לדבר דו-קיום עם קבוצות לא ליברליות- ראיון עם ד"ר אריקה לין וייס
ד"ר אריקה לין וייס היא מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת דילמות מוסריות בחיי היומיום. עבודותיה המוקדמות עסקו בסרבני מצפון ישראלים ולאחר מכן בתפיסות שונות של "דו קיום" דתי ואתני. בימים אלו וייס מובילה פרויקט מחקר בינלאומי שעוסק בחלופות לשיח והגישה הליברלית כדרך לפרש "דו קיום" במדינות ואזורים שונים, במימון מענק המחקר היוקרתי של האיחוד האירופי (ERC) בו זכתה בשנה שעברה. איך עושים את זה תוך כדי מלחמה? בעיקר עם הרבה סבלנות ויכולת השהייה. רותם קליגר חליוא נפגשה איתה לראיון על הדרך שהובילה אותה מארה"ב לישראל וגם על מחשבות על המשך הפרויקט.
"בעלי ישראלי מלידה ופגשתי אותו כשלמדתי באוניברסיטה. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו ששירת בצה"ל והופתעתי שהוא היה לגמרי נורמטיבי, פשוט בן אדם טוב. אני גדלתי בארה"ב בבית פציפיסטי באזור מאוד ליברלי. היו לי כמה דורות במשפחה של סרבני מצפון שלא הסכימו להתגייס לצבא בארה"ב. שם האינדיבידואל הוא ממש קדוש, אז אם מישהו אומר שלהתגייס לצבא זה 'מחוץ' למצפון שלו, אנשים יותר מכבדים את זה. אז בעצם גם בישראל וגם בארה"ב קוראים לתופעה הזאת 'סרבני מצפון', אבל זאת חוויה שונה לגמרי. ההבדלים האלו עניינו אותי. רציתי להתעמק בחוויה האישית של מצפון ואיך היא מתורגמת בקונטקסט חברתי. המתח בין חוויה מוסרית אישית של הפרט לחוויה מוסרית קולקטיבית. עד היום הדרכים שבהן אני חוקרת את זה משתנות אבל זה הגרעין שנשאר", וייס מספרת.
אחרי שהתגוררה למשך שנה וחצי בישראל לצורך עבודת שדה והגישה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת פרינסטון, היא ובן זוגה הישראלי התלבטו האם להשאר לגור שם או לשוב לארץ. באופן אירוני, היא משתפת, הוא מצא עבודה בארצות הברית והיא התקבלה לעבודה באוניברסיטת תל אביב. בתום תקופה של טיסות והתלבטויות הם החליטו להשתקע כאן.
"להיות אמריקאית וישראלית זה מורכב. אמנם יש יתרונות לזרות, זה נותן לי פרספקטיבה אחרת לגמרי שמאפשרת לי לתפוס דברים שאנשים שגדלו פה לא רואים כמעניינים, אבל אני יודעת שאני גם מפספסת הרבה. אני תמיד חוזרת הביתה עם יומן שדה מלא בדברים שאני לא מבינה וצריכה לחפש. רפרנסים מתרבות הפופ או דברים שקשורים להלכה… יש לזה מחיר", היא משתפת.
ייתכן דו קיום ללא אוניברסליזם?
הפרויקט הבינלאומי אותו וייס מובילה כיום נקרא ״הפרקסיס של דו-קיום: גישה השוואתית ואינדוקטיבית לאתגרי הגיוון״. וייס מנחה צוותי מחקר (מרצים, פוסט-דוקטורנטים, ודקטורנטית אחת) שעובדים בערים עם גיוון דתי-אתני משמעותי בפריפריה בשש מדינות: ישראל, בוסניה, טורקיה, רומניה, צרפת, ואנגליה. במטרה להבין כיצד התושבים "עושים" בפועל סובלנות, פועלים דרך פרקטיקות יומיומיות שונות וחיים זה לצד זה תוך שמירה על כבוד הדדי באותו המרחב.
