בתי חולים כמרחבים נקיים – מפוליטיקה. ראיון עם גיא שלו
שגרת הבוקר של רוב הישראלים די דומה: קמים מוקדם, מצחצחים שיניים, שותים קפה, ביס מהטוסט, לוקחים את התיק ויוצאים למשרד. אלא שמאנשי צוותים רפואיים פלסטינים אזרחי ישראל מצופה להשלים משימה נוספת עם שחר: להסיר מעצמם את "הפלסטיניות שלהם" ולהשאיר אותה בבית. כשהם מגיעים לבית החולים או למרפאה הפרטית עליהם להיות נקיים משייכות אתנית ולאומית על מנת לשמור על המרחב נייטרלי ו"נקי מפוליטיקה". אם בימים של של שגרה זו דרישה "נסבלת", במהלך מלחמת "חרבות ברזל" היא הפכה למצוקה קשה ולתחושת רדיפה המלווה בחשדנות תמידית ולעיתים גם בדין משמעתי ופיטורים.
לאור סיפורים שעלו מהשטח על רופאים, רופאות ואנשי צוות רפואי שזומנו לחקירות, שיחות נזיפה ו/או פוטרו מתפקידם, רותם קליגר ראיינה את ד"ר גיא שלו, חוקר במרכז מינרווה לשלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה ומנכ"ל ארגון "רופאים לזכויות אדם" (רל"א); עמותה המאגדת צוותי רפואה ופעילים חברתיים למען יישום הזכות לבריאות באופן שוויוני כלפי כלל האוכלוסייה בישראל. את עבודת הדוקטורט שלו, כתב שלו באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל על חוויותיהם של רופאות.ים פלסטינים במערכת הבריאות הישראלית. במסגרתה הוא ערך עבודת שדה במשך כשנתיים בשני בתי חולים בישראל. מחקרו מראה כיצד אידאל הנייטרליות במרחב הרפואי המבוסס על ערכים הומניטרים (כמו החובה להציל חיים ללא תלות בדת, גזע ומין), פועל באופן סלקטיבי ומחמיר כלפי הצוות הרפואי הערבי (ראו כאן על עבודתו).
במסגרת המלחמה הנוכחית, גיא שלו ואנשי העמותה פעלו בין השאר במתן סיוע למפוני העוטף בבתי המלון השונים, בניסיון למנוע פגיעה בבלתי מעורבים ובמערכת הבריאות בעזה, במתן חוות דעת על מצב החטופים וכן במעקב ותמיכה בעובדי צוותי רפואה פלסטינים אזרחי ישראל בבתי החולים. הוא מספר כי מאז פרוץ המלחמה עלו בקרב עובדות ועובדים פלסטינים תחושות שהם מושתקים, נחשדים באופן מתמיד ונמדדים מקצועית באופן שונה מהקולגות היהודים שלהם.
"את הולכת בבוקר למרפאה ו'באת לא טוב' למזכירה, או שלא מספיק זרמת איתה על השיחה על כמה היא דואגת לחיילים בעזה וישר – את מסומנת. טכנאי הרנטגן מעיר הערה על המלחמה ולא הגבת עם מספיק אמפתיה? את בסכנה. אני לא יודע איזה מילים לבחור כדי להסביר את זה… מהשיחות עם רופאים פלסטינים בשטח, זה פשוט… זה סבל. זה לשים כל בוקר פרצוף פוקר, להזהר שלא יצא לך עצוב מדי, מחייך מדי, אפתי מדי, אמפתי מדי, כי אחרת הקריירה שלך בסכנה", הוא אומר.
"אנשי צוות רפואי פלסטינים נמצאים במצב מאוד קשה בחודשיים האחרונים. זה כבר לא רק ההשתקה שראיתי בזמן עבודת השדה שלי בגבולות המאוד מניפולטיבים של מה נחשב פוליטי ומה לא, שבהם פלסטינים היו צריכים להיות מאוד ממושמעים ויהודים יכלו לדבר על מה שהם רוצים. עכשיו זה מפורשות חיפוש של קולגות. מסתכלים להם ברשתות החברתיות. בודקים מי החברים שלהם? מחפשים שנים אחורה אם הם כתבו משהו, עשו לייק על משהו ומדווחים על זה. כמו במשטר דיקטטורי שכל אחד מלשין על השכן שלו. ובאמת אני מקבל דיווחים על רופאות ורופאים, אחים ואחיות שמזומנים לשימועים, מושעים ולפעמים גם מפוטרים. ברוב המוחלט של המקרים אין סיבות שבאמת יכולות להצדיק את הצעדים המשמעתיים נגדם. זה לרוב למשל הבעת אמפתיה ודאגה לילדים בעזה או שיתוף של סמל דתי. לא משהו שיש בו הפרה של איזשהו כלל אנושי בסיסי", שלו ממשיך.
