מדברים על ה7.10

גליון חדש של כתב העת ׳עיונים בשפה וחברה׳,  בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג, ותמר כתריאל, כולל 17 מאמרונים – כולם קצרים (כ-2,000 מילים), וכל אחד מהם עוסק בביטוי, ׳טביעות לשון״ בהגדרתם של העורכים. בפרויקט מיוחד בבחברת האדם אנחנו מרכזים מספר פוסטים, אשר יתמקדו בחלק מהמאמרים והביטויים הללו. בכל פוסט, כותבי המאמר יתארו לנו בקצרה את הביטוי, אך בעיקר יבצעו רפלקציה על כתיבת הערך ועל המשמעות שלו עכשיו. בפוסט הראשון נתמקד בפרק המבוא של האסופה, שנכתב על ידי קרבאל טובי, גרינברג וכתריאל. בנוסף, נשתף ברפלקציה על המבוא ועל הגיליון כולו, שנכתבה על ידי גרינברג.

אסופה זו כוללת מבוא ו-17 מאמרים – כולם קצרים (כ-2,000 מילים), וכל אחד מהם עוסק בביטוי שכיח, מטבע לשון, קלישאה, סיסמה, או צורת דיבור, בהם נעשה שימוש תדיר או משמעותי מאז ה-7.10. חלק מהמושגים נכחו בעברית עוד קודם לכן ועטו משמעות מחודשת, אחרים נוצרו והתגבשו במציאות החדשה (ראו את תוכן העניינים של הגיליון). הכותבים והכותבות מגיעים מתחומים שונים, ביניהם סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, היסטוריה, משפטים, חקר השיח, ספרות ותקשורת. באמצעות ריבוי הפרספקטיבות וההתמקדות במילות ומושגי המפתח, ביקשנו לתהות על השינויים שחלים בעברית כשפה דבורה ובועטת, ולנתח דרך המילים תהליכים ודינמיקות רחבים יותר. המחברים והמחברות מציעים כלים דיסציפלינריים ותיאורטיים שונים בניסיון להבין—דרך השפה—צורות התמודדות חברתיות-תרבותיות עם היבטים שונים של המציאות האלימה ב-7.10 ומאז. הפורמט של טקסטים קצרים וממוקדים נועד לעודד כתיבה נגישה וקריאה, כך שהעשייה האקדמית תוכל להגיע לקהל רחב. 

פרק המבוא של האסופה מציג את המגבלות, האפשרויות והכורח לדבר אחרי 7 באוקטובר. הפרק משרטט כרונולוגיה של מעבר מהלם ואלם – אשר התבטאו בין השאר בעיסוק מטא-לשוני נרחב בקושי להישען על השפה כמקור לסדר – לקלחת לשונית עשירה. מעברים אלו כללו התעקשות על עצם הדיבור, הלחמה של מילים חדשות, כאוטיות בעצמן, והתפתחות של מה שאנו מכנים "טביעות לשון": לקסיקון מתעדכן של מילים ומושגים חדשים או כאלו שזוכים לעדנה וסופחים משמעויות חדשות (למשל ״טביעות לשון״ שבמרכזו של גיליון זה). המושג ״טביעות לשון״ מבטא כיצד החברה הישראלית דוברת העברית נושאת את טביעות המציאות ובו-בזמן טובעת בה: בסכסוך, בלאות, בייאוש, וגם במילים ובחיפוש אחריהן. 

כמסגור לאסופה בחרנו להישען באופן מטפורי על המושג של "טביעות לשון". מושג זה מציין במקורו תגלית מדעית שפורסמה לאחרונה ב-Scientific Reports ודווחה בעיתון "הארץ", על כך שלכל אדם יש "טביעת לשון" ייחודית, בדומה לטביעת אצבע (הארץ, 25.12.2023). כשם שפקעיות הלשון משמשות לזיהוי ייחודי של גברים ונשים, כך אנחנו רואים בלקסיקון המתהווה בעקבות 7 באוקטובר מצבור מתגלגל של "טביעות לשון" שנהפכו לחלק מן השיח הישראלי שלאחר יום זה. אנחנו, כולנו, עדיין משוקעים בתוך 7 באוקטובר גם מבחינת השפה והיעדר המרחק ממנה. כחברה אנחנו נושאים את טביעות המציאות אך גם טובעים בה: בסכסוך, בלֵאוּת, בייאוש וגם במילים ובחיפוש אחריהן. 

