מאמרי אורח

הסוציולוג רמי קפלן מנתח את פסגת האקלים שהסתיימה שלשום בשארם ומסביר כיצד כוחם והאינטרסים של תאגידי ענק ומדינות יצרני הדלקים המחצביים הובילו לכישלונה.

שלשום ננעלה פסגת האקלים ה-27 בשארם-א-שייח. כקודמותיה, מטרתה היתה לקדם את המאבק העולמי במשבר האקלים, על שני מישוריו המרכזיים: הגבלת התחממות כדור הארץ לשתי מעלות או אפילו מעלה וחצי ביחס לרמה הקדם-תעשייתית (יעדי הסכם פריז) באמצעות צמצום של פליטת גזי החממה (mitigation); ושנית, קידום ותיאום מאמצי ההסתגלות לחיים בעולם מתחמם (adaptation).

במישור הראשון, הפסגה נכשלה. הכשלון היה צפוי בגלל הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהגבילה את הספקת הגז לאירופה, הזניקה את מחירי הנפט והגז, והעלתו את קרנו של ״הבטחון האנרגטי״ בהווה (energy security) על חשבון ״המעבר האנרגטי״ לכלכלה דלת פליטות בעתיד (energy transition).

הסיבה השנייה והעמוקה יותר היא הכשלון של הפסגה הקודמת, בגלזגו, להשיג פריצת דרך בתחום צמצום הפליטות – חרף חלון ההזדמנויות שנוצר בזכות משבר הקורונה ואירועי האקלים המתרבים. מעודדים מהצלחת קרב הבלימה שלהם בגלזגו, בשארם יצאו יצרני הדלקים המחצביים להתקפה. הם הביאו מספר שיא של נציגים וקידמו את הרעיון שהמאבק בשינוי האקלים, שכעת הם תומכים בו (על מנת לעצב אותו), לא יוכל לכלול הפסקת שימוש בדלקים מחצביים בעתיד הנראה לעין. מבחינתם גם לא צריך להפסיק את השימוש: טכנולוגיות של לכידת וקיבוע פחמן יאפשרו את המרוץ הכללי ל״אפס נטו״ עד 2050. זאת למרות שידוע לכל שהן אינן ישימות בקנה מידה גדול.

כדי לעבות את הרעיון הזה, השיקו יח״צני תעשיית הנפט והגז סלוגן חדש של שטיפה ירוקה, ״כלכלת פחמן מעגלית״ (circular carbon economy), שנותן את הרושם שאפשר לאזן את הפליטות באמצעות מיחזור. לבסוף, המסמך המסכם של שארם מגשים את מהלך הבלימה של הלובי המחצבי בקוראו לשימוש באנרגיות של ״פליטה-נמוכה״ (low-emission), לצד אנרגיות מתחדשות. המושג החדש נותן הצדקה פורמלית להמשך העסקים כרגיל, ובלבד שהתאגידים ידווחו על מאמצים כלשהם לקבע פחמן וכדומה.

נקודת אור, למי שמחפש/ת, היא התרחבות ההתנגדות המפורשת להמשך מסמוסו של השינוי. יו״ר הפסגה (מהאו״ם) אמר: ״אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר. האזרחים שלנו מצפים מאיתנו להוביל… הפחתה הרבה יותר מהירה של פליטות״. משלחת האיחוד האירופי, בעמדה פרוגרסיבית מאד, איימה לפרוש מן השיחות עם ההסכם לא ״ישמור בחיים״ את היעד של 1.5 מעלות (פה צריך להגיד, למען האמת, שכבר אפסו הסיכויים להשיג את היעד הזה). בסופו של דבר האיחוד חתם ב״אי רצון״ כדי ״לאפשר לתהליך לנוע קדימה״. שרת החוץ של גרמניה אמרה שהפסגה התנפצה על ״חומת האבן שהציבו מספר פולטים ויצרני נפט גדולים״. זה לא מובן מאליו שדיפלומטים בדרג הזה מתייחסים למצב כאשורו, מבלי לייפות.