איך מנקים את בית החולים מפוליטיקה?
אחת הטענות המרכזיות בדבריו, שגם עולה במחקריו, היא שהציפיה לנייטרליות פוליטית נאכפת על ידי המוסדות הרפואיים באופן סלקטיבי כלפי הצוות הפלסטיני. שלו מסביר שמצד אחד מצפים מהם לשמור על נייטרליות פוליטית כאשר מדובר על הבעת איזשהי דאגה מהמצב בעזה, ומאידך דורשים מהם להשתתף בפעילויות שונות כמו איסוף תרומות לחיילים, כאילו מדובר בנושא פחות פוליטי.
"בתפקידים יותר ניהוליים אני מכיר רופאים שדרשו מהם לדבר עם הצוות שלהם, להביע תמיכה מאוד גדולה בתקיפה בעזה או לארגן איסוף ציוד ואוכל לחיילים. זה שם אותם במקום מאוד לא נוח. אני מכיר גם כאלה שוויתרו על עמדות ניהוליות ועל קידומים כי הם אמרו – המערכת רוצה ממני משהו שאני לא יכול לתת. אני מעדיף לחזור להיות רופא או רופאה שפשוט נותנים טיפול לאנשים", הוא מספר.
שלו טוען שהמערכת הרפואית הגדירה באופן מעוות את גבולות חופש הביטוי של הצוות הרפואי. השיח לא רק אמור להיות "נקי" מפוליטיקה אלא מוחק באופן ספציפי את הזהות הפלסטינית. אנשי המקצוע מצופים "להשאיר בבית" את זהותם הפלסטינית, כתנאי שעליו מושתתת תחושת הביטחון, העבודה המשותפת והקולגיליות עם עמיתיהם היהודים.
"למרות שלרופאים היהודים יש כמובן דעות ועמדות פוליטיות, הם באמת מאמינים שהקולגה הערבי שלהם חדל להיות פלסטיני. אולי חלקם אפילו לא מבינים מה זה אומר להיות פלסטיני. ואז ברגעים כאלה, של מלחמה, של חשש וחשד – כל ביטוי שמחזיר את הפלסטיניות של הקולגות הערבים אל המרחב, אפילו אם הם עובדים יחד כבר שנים, נתפס כאיום ומסכן את כל תחושת הביטחון של היהודים. אם היכולת לעבוד ביחד מושתתת על העלמת הזהות הפלסטינית אז פתאום לייק בפייסבוק על איזשהו פוסט עלול לסכן את המשך העבודה המשותפת", הוא מסביר.
"בתקופות כאלו יש פער מאוד גדול בחוויה של הצוות הרפואי היהודי והערבי. היהודים צופים בחדשות הישראליות שלא מראות שום דבר על מה שקורה בעזה, והפלסטינים צופים באלג'זירה או ברשתות ערביות אחרות ורואים את הפיצוצים והנפגעים. הפער בחוויה שלהם כשהם נפגשים בבוקר בקליניקה או בבית החולים הוא כמעט בלתי ניתן לגישור", הוא משתף. "במקרי הקצה יש גם חברי צוות רפואי פלסטיני שממש מכירים אנשים מעזה, קולגות, חברים ומשפחה שנפצעו, נהרגו או נאלצו לפנות את הבתים שלהם, אבל 'אסור' להם לדבר על זה".
"יש גם ערבים טובים"
מהצד השני של אותו מטבע, ברשתות החברתיות ובחדשות עולים פרסומים על אזרחי ישראל ערבים שנותנים יד במאמץ המלחמתי והלאומי, מתגייסים לכוחות הביטחון, למכבי האש ולמערכת הרפואית ומשתלבים בחברה הישראלית. ד"ר שלו מסביר כיצד הפרסומים הללו מתפרשים כניצול ציני של אותם עובדים ועובדות. בעוד הם חשים מצוקה, רדיפה וכאב גדול על הפצועים והמתים ברצועת עזה, יש מי שמשתמשים בהם כ"עלה תאנה" המייצג את ה"ערבי הטוב" בחברה הישראלית.