האם ברמה האישית חוויית העבודה על האסופה הביאה להתמודדות אחרת (או נוספת) עם ה-7.10 והמציאות מאז? רפלקציה של של עמרי גרניברג על עריכת הגליון: 

מיכל (קרבאל-טובי) העלתה את הרעיון לראשונה באמצע-סוף נובמבר (2023). בדיעבד זה נשמע כמו מעט זמן אחרי 7 באוקטובר, אבל באותו רגע זה נראה היה כמו נצח אחרי, ובטח לא חשבנו אז שהמציאויות יתמשכו כפי שהתמשכו (גם אם כבר באותו שלב לא היינו במיוחד אופטימיים). בנקודת זמן זו (וגם רוב הזמן מאז) אני בעצמי השתדלתי במודע לצמצם את כמות המידע שהגיע אלי לגבי מה שקרה ב-7 באוקטובר. מאחר ואני ממילא כמעט ולא נמצא במדיה חברתית וצורך רק מעט כלי תקשורת מרכזיים – הייתי בנתק יחסי, ומכוון. כאנתרופולוג של אלימות (וזכויות אדם) אני נחשף להמון תכנים קשים, ומנוסה בהימנעות מודעת מ״יתר״ (excess), בין אם בשל קיצוניות של מידע וייצוגים מסויימים ובין אם בשל כמות או חזרתיות של חומרים. זה לא שלא ידעתי בקווים כלליים מה קרה ומה קורה, וכן היו דברים שהתוודעתי עליהם באופן מפורט יותר – אחיין של חברה טובה שנהרג, סטודנט אהוב וזכור שנרצח, האבל העצום של המעגלים הקרובים להם, סטודנטית שסיפרה בשיעור איך בעצם כבר נפרדה מהבת שלה שדיברה איתה בזמן שניסתה להחזיק דלת סגורה מפני מחבלים. אבל ככל שיכלתי, בהחלט סיננתי עד כמה שאפשר פרטים אחרים, כולל דברים שנראה שהפכו ל״נחלת הכלל״. 

כך שעבורי, הפרויקט שלנו היה דרך בכל זאת לדעת ולהבין – גם פרטים שונים, וגם תמונות גדולות יותר. מכל המאמרים (בלי הגזמה) למדתי – גם מבחינת הניתוח והטענות של הכותבים/ות, אבל בהקשר של ההסתגרות שלי אני מתכוון בעיקר לזה שלמדתי על מה שקרה ומה שקורה, על איך מדברים/ות ומה הכוחות שמעצבים את הדיאלקטיקה בין שפה למציאות. ובתוך כל הזוועות והאלימות והדיכוי והרוע על צורותיו המרובות, דווקא דרך העבודה האקדמית הזו ראיתי הרבה תקווה של חוכמה, של התמדה, ושל מורכבות שאולי אחרת – ביומיום עם הצל המיידי והמתמשך של ה-7 באוקטובר – לא הייתי מסוגל להעריך כמכילה גם טוב. 

בהזדמנות זו אכתוב תודה גם לכותבים/ות שהשקיעו המון בהתמודדות עם ז׳אנר הכתיבה הלא פשוט, וגם למיכל ותמר (כתריאל) – יחדיו ערכנו את האסופה וכתבנו את המבוא. למיכל הרעיון, החזון, היצירתיות, הנחישות והרגש להבין שיש לא רק מקום אלא חשיבות לפרוייקט כזה. לתמר אוצרות ידע, חדות וניסיון שאיפשרו לנו לנווט אתגרים שונים ולהתעקש על הרמה הגבוהה של הטקסטים. 

לקריאה נוספת בנושא: