שבעצם אני מדבר אנתרופולוגית. רק בדיעבד אני יכול להגיד שזה היה אחד הטריגרים החיוביים הראשונים שהציתו את הסקרנות ונתנו מוצא למצוקות שהרגשתי בדרך המקצועית שלי", בילו מספר.
כשכתבת את הדוקטורט שלך היית מחלוצי האנתרופולוגיה הפסיכולוגית בארץ. איך בעיניך היא שונה מאנתרופולוגיה חברתית תרבותית?
"הגעתי לאנתרופולוגיה דרך הפסיכולוגיה. מתוכה הסתכלתי על מצוקה נפשית ובריאות הנפש והוספתי את ההקשר התרבותי. למזלי הגיעו אז לארץ אנתרופולוגים חדשים, כמו הרווי גולדברג, אחד ממדריכי בדוקטורט, שהבין מה אני רוצה לעשות. הוא היה האיש שאפשר לי למסגר את עצמי מחדש בתחום הזה", בילו משתף.
"אנתרופולוגיה פסיכולוגית עובדת באופן הרבה יותר מפורש על חיי הנפש של השחקנים השונים במגרש התרבותי; ועל האופן שבו האילוצים והגורמים המאפשרים במגרש הזה מעצבים את פעילות הפרט. כאנתרופולוג פסיכולוגי סירבתי לראות את השחקנים החברתיים כשכפול מיניאטורי של הבניות תרבותיות. נכון, אנשים פועלים מתוך הבנות תרבותיות ובאמצעות קטגוריות מושגיות וסמנטיות שהם רוכשים דרך סוציאליזציה – אבל – יש להם גם דרגות חופש, או להיפך, אילוצים מיוחדים שנובעים מתוך מבנה הנפש הפנימי הייחודי שלהם. אנשים מעצבים את הסמלים התרבותיים ולא רק מעוצבים על ידם", בילו מדגיש.
"אחת הפרדיגמות השליטות באנתרופולוגיה פסיכולוגית בתחילת דרכי הייתה זו של "אתנו-מדע" (ethno-science). במסגרתה נערכו ניסיונות לתעד ולנתח את תחומי הידע של קבוצה מסוימת ולהשוות אותם לאלו של קבוצות אחרות. ההנחה הייתה שיש חפיפה בקווי המתאר שבאמצעותם אנשים בחברות שונות מארגנים את הידע וההבנות שלהם לגבי המציאות, גם אם התכנים נבדלים באופן משמעותי. כך ניתן היה להתייחס לבוטניקה המקומית או לרפואה המקומית של המאורים בניו זילנד למשל כבעלת מעמד אפיסטמולוגי דומה לבוטניקה או לרפואה המערביית. אני חקרתי במסגרת פרדיגמה זו את האתנו-פסיכיאטריה של יוצאי מרוקו בישראל: כיצד הם מסווגים מצוקות חיים שונות, כיצד הם מסבירים אותן וכיצד הם מטפלים בהן. בילו מוסיף ומסביר:
"התיאוריות הפסיכולוגיות נותנות לנו יער של סמלים, הן מקנות קטגוריות לשוניות עם מטען סמלי שבאמצעותן אפשר לארגן את החוויות שלנו ולתת להן משמעות. בעבר ההנחה הייתה שהמבנים והמנגנונים המנטליים המשותפים, המייצגים את האחדות הנפשית של המין האנושי באים לידי ביטוי דרך סמלים וסיפורים שונים בכל תרבות. זאת הייתה התפיסה של פרויד ויונג למשל. גם לוי שטראוס טען שיש מערך בסיסי אוניברסלי של ניגודים בינארים באמצעותם אנשים מארגנים קוגניטיבית את המציאות. היום אני נוטה לוותר על הנחות היסוד החזקות האלה ולתת יותר מקום להקשר ולהבניה תרבותית; לשונות בין המערכות ולא רק לגורמים פסיכולוגים משותפים. הניתוחים והכלים הפסיכולוגים יכולים להיות מאוד יעילים וחשובים בעייני, אבל היום אני תופס אותם יותר כמבנים סיפוריים. פחות כהנחות אונטולוגיות שקיימות בתוך הנפש של כל בני האדם, כמו תסביך אדיפלי או תת מודע קולקטיבי".
איך זה בא לידי ביטוי? תוכל לתת דוגמה?
"למשל מחקרים רבים משווים בין מערכות רפואיות מערביות לבין מערכות שמאניות. בעבר קיבלתי שיש בסיס משותף להשוואה כזאת אבל היום אני חושב שיש מידה של כפיה בניסיון למצוא התאמה מלאה בין קווי המתאר של מערכות תרבותיות שהן אולי נבדלות גם בבסיסן. ראיתי את זה בצורה ברורה בחדרי המתנה של מטפלים מסורתיים. אנשים באים למטפלים בגלל בעיות שחלקן פסיכיאטריות, אבל גם בגלל בעיות שהיינו מגדירים כרפואיות, כאבים בברכיים למשל, או בגלל בעיות כלכליות או רומנטיות. והמרפא מסביר להם את בעיות החיים שלהם באותו אופן שהוא מסביר מצבי חרדה, פוסט טראומה ודיכאון. הסבר של כשפים תהיה טעות מושגית, מה שקוראים "כשל קטגוריאלי (category fallacy) לקבץ את המצוקות המגוונות האלה, הבאות מתחומי חיים שונית, תחת הכותרת הרפואית "אתנו-פסיכיאטריה". אם רוצים בסיס משותף להשוואה צריך ללכת למושגים מאוד רחבים כמו מצוקות חיים, ואז לראות איך כל תרבות מחלקת ומסמנת קווי מתאר אחרים בתוכם".
"נקצין עוד יותר את הדוגמה. פגשתי זוג צעיר שהגיע למרפא מסורתי כי נולדו להם ארבע בנות ברצף. הם חשבו שמגיע להם גם בן ושזו בעיה. איך נקרא לבעיה הזאת אצלנו? לא נקרא לה בעיה בכלל! אין לנו סוכנות טיפול שנועדה לטפל בדבר הזה. ואילו המרפא אמר – מישהו פגע בכם באיזושהי צורה – הטיל עין הרע או כישוף – ולכן אין לכם בנים. בתפיסה המודרנית אנחנו נותנים הרבה יותר מקום למקריות ו"רעש", בעוד שבתפיסה המסורתית העולם אמור להיות מסודר יותר".
משבר הייצוג – אז והיום
לאורך השנים בילו כתב לא מעט גם על משבר הייצוג באנתרופולוגיה, במיוחד במאמרו הקאנוני – "חקר התרבות העממית בעידן הפוסט מודרני: סיפור אישי", שעוסק בסיפורו של יוסף ועקנין המחייה את מורשתו של הקדוש רבי יעקב וזאנה. מאז הרבה מים עברו בנהר, האקדמיה השתנתה וזרמים שונים חדרו אליה, עיצבו ושינו אותה. אם בעבר יחסי הכוח בין מרואיין לחוקר היו ברורים והיררכיים, היום החוקרים מודעים למיקומם והשפעתם על שדה המחקר שלהם, ומוסיפים דיסקליימרים, הסברים והצדקות לתיאור היחסים עם האנשים שפגשו בו.
"כשכתבתי על זה זה באמת היה יחסית חדש, זה היה אחד הניסיונות הראשונים להצביע על עד כמה האנתרופולוג מעורב ומשפיע על השדה שהוא חוקר. אני חושב שהיום זה אולי אפילו הפוך. המטוטלת הלכה רחוק מאוד, לא יודע אם רחוק מדי. היום אני חושב שהאנתרופולוגיה מודעת. זה הפך לחלק מהשפה האנתרופולוגית, זה המובן מאליו האנתרופולוגי, שהאתנוגרפיה לא נועדה לייצר תצלום אוויר סטטי ומדויק של התרבות הנחקרת. אין לאנתרופולוג/ית נקודת מבט ארכימדית ואובייקטיבית על מושאי מחקרו/ה. אני בהחלט חושב שזה מבורך שאנתרופולוגים בעבודת שדה, מבינים את המיקום והפוזיציה והמיצוב שלהם ומשלבים אותו בכתיבה האתנוגרפית. זאת שפה שלא הייתה מפותחת כשאני עשיתי עבודת שדה", בילו משתף וממשיך:
"רק חשוב שלא נאבד את היער בגלל ריבוי העצים. שלא נחמיץ תהליכים בני-השוואה ותופעות חוצות-תרבות שאנחנו פוגשים מתוך עיסוק יתר בפרטיקולרי ובמקומי. יש פה פרדוקס – מצד אחד אנתרופולוגיה היא הדיסציפלינה הכי פרטיקולריסטית שבה עובדים בדרך כלל במקום אחד, חוקרים מלמטה למעלה (bottom up), נכנסים ליקום חברתי ותרבותי מוגדר ומנסים להבין דרכה את האפיסטמולוגיה ואת עולם ההנחות שביסודו. אבל מצד שני זה לא סותר את האפשרות לראות – דווקא בגלל הדגש הפרטיקולרי – את ההדהודים הדומים בין תרבויות שונות".
"אחת העבודות הכי מרחיקות לכת שלי הייתה על טקסי ילדות. חקרתי את טקסי גיל שלוש בחברה החרדית, ה'חלאקה' וטקס הכניסה לחדר, ואז קראתי על טקסי החניכה של בני הסמביה בפפואה ניו-גיני. זה אולי נשמע כמו הדבר הכי רחוק מהחברה החסידית בירושלים ובני ברק, אבל אני לא יכולתי להימנע מלראות ולנתח את התהליכים והמנגנונים הדומים בכינון הזהות הגברית המאוימת למרות הדימויים הגבריים הכל כך שונים בשתי החברות – תלמיד חכם לעומת מאצ'ו שנשען על חץ וקשת. אז כן, הייתי רוצה שנמשיך לשים לב לדמיון בין מבני העומק האלה, כשהם לא מאולצים ולא מוטלים מלמעלה, אלא כשהם מפציעים מתוך חומרי עבודת השדה", הוא אומר.