"עכשיו בזמן שהם נמצאים במצב הכל כך נורא הזה, במחנק האמיתי הזה, יש מי שעושים בהם שימוש בכל מני פרסומים. אומרים – 'תראו איזה יופי, יהודים וערבים עובדים יחד, תראו יש פה רופאים ערבים', מהשיחות שלי עם קולגות וחברים בשטח הם מרגישים שזה שימוש ציני וזה מעורר אצלם הרבה כעס. הם לא עושים טובה לאף אחד, הם רק עושים את העבודה שלהם, המטופלים שלהם חשובים להם, העבודה שלהם חשובה להם. הם לא מנסים לייצג איזה 'ערבי טוב' בעיניים של מי שמחפש אותו", שלו מסביר.
"מצד אחד עושים להם דה-פוליטיזציה מוחלטת ומצפים מהם להשאיר את הזהות הפלסטינית שלהם מחוץ למרחב הרפואי, ומהצד השני מציגים אותם באור חיובי בתור – 'הרופאים הפלסטינים שרוצים לעזור ליהודים'. זה תמיד היה ככה, אבל אני חושב שעכשיו נחצה איזשהו גבול מבחינתם. זאת הפעם הראשונה שאני שומע רופאים ורופאות פלסטינים ששוקלים בכנות לעזוב את הארץ כי הם לא יכולים לסבול את זה יותר. מאז ומתמיד שמעתי על רופאים יהודים שחושבים לעזוב, במיוחד סביב המחאה החברתית על ההפיכה המשטרית. אבל מרופאים פלסטינים אף פעם לא שמעתי את זה. עכשיו כל מי שאני מכיר שם את האופציה הזאת על השולחן. הם פשוט מרגישים שאין להם באמת מקום כאן", הוא ממשיך.
שלו מדגיש שאפשרות ההגירה של צוותים רפואיים פלסטינים עלול להוות בעיה לא רק ברמה המוסרית אלא גם ברמה הפרקטית עבור החברה הישראלית. לפיו, כיום כ-20 אחוזים מהרופאים בישראל הם פלסטינים וכ-50 אחוזים מהרופאים שעתידים לסיים את הכשרתם ולקבל רישיון רפואי גם הם פלסטינים. הנתונים על אחים, אחיות, רוקחים ורוקחות אפילו גבוהים יותר, ולכן המערכת הרפואית הישראלית כפי שהיא כיום, תלוייה בהם במידה רבה. "אם האנשים האלה ירגישו שהם לא יכולים יותר לסבול את המציאות שבה אנחנו מציבים אותם, מערכת הבריאות שלנו תהיה בבעיה", הוא טוען.
בין הקשר היסטורי להצדקת אלימות
הארגון "רופאים לזכויות אדם" (בו משמש ד"ר שלו כמנכ"ל) היה אחד הראשונים לפעול וליזום מענים רפואיים ואחרים ליהודים ופלסטינים כבר ביום שבת השביעי לאוקטובר. המתנדבים ואנשי המקצוע דאגו לשינוע תרופות, ייעוץ מקצועי וכן השתמשו בקשריהם עם אנשי הרפואה בעזה על מנת לנסות ולהעביר מידע אודות הצרכים הרפואיים השונים של החטופים הישראליים; חלקם כידוע נפצעו ואחרים נחטפו כאשר הם חולים במחלות מסכנות חיים כמו סרטן או בעיות לב.
"בין כל הפעילויות היה לנו ברור שאנחנו רוצים להוציא הצהרה ציבורית ברורה על מה שקרה בשביעי באוקטובר וידענו שזה לא יהיה פשוט. מצד אחד היה לנו חשוב לסמן באופן הכי מפורש מי הקורבן ומי התוקף פה. חשוב לנו באופן כללי לא לדבר על אירועים כאלה כאילו הם אסון טבע אלא לסמן בבירור מי פוגע במי. מהצד השני אי אפשר להוציא את האירוע הזה מהקונטקסט הרחב של הסכסוך הישראלי פלסטיני ושל המצב בעזה", ד"ר שלו משתף.
