weapons of the weak (נשקם של החלשים)
במהלך עבודת השדה שלי לתזה בגואטמלה, המושג "נשקם של החלשים" ליווה אותי למן הרגע הראשון. למען האמת, הוא פחות התאים לשאלות המחקר האקדמית שלי, אבל נזכרתי בו בכל פעם שאחד מנהגי הטוקטוק המקומיים, שהיו לרוב בני פחות מ-14 ניסו לגבות ממני מחיר מופקע על נסיעה של 200 מטרים.
בעודי מנהלת עמם משא ומתן עיקש ומסבירה שהגעתי לכפר לתקופה ארוכה, עלה בדעתי שהניסיון לחלץ ממני עוד כמה קצאלים (המטבע הגואטמלי) הוא עניין עקרוני יותר מאשר כלכלי. כששאלתי על כך חברים בני המאיה הם איששו זאת. אנטוניו שהיה מנהל הדירה בה שהיתי אמר לי: "זו תפיסה אחרת של צדק, את מבינה? מי שיש לו יותר צריך לשלם יותר. הם יודעים שלתיירים שבאים לכן יש הרבה יותר כסף מלהם". מדבריו הבנתי שזו הדרך של הנהגים לשנות מעט את מאזן הכוחות בינם לבין מאות אלפי התיירים שמגיעים לנפוש בכפר שלהם בכל שנה.
את המושג "נשקם של החלשים" טבע ג'יימס סקוט בספרו "weapons of the weak – everyday forms of peasant resistance', שהתבסס על עבודת שדה שערכה כשנתיים עם איכרים במלזיה. הוא ראה כיצד המיכון ההולך וגובר של החקלאות גרם לשני תהליכים מקבילים, מצד אחד העשירים הפכו עשירים יותר ומאידך חלק מהעבודות החקלאיות הפכו ללא רלוונטיות ובהתאמה כוחם של החקלאים פחת ותנאי העבודה שלהם הוחמרו.
כלפי חוץ אותם איכרים שתקו ולא הובילו מהפכה או מחאה, אולם בבחינה של חיי היומיום שלהם סקוט מצא אסטרטגיות התנגדות אחרות. דווקא מתוך הבנתם את מערכות הכוח והניצול (ולא מתוך תודעה כוזבת והכנעות פסיבית לאליטה) הם בחרו למרוד בדרכים פחות דרמטיות; השמצה ורכילות, סירוב לצדקה, גרירת רגליים, פגיעה "במקרה" ברכוש של בעלי ההון תוך כדי העבודה ועוד.
גם נהגי הטוקטוק שאני פגשתי לא השתמשו באלימות או מחאה גלויה כדי להפגין תרעומת על הפער בינם לבין התיירים שמגיעים עם תיקים יקרים, גרים במלונות יפים ונהנים מעלות מחיה זולה בהרבה מזו שבמדינות המוצא שלהם. במקום זאת, הם בחרו בשיטות אסטרטגיות ושקטות יותר. במבט ראשון גביית התשלום הסלקטיבית אולי נדמת כפעולה הנובעת מתאוות בצע או הבנה של פוטנציאל עסקי, אבל המבט האנתרופולוגי מלמד אותנו להשהות הנחות כאלו ולהקשיב טוב יותר. אז פתאום הרגעים ה"רגילים" הופכים לקונפליקטים מורכבים ומעניינים הרבה יותר.
דוגמה נוספת ל"נשק של החלשים" ניתן למצוא בספרה של איווה אונג "Spirits of resistance and capitalist discipline", על עובדות מפעל במלזיה. אונג מדגימה כיצד הן משתמשות בטקטיקות שונות כמו זיוף מחלות ועשיית טעויות מכוונות בעבודתן על מנת לחבל בהתנהלות השוטפת של פסי הייצור. דרך פעולות אלו הן מצליחות להפעיל סוכנות אישית וליצור סולידריות נשית בתוך מרחב מדכא ומגביל. בדומה לאונג חוקרות פמיניסטית נוספות אימצו את המושג "נשקם של החלשים" והוא נחשב לסמל מפתח גם בתיאוריה הפמיניסטית והקווירית.