חרם אנתרופולוגי
מול עצומות וחרמות שרק הולכים ומתגברים אי אפשר לשוחח עם בילו מבלי לדבר גם על מה שעובר על תחום האנתרופולוגיה במהלך המלחמה. השינויים הרבים שהתרחשו בשנים האחרונות בתוך הדיסציפלינה מהווים דוגמה אחת מני רבות לשינויים באקדמיה כולה. האגודה האנתרופולוגית האמריקאית החרימה את המוסדות הישראלים, האגודה האירופאית פרסמה מכתב המכנה את פעולות צה"ל כ"רצח עם" בעזה וכתבי עת שונים החלו לדחות פרסומים של חוקרים ישראלים. במקביל, במוסדות לימודיים שונים בארץ מרצים הוצאו לחל"ת, נענשו או הושעו בשל פעילויות פוליטיות מחוץ לשעות הלימודים, או בשל הבעת תמיכה בחפים מפשע שנהרגו מהפצצות הצבא בעזה.
"אני מאוד אמביוולנטי מול מה שקורה. נטשתי את האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, אחרי שקיבלתי ממנה פרסים יוקרתיים והייתי חבר בוועדות שונות, לימדתי באוניברסיטת קליפורניה כל שנה בקיץ, הרגשתי שזה הבית השני שלי וכמעט נעתרתי לקבל בה משרה. אבל עוד לפני עשור כשעלתה לראשונה ההצעה לחרם על המוסדות הישראלים והגיעה לכאן ועדה של אנשים שבחנו מה קורה פה בארץ, נדהמתי מהצדקנות שלהם. היה נראה לי שהם מחמיצים משהו גדול, למרות שאני עצמי מאוד ביקורתי כלפי המציאות כאן. החרם של האגודה האנתרופולוגית עושה עוול לאחת הקבוצות הכי ביקורתיות בחברה הישראלית. הוא גם פוגע בצורה מאוד אמיתית באנשים כמוך – חוקרים וחוקרות צעירות שמבקשות את העתיד שלהם בדיסציפלינה וצריכות את הקשרים עם העולם האקדמי שמחוץ לישראל", בילו אומר.
"אבל כדי להשלים את התמונה אני מסתכל פנימה ורואה מה קורה בחברה הישראלית ומה קורה לפלסטינים בשטחים. ואני מבין גם את הצד שאומר שחייבים להטיל חרם כללי כדרך התנגדות למצב הזה. אני מאוד מוטרד מזה שבמערכת המשטרית הנוכחית אנשים מפחדים להשמיע את קולם. אני רואה את זרועות ההפיכה המשטרית מתפשטות כמו תמנון אל כל חלקה ומגיעות גם אל האקדמיה", הוא אומר.
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שאני בתור גימלאי שהפנסיה שלו מובטחת לא יכול לבוא בדרישות וטענות למרצה צעיר שמפחד להביע את דעתו באקלים הזה. אני חושב שהרבה יותר קשה לעשות פעולות ולהשמיע קול ביקורתי כיחידים. לכן בעיני זה חלק מתפקידה של האגודה האנתרופולוגית הישראלית – לייצר קול ביקורתי, להגיד שהירי בעזה חסר פרופורציות וצריך להיעצר. אני לא מצפה מסטודנטים או מרצים פרטיים שיעשו את זה, אבל לדעתי האישית האגודה כן יכולה", הוא אומר.
כמי שלאורך השנים נע על הציר בין פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה ובין נפש לתרבות, בילו חווה ומבין שהחברה הישראלית נמצאת בתוך טראומה קולקטיבית כבר במשך מעל לשנה. "זה הפוגרום הכי גדול שנעשה ביהודים מאז השואה" הוא מדגיש, אך גם מוסיף שעוד חסרה לנו הפרספקטיבה ההיסטורית כדי להבין לאן המצב הזה יוביל, איך נתמודד איתו ומה הוא יעשה לשסעים בחברה הישראלית ולנפשות שיאלצו להתמודד עם פוסט טראומה ועם פציעות פיזיות ונפשיות בלתי נתפסות.
זה אמנם נשמע כמו סיום פסימי לראיון, אבל יש בו גם תקווה. אולי דווקא מתוך הפוזיציה המיוחדת ממנה פועלים ודרכה חושבים אנתרופולוגים-פסיכולוגים, יהיה לנו התפקיד העדין והרגיש לנתח, לפרש, להבין את הפרטיקולרי ודרכו גם את הדומה בין תרבויות ואנשים שונים; להדגיש את ההקשר התרבותי ודרכו לקרוא את המציאות בצורה מורכבת יותר מזו שהאנתרופולוגיה והאקדמיה הבינלאומית עושות.