"הקשר הוא לא הצדקה. אנחנו במערכת החינוך בישראל למדנו שנים על מלחמת העולם השניה ועל ההקשר שבו המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ואף אחד לא חשב אפילו לרגע שכשמדברים על ההקשר אנחנו מצדיקים את עליית הנאציזם. אבל במקרה הזה יש איזה נטייה למחוק את ההקשר שבו התרחש הטבח בשביעי באוקטובר ולפתור אותו ב- 'הם פשוט אנשים רעים' או – 'הם פשוט חיות אדם', וזאת לא הגישה האנתרופולוגית. כבר לפני שנים לוי שטראוס דיבר על הנטייה הזאת לראות אנשים שמחוץ לקבוצת השייכות שלנו כפחות אנושיים, כ'אחרים'; לעשות להם דה-הומניזציה ולנתק אותם מכל הקשר פוליטי וחברתי", הוא מסביר.
"האנשים שפרצו את הגדרות של עזה וביצעו פשעים כל כך נוראיים לא הגיעו ממאדים. הם לא קמו בוקר אחד והחליטו לעשות פשעים כל כך מזעזעים. הם גדלו בתוך מציאות מסוימת, של משבר הומניטרי, בלי מים נקיים לשתיה, בלי מזון ראוי, בלי מערכת חינוך ועם המון פצועים והרוגים בכל שנה, במציאות מאוד קשה שהובילה אותם לפעולה מאוד אלימה. זה ממש לא מצדיק את הפעולה הזאת! חשוב מאוד להדגיש! אבל אולי ההקשר יכול קצת לעזור לנו להבין בצורה יותר מדויקת את המשבר שאנחנו נמצאים בו", הוא אומר.
כדוגמה להבדל בין הצדקה להבנת ההקשר, שלו מזכיר את עבודתו של האנתרופולוג רנאטו רוזאלדו עם בני האילונגוט בפיליפינים. רוזלדו ניתח וניסה להבין את משמעותו של מנהג אלים במיוחד במסגרתו אדם משבט אחד הרג ואסף גולגלות של אנשים משבטים אחרים בפרץ אלימות קשה.
"רוזלדו כתב באחד מספריו שרק אחרי מותה של אשתו הוא הצליח להבין את המנהג שחקר. בתחושת האבל הקשה מנשוא שהוא חווה, הוא לא הצליח להתמודד עם הכאב ופתאום הוא הבין אחרת את המשקל הרגשי של הכעס והאבל. הוא לא הצדיק את הפעולה האלימה אבל הוא יכול היה להבין איך הכאב הנורא תורגם לפעולה אלימה ומתפרצת. ושוב אני מדגיש – אי אפשר להצדיק את זה, אבל אולי זה יכול לעזור לנו להבין קצת יותר איך אבל וכאב ומצוקה עובדים. זאת דוגמה לאיך האנתרופולוג – לא מצדיק את הרצח – אבל מצליח אולי להבין אותו בצורה יותר מעמיקה", הוא מפרט.
כדוגמה נוספת לכך שהקשר היסטורי ולאומי ונסיבות רגשיות חשובים להבנת הסיטואציה, שלו מזכיר גם התבטאויות קשות ואלימות בתוך החברה היהודית בישראל. ״אני לא חושב שמי שאומר – 'צריך לשטח את עזה' באמת רוצה לרצוח את כל מי שחי שם. אני לא חושב שהוא אדם רע שלא אכפת לו ששני מליון אנשים חפים מפשע ימותו. כואב לו. הוא מרגיש פגיע. הוא מרגיש שלא מגנים עליו. למשל אצל נשים, אני יודע שרבות מהן מרגישות סכנה ממשית על גופן בעקבות עדויות נוראיות שעלו מהתקיפה בשביעי באוקטובר. אז אני יכול להבין את ההקשר של מישהו שאומר משהו נוראי כמו – 'לשטח את עזה'. אני לא מסכים איתו, אבל מתוך ההקשר אני יכול לגייס כלפיו יותר חמלה. למדנו מהמחקר החברתי שהרבה יותר קל לנו לחמול על בנות ובני הקהילה שלנו, לדעתי, התפקיד הציבורי שלנו כאנתרופולוגיות הוא לעזור לחברה שלנו לגייס חמלה גם כלפי האחר", הוא מסכם.
עוד על שלו ובנושא: