אנתרופולוגיה לשבת

מים ואדמה הם משאבים חשובים בחיים בכלל, ובמדבר בפרט. למרות שלרוב הם נתפסים כמשאבים נפרדים, דווקא הבנת הקישורים והחיבורים ביניהם רלוונטית ביותר, בעיקר בעידן הנוכחי של שינוי אקלים ומידבור. מאמר של לירון שני (האוניברסיטה העברית ובחברת האדם), בוחן את הקשרים והניתוקים בין מים ואדמה בחקלאות בערבה התיכונה, בצל ההקשר הפוליטי וקריסה סביבתית. המאמר, אשר פורסם בכתב העת Agriculture and Human Values, בוחן בעזרת מחקר אתנוגרפי את האתגרים וההצלחות של החקלאות בערבה, ואת חשיבות ההִסתַבְּכוּת (entanglement) בין מים ואדמה ל׳הפרחת המדבר׳. מבחינה תיאורטית המאמר נשען על ספרות מאנתרופולוגיה, גיאוגרפיה ולימודי מדע וטכנולוגיה (STS), ובעיקר על כתיבה ביקורתית על ׳תשתיות׳ ו-׳דמיון׳. כך, המאמר מספק תובנות לגבי הדרכים שבהן מתעצבות אינטראקציות בין אדם לסביבה בעידן האנתרופוקן.

בתמונה הראשית: סכר נקרות ליד בריכת אגירת מים – חלק מהתשתית החקלאית בערבה.

בערב חמים ביוני 2014 התכנסו עשרות אורחים בערבה התיכונה בדרום הארץ, לאירוע לכבודו של עמי שחם ז״ל, מראשוני המתיישבים בערבה, שפרש מתפקידו כראש רשות המים האזורית. רבים באו לחלוק כבוד לדמות שתרמה רבות לעיצוב הנוף המקומי. שחם, שכונה על ידי חלק מהמשתתפים באירוע כ"הקוסם", היה אמן בגיוס הכוחות הפוליטיים הנדרשים למטרות האזור. הודות לכריזמה, מסירותו ורשת הקשרים האישית שלו, שחם התריס כנגד המגבלות המדעיות, הטכנולוגיות והאנושיות המוטלות על פיתוח מים ואדמה לחקלאות, ודחק את היכולת הרבה מעבר למגבלות שהיו באזור. 

הערבה התיכונה אינה מקבלת כמעט מים ממערכת המים הארצית אלא מתבססת על קידוחים של מי שיטפונות נדירים אשר מחלחלים אל מאגרי מים תת קרקעיים (אקוויפרים) ומזינים את מי התהום והמעיינות באזור. לפיכך, פיתוח מים, לצד פיתוח אדמה חקלאית, היווה משימה עיקרית למדינה, למוסדותיה ולתושבי הערבה.

כצעירים בתחילת שנות ה- של 60 במאה הקודמת, שחם וחבריו קיבלו השראה מבן גוריון, שקרא לבני הנוער "להפריח את המדבר". הם התאגדו כדי ליצור התיישבות של קהילות בערבה, החלק הצחיח ביותר של מדבר הישראלי, כחלק מגישתה של הציונות להילחם במדבר ולהפוך אותו לנווה מדבר ירוק ופורח.

מאז ראשית התיישבותם, החקלאות היא הפרקטיקה העיקרית בה נוקטים תושבי הערבה כדי להגשים את חזונם של בן-גוריון ואחרים, תוך קביעת גבולות לאומיים פנימיים וחיצוניים. מים ואדמה היו מרכיבים בסיסיים לפרקטיקה זו, במיוחד לאחר שנשללה מהבדואים – התושבים הקודמים של האזור – אפשרות לחזור אליו אחרי מלחמת העצמאות. יחד עם זאת, המימוש הבלתי פוסק של כיבוש והפרחת המדבר בעידן האנתרופוקן, מגיע עם מחיר סביבתי הרסני. 

שישה עשורים לאחר מכן, לאחר שהשמש והזמן הותירו את חותמם על פניהם של שחם וחבריו, הם חגגו את החקלאות הפורחת בערבה ואת הצלחת המאבק במדבר. אבל הברכות והשבחים המופלגים הסתירו חרדה בסיסית: הסיכוי להתמוטטות על החקלאות באזור. החששות השונים – מחסור באדמה פוריה, תנודות בשווקים גלובליים, ירידה בכמות השטפונות ושינויי אקלים, כמו גם התמיכה הדועכת של המדינה והחברה – עמדו כולם על המשבר הכפול של מחסור במים ובקרקעות. חילופי דברים במהלך האירוע הדהדו את הסנטימנט הזה: שחם פרש בזמן שמפעל החיים שלו ושל חבריו נמצא בסכנה. הקסם והכישורים הפוליטיים שלו אולי כבר לא יספיקו. יתכן, שהעומס שהפעילה החקלאות בערבה על הסביבה, עושה את שלו.

