איך נרפאים מ"המחלות המודרניות"? על הילינג, קפיטליזם ומהגרי לייפסטייל
רותם קליגר (חברת צוות בחברת האדם!) כותבת על עבודת התזה של, בנושא מהגרי לייפסטייל, אנשים מארה"ב, אירופה וישראל שעשו רילוקיישן לכפר צונונה בגואטמלה ושם עוסקים בתהליכי הילינג שונים בהשראת מסורות מהדרום הגלובלי. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ' קרול קדרון באוניברסיטת חיפה, ואושרה לאחרונה בהצטיינות יתרה!
איך מתחילים לתאר פרויקט של כמעט שלוש שנים?
אולי מהסוף?
אז ככה:
הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מכפר צונונה בגואטמלה חזרה אל העיר היה לקנות סכין גילוח. נכנסתי למקלחת והרגשתי איך שיערות בית השחי שלי נכנעות לתער כמו חמאה מופשרת. מגיל 11 הקפדתי לגלח אותן ביסודיות בהתאם לנורמה החברתית, אבל כשהגעתי לכפר וראיתי שכל הנשים סביבי מאפשרות להן לצמוח פרא, החלטתי לאמץ את הנוהג המקומי. לא רק בגלל הסקרנות האישית אלא כי כך מחייבת המתודולוגיה האתנוגרפית. להיטמע עד כמה שניתן בתוך שדה המחקר, לאפשר לו לבלוע אותי למשך היום, ורק בערב הקריר, כשהעכבישים והעקרבים מתחילים לזחול על הקירות והרוח מנדנדת את חדר העץ הקטנטן שבו ישנתי, לפתוח את יומן השדה. להיזכר בתפקידי כחוקרת ולכתוב מאות עמודים עמוסים.
נחזור לסכין. שמתי לב שזרם המים מתמזג עם הדמעות. סוף כל סוף, מים מתוקים, טהורים, בלי פרזיטים שעינו את מערכת העיכול המערבית שלי במשך ארבעה חודשים. התעטפתי במגבת ובחרתי את סט הבגדים היפים היחיד שסחבתי איתי מישראל. סקיני ג'ינס כחול וגופיה בהירה. הם הריחו כמעט טוב. בכל זאת, הם שכבו זמן רב בתוך המוצ'ילה. לקחתי את עצמי למסעדה והזמנתי לבד קערת פסטה וכוס יין. הכל היה נקי. הכל הגיע בזמן. הכל כדי שאני, הלקוחה, אהיה מרוצה. חזרתי אל החיים המודרניים והייתי מאושרת.
לקח לי בערך יום וחצי להתחיל להתגעגע לחיי הכפר. אני לא בטוחה אם זו הייתה ההתמכרות לטלפון שחזרה להציק לי ראשונה, אולי הלחץ להתקדם בלימודים, חשבון הבנק הדוחק, כמות הלייקים באינסטגרם או הניתוק העירוני בין בני האדם לישויות לא אנושיות כמו צמחים ובעלי חיים. חזרתי אל החיים המודרניים ונזכרתי למה משתתפי המחקר שלי ניסו לברוח מהם.
את עבודת התזה כתבתי על "מהגרי לייפסטייל". צעירים ממעמד הביניים שחיו בערים שונות בארה"ב, אירופה וישראל והחליטו לעשות רילוקיישן לכפר צונונה, על גדות אגם אטיטלן בגואטמלה, שם מתגוררות במקור קבוצות ילידיות של אנשי מאיה. לפני הרילוקיישן, המהגרים עבדו במשרדים מפוארים ובנו קריירות מצליחות כחלק מ"מרוץ העכברים". עד ש"התפכחו" (במילותיהם), הבינו שהם מרגישים חולים פיזית ונפשית ותלו את האשמה בתרבות ובחברה המודרנית "החולה".
הם ארזו מעט חפצים וקנו כרטיס בכיוון אחד לגואטמלה. כמוהם, מאות אלפי מהגרים, נוודים דיגיטלים ותיירים מהצפון הגלובלי מגיעים בכל שנה לאגם אטיטלן על מנת "לברוח" מהחיים המודרניים (או מ"המטריקס"), לשנות את אורח חייהם לחלוטין (למשל – להאריך את שיער בית השחי), להשתתף בתהליכי "התרפאות" (Healing) שונים המזוהים עם תרבות הניו אייג׳ ו"להתחבר אל הטבע" במטרה להקל על המצוקות המודרניות שחשו.
השאלה המתבקשת, וגם זו שהעסיקה אותי יותר מהכל הייתה: האם המהגרים הבריאו לאחר הרילוקיישן? האם הם נפטרו מ"המחלות המודרניות" שבוודאי כולנו מכירים; תליית הערך העצמי הקיומי שלנו בהצלחה כלכלית, תחושה שאנחנו במרדף אינסופי אחר מטרות שלא בחרנו, שאף פעם לא נהיה מספיק טובים ולנצח נידונו לרדוף אחר הגשמה עצמית, מנותקים, בודדים וחסרי שייכות קהילתית (עוד על מצוקות אלו ניתן לקרוא במחקריהם של זיגמונט באומן, אולריך בק, ברונו לאטור, אנטוני גידנס ודיוויד גרייבר).
האם רילוקיישן לגואטמלה והשתתפות בסדנאות, פסטיבלים וטיפולים שונים השואבים השראה מתרבויות הדרום הגלובלי הם הפתרון? כדי להעמיק באמת בשאלות הללו תצטרכו לקרוא את התזה המלאה, אבל בינתיים אשתף כאן דוגמה אחת הממחישה חלק מהתשובה שהממצאים העלו.
רותם: אני רואה את המילה 'הילינג' בכל מקום סביב האגם.
לורן (מהגרת אמריקאית בת 31): בכל מקום!
רותם: אז… ממה האנשים שבאים לכאן רוצים להירפא?
לורן: ה-buzz word הראשונה שעולה לי היא טראומה. אני מרגישה שהמציאות היא ש… אני לא רוצה להגיד את זה ככה אבל אני אומר את זה בכל זאת… החיים כל הזמן מטרגרים אותנו עם טראומות, נכון? כל דבר שמאתגר את הגבולות שלך, אפשר לטעון שזה קצת טראומטי.
רותם: אהא…
לורן: אנחנו מרפאים טראומות מהעבר, אבל יש כאן מלכודת… זה יכול ליצור אובססיה סביב הילינג. אנשים רק עוברים מהילינג להילינג. עוד טקס, עוד יום, פסיכדלי אחר, עוד סשן יוגה או עבודת נשימה… הכל חוזר לתרבות המודרנית… המלכודת המודרנית היא שלעולם לא נתרפא לגמרי… כי תמיד יהיה משהו לעבוד עליו… יש נקודה שבה את מבינה שזה לא יגמר אף פעם.
לורן טענה שמטרת הטיפולים היא לסייע לאנשים להתמודד עם טראומות שהחיים מציבים בפניהם, אולם מיד לאחר מכן היא הסתייגה והזהירה מפני הפיכת תהליכי ההתרפאות לפעילות כרונית וקבועה. היא זיהתה בתהליכים הללו "מלכודת". היא סיפרה שראתה אנשים רבים סביבה ש"נפלו" במלכודת הזאת ובמקום להרגיש שיפור במצבם, הם רק "עוברים מהילינג להילינג", מנסים שיטות טיפוליות שונות, משתתפים בסדנאות אבל לעולם לא מגיעים לריפוי מלא. אחת הטענות המרכזיות בתזה היא שלורן (ומהגרים נוספים) תיארה השתעבדות ל"מרוץ" חדש. אם בחיי המהגרים בערים המודרניות הם היו משועבדים לשוק העבודה. אז כעת נדמה כי לורן טוענת שהם משועבדים לתהליכי התרפאות אינסופיים.
האם ניתן להתחמק מה"מלכודת המודרנית" הזאת? לורן בעצמה טענה שבעיניה –"זה לא ייגמר אף פעם". כמוהה, מהגרים נוספים העלו סביב תהליכי הריפוי שלהם דימויים כמו "כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו" ותיאורים כמו "הבאתי את הגישה הניו-יורקית לצמחי מרפא" (כלומר – התנסות בכמה שיותר טיפולים וטקסים במהירות האפשרית כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר).
נדמה כי המהגרים אימצו ושיעתקו לצונונה את השיח הטיפולי המערבי בו שזור היגיון קפיטליסטי המעודד עבודה עצמית כרונית. הסוציולוגית אווה אילוז מכנה את התהליך הזה – "קפיטליזם רגשי". לפיה, מודלים כלכליים של מיקוח, ניהול עלות-תועלת, סיכון-סיכוי ומשא ומתן מעצבים את האופן שבו הפרט המודרני מבין וחווה יחסים אינטימיים ורגשיים עם אחרים ועם עצמו.
באופן שלא הפתיע אותי, כאשר שאלתי כל אחד מבין 30 המהגרים שראיינתי האם הם רואים את עצמם נשארים לגור בכפר צונונה בטווח הארוך, התשובה הייתה פה אחד – לא. הם תמיד השאירו דלתות פתוחות דרכן יוכלו להמלט – אל החוויה הבאה, הקהילה הבאה או אפילו בחזרה אל החיים המודרניים ב"חברה החולה" שממנה הם ברחו. כלומר, חיפושם אחר יציבות ושייכות מחודשת לאחר הטלת הספק והביקורת הקשה שלהם על אורח חייהם לפני הרילוקיישן – נחל כישלון, לכל הפחות חלקי. הנטיה המודרנית לתעדף את חירות הפרט לצד תהליכי האינדיבידואליזציה המוגפנים במהגרים, הקשו עליהם להתמסר אל החברה, המרחב והתרבות המקומית בצונונה וכך שימרו את חוויית חוסר היציבות (precarity) וחוסר השייכות ממנה ניסו לברוח.
עכשיו, אחרי כמעט שלוש שנים של קריאת ספרות, איסוף נתונים, ניתוח, התלבטויות, התחרטויות, הקלדות, מחיקות ומסקנות, אני חוזרת אל החוויה שלי כחוקרת. אם לא הייתי סובלת גם אני מהמצוקות ומ"החולי המודרני", אם לא הייתי מתפתה גם אני מהרעיון הקוסם של רילוקיישן אל מקום "מחובר לטבע" ופחות לחוץ – בוודאי לא הייתי ניגשת לחקור את הנושא. מצאתי את עצמי, באופן שמזכיר את חוויותיהם של הנחקרים: תלויה בין הגעגוע והדימוי החלומי של הכפר על גדות האגם היפיפה, לבין ההתמכרות לנוחות המודרנית ולנורמות המוכרות שלא הייתי מוכנה לעזוב. עם המתח הזה אני מקווה להמשיך את משימתי האקדמית – לחפש יציבות בעולם מודרני נזיל.