"יש הרבה קבוצות שהשיח הליברלי על דו-קיום פשוט לא מתאים להן. ויש נטייה לפרש את זה כאילו הקבוצות האלו דוחות לא רק את השיח הליברלי על סובלנות ודו קיום – אלא דוחות באופן כללי סובלנות ודו קיום. אנשים לא משערים שאפשר לדבר על הנושאים האלו בצורות אחרות, אבל יש אלטרנטיבות", וייס מסבירה וממשיכה:
"למשל הרבה פעמים מגיעות לישראל יוזמות שיח מחו"ל. יש להן פדגוגיה בינלאומית שמעודדת את המשתתפים 'להסיר מעצמם' כל סממן של זהות פרטיקולרית. מעודדים את המשתתפים לא להזדהות כיהודים, פלסטינים או מוסלמים. לא לבטא את הזהות שלהם דרך הדת והאתניות אלא להבין זה את זה קודם כל כבני אדם. זאת פרספקטיבה שלא מתאימה לכל אחד. קשה להם לחשוב על עצמם ללא הזהות הדתית שלהם. הם מרגישים שמאיימים על השייכות שלהם ורוצים להכניס אותם יחד עם כל השאר אל תוך קופסה אחת. לעומת זאת, ראיתי לא מעט פעמים כמה כבוד יש בין אנשים דתיים מדתות שונות. למשל בין מוסלמים ויהודים סביב מונותאיזם (אמונה באל אחד). זאת נקודת מפגש רעיונית שמאפשרת להם לתת הכרה לאדם האחר דרך הפרספקטיבה הדתית. הם לא צריכים להתרחק מהערכים הדתיים שלהם כדי להגיע לסובלנות אלא להפך. הם צריכים להתעמק בנושא הדתי ומשם ליצור גשר – על בסיס ערכים דתיים. ככל שמנסים לדחוף את השיח הדתי הצידה, ככה עולה מהם יותר התנגדות", היא מספרת.
"אני מניחה שלחלק מהאנשים יהיה קשה לקרוא את זה עכשיו. הרי כשאני מדברת על הכרה על בסיס מונותאיזם, זה לא תקף לכל הדתות נכון? זה לא אוניברסלי. אז מה זה אומר, שאנשים שמאמינים בדת פוליתאיסטית לא ראויים ולא יזכו בהערכה שמגיעה מהמקום הזה? וזה נכון. מנקודת מבט ליברלית קשה לחשוב על שותפות פרטיקולרית כזאת. אבל צריך לזכור שגם הדרישה לאוניברסליזם תמידי היא בעצמה דרישה פרטיקולרית-ליברלית!", היא מדגישה.
תוכלי לתת דוגמה לדו-קיום לא ליברלי מתוך עבודת השדה שלך?
"הייתי במפגש בין אנשים מש"ס ואנשים מהתנועה האסלאמית באוהיו ביוזמה של ארגון אמריקאי וישראלי. כל היום הם ישבו בפגישות, משמונה בבוקר עד הערב, והם הסכימו על הרבה דברים, גם פוליטיים. הייתה אווירה מאוד חיובית וחברית, גם ברמה האישית וגם ברמת התוכן. שם למשל הבנתי את משמעות ההכרה ההדדית על בסיס מונותאיזם. בערב החליטו להביא אותנו למוזיאון הסבלנות באוהיו לקיים פאנל מול קהל חיצוני. ברגע שאנשים בקהל התחילו לשאול שאלות, השיח התחיל להתלהט. השאלות היו על בסיס אוניברסליזם וליברליות והאנשים שלפני רגע ישבו יחד והסכימו פתאום היו באנטגוניזם ברמה הכי גבוהה אחד כלפי השני והתחילו לריב", וייס מספרת.
