"> את מצליחה לקרוא משהו בימים האלה? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

את מצליחה לקרוא משהו בימים האלה?

בתוך כל הסערות שעוברות בעולם האמיתי ובעולם האנתרופולוגי, מנסה תמר אלאור למצוא את המיקוד שלה באנתרופולוגיה ובאקדמיה מחדש. היא מוצאת אותו בחומר, או בכמה מאמרים וספרים על החומר ובכתיבה אנתרופולוגית שמנסה לצמצם את המרחב הפרשני, ומנסה להתמקד בדבר עצמו, בריקוד העדין שבין תיאור קרוב ועשיר שלו עצמו לבין הפרשנות שלו. בעקבות זאת אלאור מציעה לדבוק באתנוגרפי, בהתעכבות על הדברים ובסימון של אפשרויות רעננות, פחות טרנדיות, לפרשנות ולמשמעות.

בשעות טובות של הימים הרעים האלה, אני מצליחה לקרוא קצת אקדמיה. שעה, שעה וחצי גג, ובטח לא ברצף. שגרת היום שלי נסוגה שנים רבות לאחור, ונצמדה שוב ללו"ז של ילדים קטנים. החלטתי לפיכך לסרוק תחילה ברמה של כותרים ותקצירים, את הגיליונות האחרונים של Journal of Material Culture. אחר כך בחרתי לי מאמר שנראה מרוחק ואזוטרי מספיק והתחלתי לקרוא ממש. במרכז הדברים עומד אוסף סלי קש שקלעו ילידים אמריקאים, המוצג במוזיאון נידח בדנמרק. קיוויתי שהנגיעה בחומר תציע לי מרחב מוגן כלשהו; טכניקות עבודה, צבעוניות, חומר וצורה, יופי ויצירתיות.  

סל קש מתוך האוסף המתואר במאמר
Ahlqvist, L., & Potter, B. B. (2023). ‘Just a souvenir?’Entangled identities within an early 20th century American Indian basket collection. Journal of Material Culture.‏

ההימור הצליח והחזיק מעמד גם כשהטקסט עבר מהמישור האתנוגרפי  לעיון  ודיון. לא היו שם חידושים מרעישים או מטרידים במיוחד.  דובר על אספנות אובססיבית של מלאכות ילידיות בראשית המאה העשרים, על מתווכים וסוחרים שכוננו את ה"אותנטיות הילידית", ועל התגובות המהירות והיצירתיות של הקולעים.ות עצמם שזיהו את דרישות השוק ואת "טעמם של האחרים" . כל אלה הצליחו לעניין ולשעשע אותי לזמן מה. הרגשתי שאני כמעט מצליחה לחולל בחדר העבודה שלי אסקפיזם מקצועי. כמובן שיכולתי גם לחוש באבקת הקולוניאליזם שפוזרה מעל לתבשיל כולו – אבל היה לה טעם מנחם. מדובר במהגר מדנמרק שהתיישב בארצות הברית והפך לאספן מסור של קראפט ילידי. האוספים חזרו לאחר מותו ועל פי בקשתו הביתה (לדנמרק),  כדי שבני ארצו יוכלו להתבונן מקרוב במעשי ידיהן של תרבויות רחוקות. ההקשר של המעשה, או הקונטקסט שמרבים לעסוק בו עתה, היה שקוף אך רחוק ולא רעיל .

המאמר השני שבחרתי לקרוא בו כבר הלך כמה צעדים הלאה.