הרעיון למאמר זה החל להתהוות לפני כמעט 10 שנים, כאשר ראיתי קול קורא למושב בכנס האנתרופולוגי האמריקאי ב2015 שעסק בחיבורים בין אדמה ומים. עד אז כתבתי וחשבתי, במסגרת מחקרי על חקלאות וסביבה בערבה, על מים ואדמה כמשאבים נפרדים, כמו רוב הספרות בתחום. אבל, הקול-קורא הזה גרם לי לנסות לחשוב עליהם ביחד, מה שעדיין מעטים עושים.

מאז, המאמר עבר גלגולים רבים וגרסאות מרובות. גרסאות קודמות שלו נדחו לאורך השנים מכל מיני כתבי עת, ואז הייתי זונח אותו לאיזה שנה פלוס, עד ששוב הייתי חוזר לנסות לעבוד עליו. חלקים ממנו פורסמו במאמרים אחרים, והתשתית התיאורטית שהתחלתי לפתח בו, הייתה הבסיס גם למאמר שפרסמתי בשנה שעברה בCultural Anthropology.

בגרסתו הנוכחית, אני מציג את הדינמיקה שהניעה את שחם וחבריו, ראשוני המתיישבים היהודים בערבה, בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, 'להפריח את המדבר' ובצורה לא מכוונת, גם לפגוע בו. אני בוחן את הסתבכויות (entanglement) של מים ואדמה – כלומר כל הקשרים והחיבורים בין שני המשאבים האלו – דרך שילוב שני מושגים מעולמות שונים: הראשון הוא הדמיונות (Imaginaries), כלומר מה אנשים חושבים על סביבתם ועל פעולתם בתוכה, המניעים את החיבורים (או הניתוקים) בין מים ואדמה, והשני הוא התשתית (Infrastructure) המורכבת מהחלקים הפיזיים והמבניים – ושמאפשרת את אותם חיבורים או ניתוקים. 

המאמר, Make the desert bloom – Imaginaries, Infrastructure, and Water-Land Entanglement in Desert Agriculture in Israel,  שואל מהם מגוון הדמיונות  המאפשרים את הממדים השונים של חיבורי מים-יבשה? מתי ומדוע נעשים מאמצים להרחיב או לנתק קשרים אלו? כיצד מתורגמים הדמיונות הללו לתשתיות ופעולות בשטח? ואיך ההקשר הפוליטי משפיע ומושפע מניסיונות לחבר או לנתק מים ואדמה?

אני בוחן את ההסתבכויות האלו בשלוש רמות שונות: ברמה הפוליטית-לאומית (של ׳הפרחת המדבר׳), ברמה התרבותית-כלכלית (של מכסות מים והקישור שלהם לאדמות חקלאיות) ולבסוף ברמה הסביבתית-טכנולוגית (של קידוחים עמוקים, זיהום מים ושאיפה להתחבר לתשתיות של התפלת מים).

לדוגמא, ברמה הפוליטית-לאומית, אני מראה כיצד הדמיון הסביבתי (environmental imaginary – מושג של דיאנה דיוויס) של המתיישבים בערבה חיבר בין מים ואדמה והפך את הערבה למקום שבו ״הציונות האמיתית מתגשמת״ כפי שאני מצטט את דברי אחד משרי הממשלה בביקור באזור. המושג דמיון סביבתי מתמקד בתפיסות, האמונות והמבנים התרבותיים, שאיתם קבוצות חברתיות שונות בונות, מפרשות ומעצבות את מרחב שלהם באופן קולקטיבי. בהקשר של הערבה זה שינוי המדבר והפיכתו לאזור ״פורח״ ו-״ירוק״, בעזרת חקלאות מתקדמת (וגם נוי ״אירופאי״ של דשא ופרחים לא מקומיים). 

למרות שמומחים רבים טענו לאורך השנים שאין מספיק מים בערבה לחקלאות ושהקרקע לא מתאימה, אנשי הערבה, בהובלתו של שחם, דמיינו מציאות סביבתית אחרת והגשימו אותה בעזרת השקעה מסיבית של המדינה, תרומות מיהדות התפוצות והרבה יוזמה ועבודה שלהם. אנשי הערבה יצרו את מה שאני מכנה ״תשתית חקלאית״ מפותחת שכללה הכשרות קרקע, בניית מאגרים וסוללות, קידוחים עמוקים ובניית מערכי ארגון ותרבות ייחודיים. אך המשמעות הלאומית של מפעל זה צפה שוב כיום, כאשר יורד קרנה של החקלאות בחברה הישראלית, ואנשי הערבה ותומכיהם, שבים ומזכירים את החלוציות וחשיבות החקלאות והערבה למפעל הציוני ולמדינה כולה, בנסיון למצב את עצמם מחדש.  