"כשמביאים דרישות מהפדגוגיה האמריקאית על סובלנות למקום שבו זה לא מתאים לערכים שיש לאנשים בפועל, אז לא רק שזה לא עוזר, זה ממש יכול לגרום נזק. אלו דברים עדינים ושבירים ואפשר להרוס אותם די בקלות. השאלות מהקהל ביקשו מהמשתתפים להסכים ביניהם על נרטיב לאומי ותאולוגי משותף – והם לא יעשו את זה. ביניהם הם יכלו להסכים שלכל קבוצה יש את האמת שלה ואולי לדבר על דברים יותר פרקטיים אבל אם מחפשים אמת תאולוגית לאומית משותפת, זה פשוט לא הגיוני עבורם", היא מסבירה.
אחד המושגים הבולטים שמופיעים בכתיבתה של וייס הוא "moral credit", אותו טבע אדם סליגמן ממחלקת הדתות של בוסטון. הוא מתאר סיטואציה שבה שני הצדדים לא בהכרח מסכימים על האמת המוסרית, אבל כן "נותנים קרדיט" לאדם שמולם שהוא בעצמו אדם מוסרי. הם אולי לא מסכימים תיאולוגית ואידיאולוגית ובוודאי אוחזים בנרטיבים שונים, אבל הם יכולים לתת אחד בשני אמון פוליטי וחברתי על בסיס הקרדיט המוסרי האישי, במנותק מפרספקטיבה אוניברסליסטית.
"אני גדלתי כל חיי במקום מאוד ליברלי ולכן ההגמוניה הליברלית הייתה לי לגמרי שקופה. חשבתי שליברליזם זה פשוט מה שנייטרלי. כשנתקלתי במושג "moral credit", לצד עבודות של אנתרופולוגים כמו טלאל אסאד ואליזבת פובינלי שמצליחים להסתכל על הליברליזם מנקודת מבט של אנשים לא ליברלים, זה עזר לי לדמיין את הפוזיציה הזאת. לא לראות היעדר ליברליזם כטוטליטריות וכדבר מאוד שלילי. להכיר בהגמוניה של השיח הליברלי, מבלי לנסות להעלים אותו, אלא רק להביט בו כתופעה תרבותית. זה נתן לי תחושה של ענווה. יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד מחוויות של אנשים אחרים״, היא משתפת.
תוכלי לספר קצת איך המלחמה בארץ משפיעה על המחקר שלך?
"הייתי צריכה להתחיל עבודת שדה חדשה ועצרתי כרגע. אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה פרקטית, וגם האם נכון לעשות את זה ברמה המוסרית. האם זה משהו שאני יכולה ורוצה לעשות. אז כרגע אני מחכה. יש לי המון התלבטויות, איך להתקדם במחקר עם התנאים הנוכחיים. איך מוצאים סובלנות ודו קיום ממקום אורגני וספונטני גם תוך כדי מלחמה?".
"המלחמה גם מאוד משפיעה על יחסים עם חוקרים אחרים. יש הרבה ביקורת על ישראל ועל האוניברסיטאות בישראל. חוקרים שואלים איך יכול להיות שהאוניברסיטאות תומכות בלחימה? גם אני בעצמי מתמודדת עם הרגשות של מה האחריות שלי ומה האשמה שלי בסיטואציות כאלה? כאדם פרטי, לא כחוקרת, אני פציפיסטית, אז לי ברור מה אני חושבת על המצב, אבל החברה הישראלית לא איתי… אז כאנתרופולוגית אני מנסה להבין האם יש סיכוי גם לדברים חיוביים לצמוח מתוך הדבר הנורא הזה שקרה. הרבה אנשים חשבו שהסטטוס קוו שהיה לפני השביעי באוקטובר הוא בר קיימא. לא רצו להסתכל על השורשים של הקונפלטיקט וזאת טעות בעייני. צריך לפתוח שיחה עמוקה עם הרבה חשבון נפש של כולם על מה היה ומה עוד יכול להיות פה. אולי דווקא אחרי מלחמה כל כך קשה יגיעו הזדמנויות לכל מני שינויים", היא משתפת.