במרכזו עמדו אוספים מוזיאליים של יציקות פנים או מסכות פנים שנוצרו ברובן בסוף המאה התשעה עשרה. היציקות נעשו על פניהם של "לא לבנים", ונאספו כחלק ממחקר על מוצא האדם וגזעיו באזורים שונים בעולם. המאמר סקר את השיטות בהן בוצעו יציקות אלה, נגע בשאלת ההסכמה של הנוגעים בדבר, האופנים בהם הוצגו המסכות, והנוכחות/היעדרות שמסכות אלה מייצגות. כמו כן סופר בו על התפקיד העכשווי שיש למסכות הללו בקרב חברות ילידיות המבקשות להשלים סיפורים חסרים בהיסטוריה שלהן ובייצוגם הציבורי. (reclaiming)

נזכרתי בביקור שערכתי באביב 2023 במוזיאון האדם בצרפת (Musee De l`Homme). רציתי לראות כיצד אורגנה מחדש תצוגת הקבע של המוזיאון שעבר מתיחת פנים ב 2015,  ובעיקר כיצד בחרו לספר שוב ואחרת את תולדות המין האנושי, 133 שנים לאחר פתיחתו של המוזיאון ב 1882. הביקור מתחיל למעשה ברחבה שלפני המוזיאון שהינה נקודת מפגש לתיירי העיר, העולים לגבעת הטרוקדרו כדי להצטלם מול הנוף המושלם שבמרכזו מגדל אייפל. תולדות האדם 2023 יכולים להילמד כבר שם במרחב השיש הענק, שהפך במה למפגשים בלתי מתוכננים בין הגזעים, או בשפה עכשווית לחגיגה של המגוון האנושי. מהגרים מאפריקה מציעים מזכרות מעיר האורות, ליצנים ופנטומימאים עושים תרבות רחוב, כולם כולם עושים סלפיז, והאסייתים הם הרוב.

בתוך המוזיאון הלימוד מפוקח. מודע לשדה המוקשים האתנולוגי/אנתרופולוגי, רפלקטיבי למעשה הייצוג, מעודכן לחלוטין ועדיין צרפתי. כלומר לא אמריקאי. כלומר לא מפחד מהצל של עצמו, ממשיך להציע את השפע החומרי שנאגר בו כשלצדו סימני דרך המורים למתבוננת החשדנית – שהם יודעים מה קורה פה.

במרכז האגף לתולדות האדם מוצגות המסכות. פנים רבות ושונות מביטות בך (בעיניים סגורות – בשל תהליך היציקה). אף לא אחד מהם לבן.ה. ניצבים במערך עוצמתי על כנים עכשוויים מסרבים לתרבות הביטול. לא מחביאים אותם, לא מתנצלים שאספו אותם. הם שם כחלק מתולדות המין האנושי וממערכות היחסים שבין העמים והתרבויות שלו. תסתכלי, תסתכלי שוב ולכי לחשוב על זה.

תצוגת המסכות המנותחת במאמר – Isaac, G., & Colebank, S. (2023). Anthropological face casts: Towards an ethical processing of their histories and difficult legacies of intimacy and ambiguityJournal of Material Culture28(2), 324-348.‏ Photograph by Gwyneira Isaac.

המאמר שנגלל לפני בתוך הימים הנוראים, על תולדות המסכות הללו, סדק את המפלט החומרי שניסיתי לבנות. הסיפא שלו, מתאר אמנם כיצד עמים ילידיים החזירו את הפנים הללו לאדמתם וכיצד הם משמשים מקור אינטימי המחבר אותם לדורות הקודמים. אבל לכל תבשיל יש טעם אחר עתה. מהול באסוציאציות, נגוע ברגשות אשם, מריח מרקבונות עבר ומסירחונות חדשים. עדיין לא יודעות איך לקרוא למצב הזה; התפכחות? ייאוש? התפרקות? ואולי דווקא דבקות עמוקה בעמדות ישנות. תוך כדי הקריאה שמרחפת מעליה ההרגשה שהכל יהיה לגמרי אחרת מכאן ואילך, אני מזהה אצלי תחושה צינית המאותתת  שהכל יהיה מן הסתם די אותו הדבר.

מנסה להיות מעשית, להאמין ששנת הלימודים תפתח ושסדנת חי צומח דומם שאלמד באונ' בר אילן תתקיים כסדרה. הפנים האנושיות שעליהן נוצקו המסכות ,תהיינה מרכיב אחד שילמד בסדנה לצד שני המרכיבים האחרים.  אולי כדאי לפיכך לחזור לנקודה מכוננת שבה יחסי חי צומח דומם הכריעו את תולדות הציוויליזציות.

