סודות גלויים במחקר האנתרופולוגי
ידע הוא כוח, נכון? את זה כולם כבר יודעים.
אבל מה לגבי היכולת לא לדעת? ויותר מזה – לדעת מה חשוב שלא לדעת?
מייקל טאוסיג (אוניברסיטת קולומביה) טבע את המושג "סוד פומבי" אשר במבט ראשון נראה די אוקסימורוני. הרי התכונה הראשונה והחשובה ביותר של סוד היא היותו סמוי לפחות מחלק מהאנשים. לעומתו, הסוד הפומבי עוסק בדבר מה שכולם מודעים אליו אך משום מה ממשיכים להתנהג כאילו הוא לא קיים. הסודות הפומביים הם הנחות משותפות המרחפות מעל החברה כצל אך לא ניתן לגשת אליהן, לפרק, לנתח ולהסביר אותן.
טאוסיג טוען שסודיות בחברות מודרניות ועתיקות כאחת היא פעולה מרובת משמעויות שמסייעת לנו לנהל את הסתירות והמורכבויות במרחב החברתי ואף לשמר את הלכידות והסדר הקיים. משום כך, היכולת "לדעת מה לא לדעת" הופכת למיומנות נדרשת שנלמדת כחלק מתהליכי החיברות.
מצד אחד זו אולי אחת ההוכחות הברורות ביותר לכפיפותו של האדם למבנה החברתי משום שיש בה השתתפות פעילה בשימורו על ידי השתקה של נושא חשוב כלשהו. מהצד השני המיומנות בשמירה על הסוד הפומבי מקנה כוח חברתי למי שמצליחים להבין אותה, לשלוט בה ולהשתמש בה בצורה אסטרטגית ככלי של סוכנות.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לסוד פומבי היא נושא המיניות בחברה המודרנית. טאוסיג מתייחס לכתביו של פוקו על מיניות כנושא שמצד אחד נחשב לטאבו מוחלט ומאידך מקיף את האנשים בכל מקום אליו הם הולכים ומשפיע עמוקות על חייהם. אם לומר זאת במילים פשוטות, מצד אחד האב מכחיש מכל וכל את העובדה שילדתו מקיימת יחסי מין ומאידך הוא חשוף לשלטי חוצות ופרסומות בהן מככבות נשים בגילה בתנוחות ותלבושות מיניות כדרך לעודד קניה וצרכנות.
איב קוסופסקי סדג'וויק משתמשת במושג "סוד גלוי" כדי לתאר תופעה דומה. היא מייחסת את הסוד הגלוי לסוד אישי של אדם או קבוצה פרטיים, שהחברה כולה מודעת אליהם אך מעדיפה להשתיק. כך למשל לסביות והומואים צריכים להתמודד עם הנכחת או אי הנכחת זהותם המינית בכל מפגש עם קולגות, חברים ואנשים חדשים שהם לא בטוחים האם הם יודעים את "סודם" או לא. הסוד הגלוי, לפי סדג'וויק מהווה פרקטיקה סובייקטיבית שבה ניגודים כמו פרטי וציבורי, פנימי וחיצוני וסובייקט ואובייקט באים לידי ביטוי ומתאזנים באופנים שונים בהתאם לשמירה או חשיפת הסוד.
דוגמה נוספת לכך ניתן לקרוא בעבודתה של ד"ר יעלה להב-רז (אוניברסיטת בן גוריון) על התפתחות ז'רגון שפתי סביב תעשיית המין בישראל. לפיה, למרות שהחברה הישראלית ערה לקיומם של שירותי זנות, ישנה הסכמה רחבה לשמור את התופעה בשוליים ובמחשכים ולהשתתף בשתיקה סביב מיהם הצרכנים של אותם השירותים. כך הופכים הצרכנים לבעלי סוד גלוי שמצופה מהם להחביא. להב-רז מסמנת את המרחב המקוון בו צרכני זנות משתפים, לרוב לראשונה, את חוויותיהם עם זונות ככזה המאפשר להם חשיפה מבוקרת של הסוד ושבירה של השתיקה אשר "רק חיכתה למצוא לעצמה ערוצי ביטוי". דרך המרחב המקוון נוצרים ז'רגונים שפתיים שמאפשרים לאותם צרכנים לגעת באופן בלתי מפוקח ומוטה בסוגיה האישית והפוליטית המורכבת; להכיל, לנרמל ולמצוא צידוקים מוסריים לפעולותיהם.