קומיוניטס ועיד אל אדחא
היום מתחילות חגיגות עיד אל אדחא (חג הקורבן) שמהוות רגע שיא בתקופת החג' (מסורת מוסלמית של עליה לרגל למכה). בעוד בחדשות בישראל אנחנו נשמע בעיקר על חסרונות החג' כמו זיהום אוויר עקב שריפת הבשר המוקרב כמנחה לאלוהים, אנתרופולוגים רבים כמו זקי סריטופרק (אוניברסיטת ג'ון קרול באוהיו) תיארו את העליה לרגל כמסורת שיוצרת תחושה עמוקה של סולידריות, שוויון בפני האל, שותפות ומסוגלות.
את כל התחושות הללו ארז ויקטור טרנר למילה אחת שנחשבת לאחד ממושגי הבסיס באנתרופולוגיה: "קומיוניטס". המונח מתייחס לתחושה עזה של קהילתיות אשר מופיעה ברגעי שיא אקסטטיים. אלו רגעים בהם ההררכיות החברתיות מושהות, הגבולות מטשטשים, נוצרת מעין זהות זמנית משותפת והקבוצה כולה מרגישה כמו ישות עוצמתית אחת. זהו מצב שקורה לרוב במהלך טקסים רוחניים שמצליחים לשבור, ולו לרגע את המבנים החברתיים ולאתגר את האופן שבו התרגלנו לתפוס ולחוות את המציאות. תחושת הקומוניטס מתוארת גם כנקודה בתוך זמן לימינלי; זמן של בין לבין, של יציאה מהשגרה אשר מאפשרת להטיל ספקות בדברים שנראים מובנים מאליהם. זה מה שמקנה לסיטואציה פוטנציאל טרנספורמטיבי שישאיר חותם משמעותי אישי ו/או קולקטיבי בחברה.
זמן של קומיוניטס מרגיש כמו "מחוץ לזמן הרגיל" ולכן לפעמים הוא מאפשר לנו לחשוב מחשבות, לחוש רגשות ולבצע מעשים שלא היינו מעזות לעשות בשום מצב אחר. העיד אל אדחא והחג' הם דוגמה מעולה למסורת שיוצרת קומיוניטס. הם מהווים רצף של מנהגים טקסיים שמשבשים לחלוטין את היומיום והשגרה וכך יוצרים מרחב-זמן נפרד בו מתרחשת חוויה ייחודית, עוצמתית ובעלת "חוקים משלה" במסגרת קבוצה ענקית שהמשותף לה היא האמונה החזקה שמובילה אותה במסעה.
חג הקורבן מסמל את נכונותו של אברהם לקיים את כל מצוות האל, גם אם מדובר בעקדת בנו (אשר בתנ"ך מכונה יצחק ואילו במסורת המוסלמית נהוג לכנותו ישמעאל). בדומה לסיפור העקדה שבסופו אברהם הקריב טלה, גם בחג הקורבן מוסלמים ברחבי העולם נוהגים להקריב טלה ולכבד את הקהילה בדגש על הנזקקים בבשר. רעיון הקרבת הקורבן, בייחוד עבור מי שנמצאים בדרך למכה כחלק מהעלייה לרגל מהווה רגע שיא רוחני אשר מדגיש את היות כולם כפופים לרצון האל ושווים בפניו. פעולה זו כשלעצמה מאתגרת את המבנים ההררכיים המקובלים, אולם כשהיא מבוצעת כחלק מהעלייה לרגל למכה (החג'), היא מקבלת משנה תוקף.
מדי שנה, מיליוני מוסלמים מכל העולם יוצאים למסע העליה לרגל שנחשב לאחת ממצוות הבסיס החשובות ביותר באסלאם כאשר כל מוסלמי בריא צריך לבצע את החג' לפחות פעם אחת בחייו. במהלך החג', עולי הרגל הולכים בדרך שבה צעד הנביא מוחמד, לבושים בלבוש מסורתי לבן שמטרתו למחוק הבדלים הקשורים ללאום ולמעמד כלכלי או חברתי. המשתתפים צועדים, אוכלים וישנים זה לצד זו במשך ימים בקבוצה שבה הם לא מכירים את רוב האנשים סביבם; נשים וגברים, חלקם זקנים, אחרים מתקשים בהליכה הממושכת וכולם תומכים אלו באלו על מנת להשלים את המצווה במלואה. מפגשים של אחווה הדדית ותחושת אנושיות משותפת, הזדהות עם הקולקטיב עד כדי "מחיקת העצמי" – שכנראה לא היו מתרחשים בשום מקום אחר באים שם לידי ביטוי בעוצמה אדירה.
אתםן יכולים ויכולות לחשוב על רגעים נוספים קצרים או ארוכים בהן מתקיימת תחושה של קומוניטס? כתבו לנו!