עוזבת לפיכך את ה Journal of Material culture ועוברת לספר Domestication gone wild עליו המליצה לי יערה סדצקי (דוקטורנטית בטכניון המתמקדת בחייהם של אנשים וחזירים בחיפה). תהליך הביות של בעלי חיים וצמחים, מסמן צומת מרכזי בתולדות היקום.

הספר נפתח כך:   

Concepts of civilization and progress have long been intertwined with the ways people relate to animals and plants, and domestication has been integral to them… Humans cultured themselves by cultivation others, through the domestication of animals and plants. (p.1)

הריגוש המתלווה אצלי לקריאת טקסטים חזקים עולה קומה. תחושה מוכרת שמגיעה למקרא אמירות ברורות, פשוטות לכאורה  -אבל מתובלות היטב.  ציון עובדות כמו:

המושגים של תרבות וקידמה נכרכו מזה זמן לאופנים בהם בני האדם התייחסו לחיות וצמחים, כשביות הינו מרכיב בלתי נפרד בתוכם.

כלומר אין מדובר כאן בדרכים שבהם התפתחו או התקדמו הלכה למעשה התרבויות האנושיות – אלא במושגים "תרבות" ו"קידמה" עצמם. מושגים אלה לטענת העורכים, נצרפו תוך כדי עבודת תירבות (או ביות) של אחרים, בעיקר של צמחים ובעלי חיים אבל גם של בני אדם "אחרים".  כמעט טאוטולוגי.

הריקוד בין concepts of , כלומר תפיסות ומושגים אודות מושא המחקר, לבין תיאור קרוב ועשיר שלו עצמו – אינו זר לי. במובנים רבים זוהי הפרקטיקה הבסיסית של המדעים הפרשניים. המפנה אל החומר, ביקש לאזן מחדש את היחסים שבין הדבר לבין הפרשנות שלו, אחרי כמה עשורים בהם הפרשנות שייטה לכאורה במנותק מן הדברים. שם בתוך החומר, בחוטי הקש הנארג בידיים מקצועיות  או בטכניקות של יציקת מסכות הפנים, מצאתי עוגן כשהצטרפתי למפנה. ההתעכבות על הדברים, סימנה אפשרויות רעננות, פחות טרנדיות, לפרשנות ולמשמעות.

האסופה הביקורתית שלפני מקפידה בהחלט על הדברים ומציעה אתנוגרפיות מפורטות של  ביות ממקומות שונים בעולם. זאת לצד פרשנות עשירה, לא פעם עשירה מדי, של המושג עצמו.

לפיכך שמחתי למקרא הדברים של האנתרופולוגית אנה צינג, החותמים את הספר. צינג מציעה דווקא לצמצם את המרחב הפרשני של מושג הביות. זאת כדי להבין טוב יותר את האפשרויות המעשיות המקופלות בו, ולהציע אפשרויות חדשות/אחרות לניהול ממשי של היחסים בין המינים בעולם.

מתוך אפשרויות אלה, מצדדת צינג במעשה ההפראה rewilding כביות אלטרנטיבי. התערבות אנושית המבקשת לפרוע ולפרוא מרחבים – כך שיאפשרו שגשוג של מינים מרובים אלה לצד אלה.

עוברת בי המחשבה שהשקף שיפתח את המפגש הראשון עם תלמידי המעבדה, יחזיק את הכותרת – "חיות אדם?".

לא. אי אפשר, מוקדם מדי. עלי להמשיך וללכת אחרי צינג (זה בדרך כלל משתלם) לא להרחיב מטאפורות, לא לעשות זילות להמשגות. לדבוק באתנוגרפי, לחזור יחד איתה למורדות היערות שליד קיוטו ביפן, בהם הפריאו מתנדבים אזורים מעובדים כך שישובו וילבלבו שם יערות המאפשרים לפטריות ה Matsutake לחזור לשגשג. מתנדבים/שגשוג /לבלוב/קיום משולב/

עם זה אני יכולה להחזיק מעמד עוד זמן מה.  

עוד בנושא