המימד השני הוא הממד התרבותי-כלכלי. אחת הדוגמאות לכך הן מכסות המים והחול שאני מתאר כחלק מהתשתית החקלאית. בעזרת ניתוח אתנוגרפי של פגישות וישיבות שונות (פגישות ב׳פרלמנטים׳, ישיבות מועצה, דיוני אסיפות במושבים ועוד), אני מנתח את המיקום המרכזי בתרבות המקומית של המושג ׳מכסת מים׳, המציין את כמות המים המוקצת לכל משק, וכיצד מציאות חומרית וכלכלית נטמעת במנהגים ובמסורת עד שהן הופכות לחלק מהזהות המקומית. אני מדגים זאת בעיקר בניתוח התגובות אל מול איום חיצוני, מצד חלק ממשרדי הממשלה, המנסים לנתק את מכסת המים מחיבור לקרקע ובכך לפגוע, בראיית אנשי הערבה, באורח החיים ובתרבות שלהם. 

במימד השלישי והאחרון, המימד הסביבתי-טכנולוגי, אני מתמקד דווקא בניתוח הניסיונות להתיר את הקשר בין מים וקרקע באמצעות טכנולוגיה והשפעת הקישורים בין אדמה ומים על הסביבה. בחלק זה, אני מתאר את הפגיעה הסביבתית של התשתית החקלאית בערבה והמחיר האקולוגי של ״הפרחת המדבר״. פגיעה הכוללת בין השאר: ייבוש מעיינות, זיהום מי תהום, פגיעה במגוון ביולוגי והרס בתי גידול, לצד מחסור במים ובאדמה לחקלאות. אבל בחזונם (ובדמיונם) של אנשי הערבה ושל רבים אחרים, ״הטכנולוגיה תפתור הכל״ ותצליח לנתק את הקשרים בין האדמה למים. כך למשל טכנולוגיות מתקדמות של התפלה, שאמורות לפתור את ההישענות על מי תהום, לצד טכנולוגיות של גידול חקלאי במנותק מהקרקע, מתוארות שוב ושוב כפתרונות לבעיות בערבה. דמיונות אלו, בעלי מאפיינים של דמיונות סוציו-טכניים (Sociotechnical Imaginaries – מושג של שילה ג'סנוף), אשר מחברים בין אופטימיות טכנולוגית ונורמות חברתיות, מאפשרים לדמיין חזון אופטימי לאזור, ובכך משמרים את הדמיון הסביבתי הפוליטי של המרחב. דמיון חדש זה סותר את הדמיון שעליו נלחמו אנשי הערבה לאורך השנים, של הקשר בין אדמה למים, ומצביע על הדינמיות של דמיון כמו זו של התשתית החקלאית, המתאימים את עצמם למציאות המשתנה. כך, בעתיד המדומיין של אנשי הערבה, הקשר אדמה-מים אינו קיים עוד.

אך למרות זאת נראה שאף אחד מהפתרונות הללו לא יכול לפתור באמת את משבר המים והאדמה בערבה. באמצעות הדמיונות שלהם, אנשי הערבה יצרו דמיון של עתיד משלהם, שמנסה להתנתק מהמציאות סביבם, שהיא מציאות של פגיעה אקולוגית ומשבר אקלים משמעותי, לצד שקיעת המשמעות התרבותית, הכלכלית והפוליטית של החקלאות בישראל. 

גם במאמר הזה, כמו במאמרים אחרים שלי, הייתה דרישה מצד חלק מהסוקרים שאשתמש בעיקר בתאוריה של קולוניאליזם התיישבותי שכיום היא השולטת בספרות על המזרח התיכון. וגם כאן, נדמה שהצלחתי להסביר כיצד בעוד התיאוריה של קולוניאליזם התיישבותי יכולה להסביר חלק מהתמונה, היא מחמיצה הרבה סוגיות חשובות, ודווקא השילוב שלה עם תאוריות על לאומיות ומאבקים לאומיים, עוזרת להסביר יותר. 

הפעם הצלחתי לשכנע את העורך.

המאמר מוקדש לזכרו של עמי שחם ז״ל, איש של מים, אדמה, תשתיות ודמיון….

לקריאה נוספת: