לדבר אנתרופולוגיה, לזכרו של ד"ר שמעון קופר
שלמה גוזמן כרמלי, חבר צוות בחברת האדם וסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן כותב על מורו וחברו, שמעון קופר, מדור המייסדים של האנתרופולוגיה בישראל שהלך לעולמו ביום שבת (24/08/24).
שמעון או סם כפי שקראו לו חלק מחבריו, או ד"ר קופר כפי שאני קראתי לו שנים רבות, הרגל שנגמלתי ממנו מבחינתי רק לפני רגע, היה אנתרופולוג על מלא.
במשך שנים היה סם חלק נכבד מ'האנתרופולוגיה' במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן. הוא לימד את קורס המבוא, קורס התיאוריות המתקדם, קורס על עבודת שדה, ועוד מגוון קורסי בחירה וסמינרים על אנתרופולוגיה פסיכולוגית פסיכיאטרית, תחום שהוא היה אז אחד הבודדים שהתמחו בו בישראל. הוא היה מורה בחסד. מרצה כריזמטי מאוד שמגיע לכיתה להופיע, נכנס לכיתה מלא מרץ, מצויד בפתק קטן ומקומט, שלא טרח להביט בו לאורך כל השיעור. הוא היה מדבר שעה וחצי מבלי לעצור לנשימה. בלתי אפשרי היה לסכם אותו, ומי שלא ראה את ד"ר קופר דופק בחוזקה על השולחן בחיקוי של פרנץ בועז או צורח על הסטודנטים המבוהלים בקול רועם תוך כדי שהוא מחקה את הצ'יף בשעת טקס הפטל'ץ של שבט הקוו'קיוטל, לא זכה ללמוד מבוא לאנתרופולוגיה במקום הנכון.
סם חי את מה שלימד, ולכן השיעורים אתו היו פתיחת חלון לעולמות אחרים, ובמיוחד לצורת חשיבה שונה לגמרי מזו שהורגלנו אליה. ההרצאות שלו גרמו לרבים להתאהב באנתרופולוגיה. כשכתבתי תואר שני במחלקה במגמה לאנתרופולוגיה חברתית התרכזה סביבו קבוצה של תלמידים שהלכה לכל הקורסים שלו, והחוויה המשותפת לא הסתיימה בכיתה, היא המשיכה במסדרונות המחלקה וגם בנסיעות משותפות לארוחות ערב אצלו בבית. הוא לימד אותנו לשתות, כי אין לטענתו אנתרופולוגיה ברמה בלי הרבה שתייה חריפה, במיוחד ויסקי מוצלח, ולאכול טוב, ולצחוק על עצמנו, ועל העולם.
סם נהג לשתף ממקור ראשון רכילות היסטורית מרתקת על אלפרד קרובר, על ויקטור ואידית טרנר, על אדוארד ספיר וגרגורי בייטסון, על מרי דאגלס, על לוי-שטראוס, וגם על קליפורד גירץ (אותו הוא הצליח לאהוב ולשנוא במקביל), והאנשים האלו שאנחנו מחשיבים לקלסיקה היו עומדים לפניך, בגדולתם וגם בקטנותם, והאנתרופולוגיה הייתה מתעוררת לחיים. הוא אהב את בייטסון בגלל הגאונות שלו, ולעג לו על הכתיבה הבלתי אפשרית. הטעויות בכתיבה של דאגלס פגעו בו אישית, והוא טרח גם לומר לה את זה, ואני עדין צוחק כשאני נזכר בסיפור על ויקטור טרנר שמגיע יחד אתו להתארח אצל מנחם פרידמן ז"ל במעונות הסגל בבר אילן, מבקש מפרידמן משהו לשתות, ומקבל יין פטישים, זה של הקידוש.
סם שהיה חבר בחבורה המצומצמת של חוקרים שהקימו את המגמות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות בארץ, והיה לימים נשיא האגודה האנתרופולוגית הישראלית, אימץ את עבודת השדה כדרך חיים. לא נראה שהייתה לו ברירה אחרת. לא הייתה סיטואציה שלא פורקה, לא היה רגע בבית הכנסת או ברחוב שלא זכה לפרשנות. כאנתרופולוג יהודי, שגדל בבולטימור, עלה לישראל, ונקלע למלחמת יום כיפור האיומה, ולשלבים הדי ראשוניים של הקמת מחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן היה לו הרבה חומר. לימים הבנתי איך עבודת הדוקטורט שלו בעיירת פיתוח עזרה לו להבין את ישראל, ולהיקלט במרחב החדש. איך תיעל את החוויות הקשות שלו ממלחמת יום כיפור לשורת מאמרים על תגובת קרב בימים שאף אחד עדין לא הבין את הקושי, ובטח לא דיבר עליו. איך הלך לעבודת שדה ממושכת במחלקה סגורה לטיפול בהפרעות הנפש, כי הבין במודע או שלא שאף אחד לא יבין את מי שיושב שם כמוהו. עבודת השדה הזו הניבה מאמר מרתק שמתאר ומנתח טקסי השפלה במחלקה הסגורה.