למעשה, ההגמוניה שחוסמת ומסיטה את השינוי היא רחבה יותר וכוללת את האינטרסים העסקיים הגדולים שאינם מרוויחים ישירות ממכירת נפט, אבל ניזונים מהצמיחה הגלובלית המואצת שנשענת על המשך שריפת הדלקים. את רוב הביקור שלי בפסגה הוצאתי בביתנים ובפאנלים של אגודות התאגידים הפרוגרסיביות, אלה שמבקשות להן מקום בתנועה הסביבתית עצמה, בייחוד ה-World Business Council for Sustainable Development. זוהי אגודת עסקים גלובלית שבה חברים תאגידים ״נקיים״ כמו גוגל, אפל, מיקרוסופט, וולמרט, נסטלה, יוניבליוור, איקאה ומסטרקארד לצד מזהמות מובילות כמו שברון, של, בריטיש פטרולאום, דו-פונט, טויוטה ופולקסוואגן. בפורומים האלה מיוצג הקונצנזוס הרחב של הקפיטליזם העולמי, שכולל מרכיב פרוגרסיבי לצד הרגרסיבי, וככזה נושא השפעה רחבה יותר על השיח הכללי בפסגה.

הביתן של ה-WBCSD הוא כצפוי גדול, מדוגם, מגיש כיבוד עשיר ועורך כמה פגישות ופאנלים במקביל. התפיסה השלטת בו היא שצריך להלחם בשינוי האקלים, להפחית פליטות, לשמור על גיוון טבעי וכו׳ — כל מה שיגידו לכם בגרינפיס — אבל את המאבק צריך להוביל המגזר הפרטי על בסיס פעילות נושאת-רווח, ולא המדינה שמתערבת בשווקים ומגבילה את הצמיחה הכלכלית בשם שיקולים סביבתיים (וזה בהיפוך מעמדת גרינפיס).

כאשר השיקו את האסטרטגיה הזאת, בראשית שנות ה-90, אליטות העסקים היו צריכות לעבוד קשה כדי למכור את הרעיון החדש שהתאגידים ״הם לא הבעיה, אלא חלק מהפתרון״. היום, מקץ שלושה עשורים, הרעיון הזה הפך למובן מאליו, בעוד שהרעיון המקורי של שינוי מבוסס-מדינה הפך להזוי. ב׳שיחדש׳ של התאגידים הגדולים, עליהם להוביל את השינוי כי ״אם הם לא ייקחו מנהיגות, אף אחד לא ייקח״ (במילות נשיא הWBCSD). כאילו שמבחינתם המדינות מוזמנות להתערב בשווקים ולהשית עליהם רגולציות, רק שהמדינות לא מרימות את הכפפה.

הפרזנטציות והדיונים בביתן העסקים הגדולים עוסקים בכל השינויים המבטיחים שתאגידים מכל הסוגים, ובייחוד היותר מזהמים, מכניסים בדרך לאפס נטו. בביתן הזה ודומיו שולטת אווירת חגיגה: חוגגים את ההתקדמות וטופחים האחד לשנייה על השכם. אין שם תהיות וחיבוטי נפש, בסיסיים ומתבקשים ככל שיהיו, למשל על גבולות הקייס העיסקי לפעולה ירוקה (וכמובן שיש לו גבולות) או על בעיית הגרינוושינג (הנפוצה והידועה). זהו מן מפגן יח״צ, שכל הנוכחים מבינים את כלליו הבלתי כתובים וטורחים להשתתף בו. לשיח הזה, שהאליטה הכלכלית מייצרת, יש השפעה רחבה. הזרם המרכזי בפסגת האקלים מניח המשך צמיחה כלכלית מואצת, פעולה סביבתית על בסיס הזדמנויות עסקיות, ושיתוף פעולה ידידותי ואופטימי בין כל המגזרים.

