על זיכרון ועל זיכרון השואה במחקר האנתרופולוגי
לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה רותם קליגר כותבת בפינת סמלי מפתח על המחקר החברתי של זיכרון ושל זיכרון השואה בפרט. היא נשנענת על הסוציולוג וריס הלבווקס שהגה את המושג "זיכרון קולקטיבי" וכן על עבודתה של האנתרופולוגית פרופ' קרול קדרון כדי להסביר כיצד זיכרון השואה לא נותר במוחותיהם של אנשים פרטיים. אלא, באמצעות סוכני זיכרון שונים, כמו בני ובנות דור שני לשואה, למעשה נוכח באופן קולקטיבי בחברה הישראלית ומעבר לה.
אנחנו נוטים לחשוב על הזיכרון שלנו בתור כספת פרטית, נעולה ושמורה. בתוכה מתויקים בקפידה רגעים שנוכל לתאר באופן אובייקטיבי, או לכל הפחות דרך נקודת המבט האישית שלנו. רובנו בטוחים שהגישה אל התיקיות הללו מתבצעת מבחירה מודעת כשאנחנו רוצים להעלות מהכספת זיכרון מסוים ולהרהר בו או לספר עליו בדייקנות לחבר.
בפועל, בתוך הכספת שלנו זיכרונות רבים נעלמים כלא היו מעולם, אחרים מתערבבים זה בזה, מתעוותים, זולגים אחד אל תוך השני ויוצרים תפיסות והנחות חדשות. מבלי שאנו שמים לב, בכספת השמורה נפער חור ענק, דרכו חודרות אליה שכבות של תרבות, היסטוריה, פוליטיקה וחברה אשר משפיעות על כל זכרונותינו ודרך כך גם על הפעולות והתרבות שלנו בהווה.
בדיוק מהסיבות הללו "זיכרון" נחשב למושג מפתח במחקר האנתרופולוגי. לאורך השנים אנתרופולוגיות התבוננו גם על הדרכים השונות בהן אנשים וחברות זוכרים ומנציחים אירועים, סיפורים ומסורות; וגם על האופן שבו אנשים פרטיים מתארים את זכרונותיהם וכיצד אלו מעצבים מחדש את תפיסת עולמם.
אחד הרעיונות המרכזיים בהקשר זה הוא "הזיכרון הקולקטיבי" שפיתח הסוציולוג הצרפתי מוריס הלבווקס ב-1925. לפיו, זיכרון הוא לא רק תהליך אינדיבידואלי אלא גם תהליך חברתי שבמקרים מסוימים יכול להיות מושפע ומכוון בידי גורמים פוליטיים. דוגמא לכך ניתן לראות בעבודתה של פרופ' קרול קדרון מאוניברסיטת חיפה. היא מדגימה כיצד משתתפים בקבוצות תמיכה של בני "הדור השני" לשואה מתפקדים כ"סוכני זיכרון" או "נשאי זיכרון" ציבוריים. היא מתארת רגעים בהם גורמים פוליטיים וחברתיים כמו זהות יהודית, לאומיות ישראלית ושיח זכויות אדם גלובלי "מקופלים" בתוך החוויה הפרטית של חברי קבוצת התמיכה והמנחים.
כך למשל היא מתארת את חווית השתיקות הבייתיות כפי שהן זכורות לרבים מבני הדור השני לשואה. עבורם, השתיקות לא נחוו כהיעדר נוכחות של השואה במרחב הביתי וגם לא כחלק מהשתקה מכוונת של גורמים פוליטיים את הסיפורים האישיים של הוריהם. השתיקות סימלו נוכחות מורכבת של זיכרון מוגפן (embodied knowledge) שמועבר כמורשת אינטימית של כוח ואיתנות בין הורים לילדיהם. דרך ראיונות ותצפיות עם בני הדור הראשון והשני היא חיברה את נקודות ההשקה בין חוויות וזכרונות אינטימיים של הפרט לבין נרטיבים קולקטיביים והשפעות פוליטיות ובכך ציירה הלכה למעשה את ה"חור" ב"כספת הזכרונות" ואת השפעותיו בפועל.
ביום זה, צוות בחברת האדם חולק כבוד לנספים במלחמת העולם השניה, לשורדים שעודם כאן לחלוק את זיכרונותיהם ולאנתרופולוגיות ברחבי העולם שבוחרות לסייע לכולנו להבין טוב יותר את חווית הזיכרון הקשה והאנושית ממלחמות.