מסביב לכדור

שלומית גיא, אנתרופולוגית של ספורט, כותבת על המונדיאל בקטאר ועל הביקורת סביבו. בעוד רבות ורבים קוראים לחרם על המונדיאל ועל קטאר, גיא מציעה שאסור לשפוט באמצעות מוסר של המערב את קטאר, ואולי בכלל קטאר מאתגרת את המערב באירוח הזה?

הזמינו אותי לדבר השבוע על המונדיאל בקטאר ועל שאלות של מוסר בבית אריאלה. זה קצת מצחיק כי אני בערך האדם היחיד בעולם שלא פירסם ברשתות החברתיות טקסט שעוסק בהיבטים המוסריים של המונדיאל בקטאר. אם לשפוט פי הטקסטים הנחרצים, אני כנראה גם בין היחידות שלא ממש גיבשה עמדה מוסרית לגבי משחקי אליפות העולם בכדורגל. אז לפאנל ביום חמישי הקרוב (מחר) אני מגיעה עם הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
אני יודעת מה בוודאות אביא איתי. כאנתרופולוגית, יש לי שני קווים מנחים. האחד: ההגדרה האהובה עלי של אנתרופולוגיה, שהיא הפירוק ה-commen sense. כשכולם מסכימים על משהו, אגיד, אני מתחילה לדאוג. הרי מציאות אנושית היא מורכבת בהגדרה. איך יכול להיות שכולם חושבים בדיוק אותו דבר? עמדה אנטי-פופולרית על המונדיאל שם אותי בעמדה לא נוחה. אפילו מתריסה בהתחשב במאפיינים של המשחקים האלה בקטאר. העקרון השני שאני מביאה איתי הוא העיקרון שאסור לשפוט. שוב, לא פשוט כשאנחנו יודעים מה העלות והמחירים של המונדיאל בקטאר.

אני מקווה להצדיק את העמדות המעצבנות האלה בהקשר ההיסטורי. המשחקים האולימפיים והכדורגל הם כלי בידיים של התרבות המערבית. את מה שהנשק והצבא עשו בתקופה הקולוניאליסטית עושה היום התרבות בשילטה האימפריאליסטית. היא מעצבת את דעת הקהל, את הערכים ואת הנורמות. נדמה לנו שעקרונות כמו קדושת החיים הם אוניברסליים. הם לא. רק ב-1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". המקור שלהן כמובן במהפכה הצרפתית ובהצהרת העצמאות האמריקאית – כלומר במערב. אבל המערב במהות שלו הוא דו-פרצופי. כיוון שגם כשעיקרון זכויות האדם התקבל באו"ם, האנגלים המשיכו לשלוט בקטאר עוד 23 שנים. לאורך כל מאתים השנים שהם שלטו בעולם האירופאים פשעו, חטפו, זלזלו, השפילו, הקטינו ועשו אוריינטליזציה לאחר, לכל מי שלא נראה כמוהם. המשחקים האולימפיים והכדורגל כאמור ממשיכים את המגמה הזו. המשחקים שנוצרו כתחליף לכנסיה ניסו להרחיק בכל דרך את הדת מהתרבות "הנאורה" החדשה. והכריחו גם את העמים שרצו להשתתף במשחקים ה"עולמיים" לכאורה לעשות זאת, תוך שהם קובעים נורמות לבוש, ימי משחק, איסור על ביטוי של פרקטיקות דתיות ועוד. המשתתפים שהגיעו למשחקים האירופאיים/ לכדורגל ממדינות שהן לא מערביות עמדו בפני דילמה ערכית לא פשוטה. האם לייצג את המדינה שלהם ולוותר על העקרונות החברתיים שלהם, או האם לשמור על העקרונות החברתיים אבל לוותר על ייצוג.

לאורך שנים מדינות התפתלו בשאלות האלה. ב-1988 שני שייטים ישראלים היו זוכים במדליות אולימפיות אם היו מתחרים ביום כיפור. הסינים, שאולי הכי סבלו מהמערב לאורך 400 שנים, אירחו את המשחקים האולימפיים ויצרו טקס פתיחה ברוח שלהם. טקס שהיה בו יותר מרמיזה מאיימת כלפי המערב ושירת את האינטרסים שלהם כלפי פנים. אבל אין ספק שהקטארים הכי דחפו אצבע לעין של המערב. הם עושים את זה בשיטתיות כאשר באמצעות הכסף שלהם הם קונים את הטוטמים של התרבות המערבית- ספורט, אומנות, מוזיקה. אירוח הטורניר הוא שיא נוסף. הם בועטים בכל מה שקדוש לתרבות המערב: חיי אדם, זכויות הפרט, הומוסקסואלים, זכויות נשים ובירה. יש פה התרסה מכוונת. 51 שנים אחרי שהשתחררו מעול הכיבוש הבריטי, הם קונים את הבריטים. 51 שנים אחרי שהבריטים אמרו למדינות שעליהן שלטו "אנחנו טובים יותר מכם, וההוכחה לכך היא שאנחנו שולטים עליכם ולא אתם עלינו", הקטארים הופכים את המשוואה.
יש פה גם אמירה כלפי הקפטיליזם, העקרון המערבי שמנחה את העולם המערבי מאז סוף המלחמה הקרה. הקפיטליזם קורס לתוך עצמו כי על פניו במערב הוא קשור לערכים של ליברליזם. ועכשיו הוא מאפשר ערכים אחרים.

האם אצליח להצדיק את ההפקרות בחיי האדם, את ההעלמה המכוונת של זכויות להט"בים ונשים בשם עקרון היחסיות התרבותית? האם אני בכלל רוצה? הרי כאישה שחיה ב(שוליים של) המערב גם אני התרגלתי ליהנות מזכויות וחופש שלא היו ניתנים לי במדינות הערביות. האם אני מוכנה לוותר על החופש שלי עבור עיקרון הצדק החברתי? האם נקמה היא בכלל צדק חברתי או לחילופין האם הייתי מעריכה את הזכויות האלה אם הייתי מתחנכת במקום ה"אחר"?

אז לפאנל על מונדיאל וקטאר אגיע עם יותר שאלות מאשר תשובות. אגיע עם דילמה בין הזהות האישית שלי לזהות המקצועית שלי. אגיע בעיקר כדי להגיד: אני באמת לא יודעת. לא בטוחה עד כמה זה יעשה שירות לדיסציפלינה שלנו.

תמונה ראשית: Photo by Markus Spiske on Unsplash