במישור השני של השיחות, ההסתגלות לשינוי האקלים, דווקא נרשמה פריצת דרך, אך גם פה יש חשש שמדובר בטיוח. הסכמתה המפתיעה של ארה״ב, בדקה ה-91 של הפסגה, להקמתה של קרן ״אובדן ופיצוי״ (loss and damage) חסכה את המבוכה של פסגה חסרת הישגים. הנושא של אובדן ופיצוי עמד על סדר היום לכל אורך הכינוס בזכות קיומה של הפסגה במדינה אפריקאית. אובדן ופיצוי קשור למציאות שהלכה והתחדדה בשנים האחרונות: בעוד שמדינות הצפון הגלובלי פלטו את רוב רובם של גזי החממה אל האטמוספירה, מדינות בדרום הגלובלי הן הסובלות העיקריות מן ההשלכות. צחוק הגורל.

הביתן הפקיסטני הציג דימויי וידאו של ההצפות במדינה, המכסות כשליש משטחה, תחת המסר ״מה שקרה בפקיסטן לא יישאר בפקיסטן״. בדרום סודן שטחים נרחבים הוצפו לאחרונה בצורה בלתי הפיכה, עם השלכות של מוות ברעב לאדם ולבהמה. בבית המלון בשארם שוחחתי עם נציגי שלטון מקומי מקניה, שסיפרו כיצד החלק הצפוני של המדינה סובל מבצורת חריפה ואנשים מתים בצמא בעוד שהחלק הדרומי סובל מהצפות; תשתית שתעביר את המים העודפים מן הדרום אל הצפון היא כרגע מחוץ לגדר האפשר במדינה הענייה. הקמת קרן האובדן והפיצוי בשארם מציינת הכרה מאוחרת באי-השוויון האקלימי הגלובלי הזה, לאחר 30 שנה של סרבנות מצד הצפון. אך ארה״ב הסכימה להצטרף רק בתנאי שהמחויבות של המדינות העשירות תהיה וולונטרית (ללא חבות משפטית), סין הוציאה את עצמה מרשימת המדינות העשירות, והמבנה של הקרן נשאר פתוח וכפוף למו״מ. העובדה שמדינות הצפון עדיין לא קיימו את התחייבותן מפסגת קופנהגן של 2009 להעביר לדרום 100 מיליארד דולר בשנה, אינה מבשרת טובות. כך גם כשלון הניסיון לכרוך את הקמת הקרן בהתחייבות להפחתת פליטות. כמו שסיכם מזכ״ל האו״ם: ״קרן האובדן והפיצוי היא חיונית, אבל היא לא התשובה אם משבר האקלים מוחק מדינת אי מן המפה, או הופך מדינה אפריקאית שלמה למדבר״.

אין חדשות טובות מפסגת שארם, אם כך. גרטה תונברג חזתה שזו תהיה ״פסגת גרינוושינג״ והחליטה להחרים אותה — החלטה חכמה מבחינתה של פעילת האקלים המובילה (ראו מאמרה מאוקטובר האחרון). התקווה היא שעם הזמן, ועם ההתקרבות אל פי התהום, השקרים ייתבקעו, תשחק הלגיטימיות של הסטטוס קוו, ותתגבר ההתנגדות עד שתטה את הכף. זה יכול לקרות ברגע אחד, של קו פרשת מים. עם כל הבעייתיות, לפסגות האקלים יש תפקיד חיוני בשמירה על לכידות המאבק לשינוי. עשרות אלפי בני אדם מכל מדינות העולם ופינותיו מתכנסים ומתכנסות במקום אחד, רובם הגדול חולק מחוייבות למטרה נעלה. אוטופיה קוסמופוליטית. הרישות, ההשראה ההדדית, ותחושת התקווה שההתערות בקהל עצום ומגוון כזה נוסכת הם חסרי תחליף. גם אין תחליף לפסגות כפורום לגיבוש קונסנזוס וקבלת החלטות ברמת הממשליות הגלובלית. אם שינוי יגיע, הפסגות ישחקו בו תפקיד חשוב.

לקריאה נוספת:

קפלן, רמי (2022). גלובליזציה נאו־ליברלית, תאגידים רב־לאומיים והכישלון של רפורמת האקלים הגלובלית. קריאות ישראליות 2, 49-36.