סמלי מפתח

מה משותף לציפורני הידיים, שיער הראש והריסים שלנו?

את כולם נוכל לתאר כמסודרים ויפים כאשר הם צמודים לגופנו, במקומם הטבעי, אך אם נראה אותם בכל מקום אחר (על הרצפה במקלחת, על השולחן בסלון או רחמנא ליצלן בתוך הסלט) מיד נגיב בגועל. מדוע זה כך? מה נחשב בעינינו לטמא ומה לנקי או טהור? אחת מאמהות הגישה הסטרוקטורליסטית, מרי דאגלס ניסחה לכך תשובה. 

דאגלס חקרה את תרבות שבט הללה בקונגו הבלגית וספרה "טוהר וסכנה" נבחר על ידי הטיימס לאחד המשפיעים ביותר במאה ה-20. היא טענה שמלוכלך ונקי או טהור הן סך הכל קטגוריות מיון שעוזרות לנו לעשות סדר. כלומר, הסיבה שמשהו מגעיל או טמא בעינינו היא לאו דווקא שהוא באמת כזה. אלא בגלל שהוא "ברח" מהקטגוריה שלו או "יצא" מהמקום שבו הוא אמור להיות.

מתוך ספרה:

"נעליים אינן מלוכלכות מטבען, אבל זה "מלוכלך" להניח אותן על שולחן האוכל; אוכל איננו מלוכלך מטבעו, אבל זה "מלוכלך" להשאיר כתמי אוכל על בגדים".

לפי דאגלס, ככל שנתעמק בחוקים של טוהרה וטומאה בחברות שונות כך יתברר לנו שמדובר במערכות סמליות שיספרו לנו הרבה על התרבות והרציונליזציה המקומית. בדבריה היא סתרה את הגישה הפונקציונליסטית אשר סברה כי חברות מתקדמות בקו לינארי ממצב פרימיטיבי למצב תרבותי מודרני. 

היא טענה שבכל חברה חוקי הטהרה והטומאה לא נכתבים מתוך היגיון מדעי או רפואי גרידא, אלא פשוט מתוך מערכות המיון המייצגות את התפיסה התרבותית המקומית. לא משנה אם מדובר בשבט אפריקני או בעיר מודרנית באירופה. 

בכך תרמה דאגלס לעיצוב הסטרוקטורליזם אשר מזוהה בעיקר עם קלוד לוי-שטראוס. לפי גישה זו בני האדם מתקשים לשאת את הערפול ומשתוקקים ליצור סדר במציאות שנתפסת בחושיהם כמבולגנת וכאוטית. לשם כך הם קוטעים רצפים ובמקומם ממיינים דברים סביבם לקטגוריה והיפוכה (שחור ולבן, רע וטוב, נקי ומלוכלך וכו'). 

באופן מודע או לא מודע, מה שאנו מצליחים למיין נחשב בעינינו נורמלי ומה ש"בורח" מהקטגוריה החברתית שלו נחשב לא נורמלי. אנחנו מזמינים אתכם ואתכן לחשוב על קטגוריות דומות שקיימות סביבכן ומה הן מייצגות בעיניכן?