את האנתרופולוגיה הוא גם לקח עמוק פנימה, בהמון דוגמאות וסיפורים על חייו, ועל המשפחה, ובכל הסיפורים האלו תמיד בלט לי גם כמה הוא אוהב את צבי ורחל, הילדים שלו. שהפכתי לאבא הוא הזהיר אותי לא לשכוח לדבר עם ילדים כמו שאני מדבר עם מבוגרים, לא להתיילד, ולהפנים שהם הרבה יותר חכמים מאיתנו, רק צריך לעזור להם לנווט.
הוא היה גאון קשה כתיבה, ושופע ברעיונות ונדיבות. המון מונחים אנתרופולוגיים שאנחנו מכירים מהאנתרופולוגיה הישראלית נולדו בשיחות אתו. סם סייע לרבים להבין מה חשוב בתוך מה שמצאו בשדה, וגם איך למסגר את מה שמצאו, לחשוב אנתרופולוגית. והוא עשה את זה באנגלית בהירה ומתוחכמת שרק הדגישה את הפער בין הגאונות שלו לקושי שלו לכתוב. אני מניח שאם היה גדל היום הוא היה מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז לא קלה, והיכולת שלו לשרוד באקדמיה כל השנים מעידה עד כמה היה מבריק למרות הקושי.
כיהודי דתי, מרקע ליטאי, שלמד באוניברסיטה קתולית בארה"ב, הוא הסתובב שנים עם תהיות לגבי היהדות וההלכה, איתן היה בדיאלוג מתמיד. חלק מהמחשבות שלו על סטרוקטורות בהלכה, שהמשיכו את החשיבה התיאורטית של לוי שטראוס, הוא הצליח לעלות על הכתב עם מאמר אנתרופולוגי על חוקי התערובת בהלכה יהודית, מסורת שמתמחה בהפרדות, ונזהרת מערבובים של חומרים, תבשילים, וגם אנשים. שם העלה קופר בפעם הראשונה על הכתב רמזים לתיאוריה הגדולה שלו על ניתוח סטרוקטורליסטי של התרבות הדתית היהודית. אבל היו שם, קצת כלואים אצלו בין המחשבות עוד רעיונות למכביר.
כמו רבים שמעתי ממנו בהרצאות על הסיפור המקראי הגדול מכולם, סיפורו של יוסף, ועל סימטריה בהלכה במשך שנים, פרשנויות מבריקות שלא תורגמו לכתב. לימים אחרי שהפכתי לאנתרופולוג בעצמי, לא מעט בזכותו או באשמתו, ואנחנו כבר הפכנו לחברים, נרתמנו למבצע חילוץ משותף של חלק מהרעיונות שהיו כלואים אצלו בראש, וסירבו לצאת החוצה. במחקר שלנו ניסינו לחשוב בין היתר מהי סימטריה, ואיך היא באה לידי ביטוי בטבע ובתרבות. בעזרת המחשבות על סימטריה, ובעזרת תיאוריה סטרוקטורליסטית תיארנו את ההיגיון של הפסיקה ההלכתית, של מנהגים, וגם את האופן שבו נוצרים מנהגים חדשים, הנבנים ומתעצבים שכבה על גבי שכבה באופן דומה להלכות ולמנהגים שקדמו להם. ואפילו לא הזיז לנו שהשתמשנו בתיאוריה "לא אופנתית", כי החזרנו את הדיון עליה לחיים, ובמיוחד כי היא התאימה למציאות התרבותית שביקשנו להבין ולפרש. שאני נזכר בו מחזיק את המאמרים שלנו ומחייך הלב שלי מתרחב.
השנתיים האחרונות לא היו קלות, אבל הוא נשאר חד עד הסוף, והוא זכה לראות ולספר על נכדיו באותה אהבה, עין טובה, וראיית עומק שבה דיבר על ילדיו. רק לפני חודש עוד צחקנו ודיברנו אנתרופולוגיה במחלקה הסיעודית בבית האבות, וגם שם הוא נשאר, עד הסוף, אנתרופולוג על מלא.
על אחד מהמחקרים של קופר וגוזמן כרמלי ראו:
מפרסומיו: