"> רעב: קוים לדמותה של קטגוריה חברתית משתנה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

רעב: קוים לדמותה של קטגוריה חברתית משתנה

נמרוד לוז במסע מעמיק על התמורות ביחסינו לרעב בעידן המודרני. מסעו של לוז עובר מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות על היחס לרעב בתקופות פרה-מודרניות, דרך הגישות של אדם סמית' ומלתוס אל מול היצוג של אוליבר טוויסט ועד ויכוחים עכשווים על ביטחון תזונתי, תפקיד המדינה וכוחות השוק ומשרטט כיצד הגדרת מהו ׳רעב׳ וכיצד יש לטפל בו משתנים לאורך השנים יחד עם השתנות החברה והתרבות

ב11.9.2001 נהרגו 2973 אנשים בארצות הברית בהתקפה על מגדלי התאומים. קשה להגזים בחשיבותו של האירוע ובאופן שבו עיצב את ההיסטוריה של המאה ה-21 והוביל, בין שאר הדברים, למלחמת עירק השנייה ולימים לידתה של דאע״ש על חורבות משטרו של צדאם חוסין. אך כמה מאיתנו ערים לעובדה כי באותו יום ממש, כמו בכל יום במאה העשרים ואחת, מתו כ35000 בני אדם מרעב. יתרה מזו, אלו שמתו מרעב הם מיעוט קטן מכמיליארד אנשים על פני כדור הארץ, ובצורה מוחשית יותר אחד מכל תשעה אנשים, שאינם מצליחים להגיע באופן קבוע למנת הקלוריות המספקת ובוודאי לתזונה מספיקה לחיים תקינים.

רעב הוא עובדה ביולוגית שליוותה והעסיקה את המין האנושי בכל זמן ובכל מקום. אך בעוד הביולוגיה שלו משותפת לכולנו ההגדרה לרעב והיחס אליו ידעו גם ידעו תמורות חברתיות דרמטיות. הנוכחות המתמדת של רעב ומה שנדמה כתנאים הפיסיים הבלתי משתנים שלו מטשטשים את האופן שבו המשמעות שלו והגישה שלנו כלפיו וכלפי הרעבים, השתנו תדירות לאורך ההיסטוריה האנושית.

השינוי הגדול ביותר התרחש במאתיים השנים האחרונות דהיינו ההיסטוריה המודרנית של הרעב במסגרתו כחלק מעלייתו של רעיון הלאומיות המודרנית החלו מדינות להתמודד עם הרעיון של כיבוש הרעב או לפחות הרחקתו מתחומן. הדרך לשם עברה על פי חלק מהמומחים ביצירת עודפים שיהיו בסיס להתקדמות המודרניות - כלומר תיעוש. לא עוד מחוברים לאדמה, האוכלוסייה העובדת יכלה לעבור למרחבים האורבניים והמתועשים ושם נוצרו תופעות של רעב קיצוני.

התגובה לכך הייתה הצגת הרעב כבעיה חברתית ובמסגרתה נוצרה גישה חדשה, לפיה המדינה ניסתה לקחת אחריות על הרעב ולווסת ולטפל בבעיה לאור ההבנה שמדובר בסוגיה הרת גורל לקיומה התקין של החברה. אך אני מקדים את המאוחר וכדי להבין את התמורות האלה נשוב אחורה להיווצרותנו כמין מובחן לפני כמליון וחמש מאות אלף שנה.

5 Surprising Facts about Hunger in America | United Way Worldwide

מחקרים אנתרופולוגיים מלמדים כי מראשית דרכו המין האנושי חווה תקופות של רעב שבהן הליקוט או הציד לא הצליחו לספק את המאזן הקלורי הנדרש. אלו ששרדו פיתחו מנגנונים התנהגותיים שונים ואימצו אסטרטגיות שתאפשרנה לפרטים לספק את מזונם בתגובה למחסור. רעב היה ככל הנראה הגורם שדרבן אותנו להשיג משאבים ולאמץ דגמי התנהגות שיאפשרו לפרטים לשרוד על ידי אימוץ שתי אסטרטגיות מרכזיות: לקיחת מזון בכוח מאחרים או יצירת מנגנונים שונים שיעודדו שיתופי מזון בתקופות מחסור.

תיעוד אנתרופולוגי של חברות פרה מודרניות מבהיר כי במשך עד למהפכה החקלאית מרבית שיתופי המזון היו בהסכמה. המהפכה החקלאית הובילה ליצירת עודפי מזון ואלו הובילו להתפתחויות מרשימות רבות בצד יצירת בידול ומעמדות וחלוקה בלתי שיוויונית של מזון בין ובתוך קבוצות. מה שהשתנה, וכפי שאראה לא בפעם האחרונה, אינו הרעב עצמו אלא האופן שבו הוא מובן כקטגוריה חברתית והסיבות המיוחסות להופעתו. עד למאה השמונה העשרה, ובמיוחד באירופה רעב נתפס כמצב הטבעי של הדברים או כבלתי נמנע ובכל מקרה מעבר לכוחותיה של האנושות לטפל בכך. יתרה מזו, הרעבים והעניים נתפסו כמי שאשמים במצבם והגישה היתה שזו דרכה של ההשגחה העליונה לעודד אותם לצאת ממצבם העצל והבלתי מוסרי. הרעבים נתפסו גם כפחות אנושיים ולכן גם ניתן היה להכיל עליהם חוקים שונים בכפיה השונים מאלו של בעלי הממון והמזון. באנגליה של המאה ה-19, האומה התעשייתית הראשונה, נתרגמה תפיסה זו לחוק העניים ולפיו הדרך להוציא את החוטאים האלה, העצלנים ממעגל הרעב והעוני בו הם מצויים עוברת דרך מוסדות שונים שילמדו אותם עבודה ומוסר ואתיקה נוצרית טהרנית.

Adam Smith & the Savages | Father Theo's Blog

מי שנתן יותר מכל את הגושפנקא הפילוסופית לתפיסה זו של העוני היו שני תיאורטיקנים המוכרים היטב לאנשי הכלכלה המודרנית: וסמית' ומלתוס. אדם סמית' שנחשב על ידי רבים לאבי הכלכלה המודרנית פורש בספרו 'עושר העמים' (פורסם 1776) משנה סדורה שנותנת צידוק לאינדיבידואליזם ודרוויניזם חברתי. לתפיסתו הפעילות האינטרנסטית של כל אחד מאיתנו המכוונות לקידומנו האישי תניב בסופו של יום פירות גם עבור החברה כולה. יתרה מזו, פעולות המונעות על ידי יצרים שונים כמו שאיפה לקידום עצמי או קנאה במי שיש לו  הן בעלות השפעה חיובית על החברה ומסייעות ליצירת סדר ותורמות לתפקוד תקין של החברה כולה.

Thomas Robert Malthus - Econlib

תומאס מלתוס לעומתו, מבהיר בחיבורו 'על עקרונות האוכלוסיה' (פורסם 1798), כי לנוכח הפער המתקיים בין שיעורי גידול האוכלוסיה העולמית לגידול בייצור המזון רעב והמוות ההמוני שיבוא בעקבותיו הם תהליכים בלתי נמנעים שיובילו לצמצום האוכלוסיה ורווחה למי שיוותר בחיים. אמנם, שני תיאורטיקנים אלה לא קיבלו את הרעב כגזירה אלוהית והבהירו שמדובר בתופעה מעשה בני אדם, אך באופן מעשי הסירו את האחריות לדאגה לרעבים מהמדינה המודרנית. השוק יעשה את התיקונים ההכרחיים, אותה יד נעלמה המזוהה עם הכלכלה הפוליטית של סמית' היא שתמצא מזור לחוליים אלה.

ביטוי נאמן לתפיסה המוסרנית-נוצרית מלתוסיאנית ביחס לרעב ועוני נמצא בבתי היתומים שהוקמו בבריטניה. מוסדות אלו קמו כדי לחנך למשמעת ולהתנהגות נוצרית הולמת את כל אותם ילדים שהוריהם מתו בשל תנאי העבודה הקשים שיצרה המהפכה התעשיתית ועימה המעבר המסיבי מהכפר אל העיר ותנאי החיים הבעייתים שנוצרו שם. ספרו המפורסם של צ'רלס דיקנס, אוליבר טוויסט, הוא תיאור נאמן וביקורתי לאופן שבו נוהלו מוסדות אלה מבחינת התזונה לילדים. בסצינה המפורסמת ביותר, שזכתה גם לשפע של עיבודים קולנועיים, אוליבר שזה עתה הוכנס לבית היתומים, מבקש עוד מנה של הדיסה הדלוחה שחולקה לילדים כי נותר רעב. הוא נענש כי לא הפנים את האידיאולוגיה הזו. התיאור האירוני להלן הלקוח מתוך הספר בו דיקנס מצליח לבקר ולהגחיך את התפיסה המוסרנית הנוהגת בימיו:

Oliver asks for more," James Mahoney's uncaptioned headpiece for chapter  one of Dickens's "Adventures of Oliver Twist"

ערב בא והנערים התיישבו במקומותיהם. המנהל - בלבוש הטבח שלו - התייצב בעמדתו שמאחורי הדוּד, עוזרותיו הדלוֹת מאחוריו. בתום ברכה ארוכה הוגשה מנה זעוּמה של דייסה. לאחר שנעלמה כלא היתה, התלחשו הנערים ביניהם וקרצו אל אוֹלִיבֶר. שכניו לספסל נעצו בו מרפקים. הוא אמנם היה רק ילד, אך נוֹאָש מרעב ומסֵבל. הוא קם מן השולחן ותוך שהוא צועד אל עֵבֶר המנהל, אוחז בכף ובקערה ומבוהל מתעוזתו, אמר:

"בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד."

המנהל, גבר בריא בשר, החוויר באחת, נאחז בלִבנֵי התנור ובמשך שניות ארוכות הביט בתדהמה במורֵד הקטן. העוזרות קפאו על מקומן בפליאה והנערים באֵימה.

"מה!" אמר לבסוף המנהל בקול רָפֶה.

"בבקשה, אדוני," השיב אוֹלִיבֶר, "אני רוצה עוד קצת."

המנהל הלַם במַצֶקֶת בראשו של אוֹלִיבֶר, אחז בכוח בזרועו, ובצעקות רמות הזעיק את השַמָש.

ההנהלה כבר היתה מכוּנֶסֶת כאשר מר בַּאמְבֶּל התפרץ אל החדר, כולו רוטט מהתרגשות. הוא פנה אל האדון שבכיסא הגבוה ואמר:

"מר לִימְקִינְס, אדוני! באמת, סלח לי על ההפרעה, אבל אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ביקש עוד!"

השתררה שתיקה. הנוכחים התחַלחֲלו.

"ביקש עוד?" אמר מר לִימְקִינְס. "הירגע, בַּאמְבֶּל, ותן לי תשובה ברורה. האם אתה אומר שהוא ביקש עוד לאחר שאכל את הארוחה שהוּקצבה לו?"

"כן, אדוני," השיב בַּאמְבֶּל.

"הילד הזה!" אמר האדון במוֹתנייָה הלבנה, "הוא יגמור את חייו על עמוד התלייה! אין לי ספק! כך הוא יגמור!". [2]

דיקנס היה אחד ממבשריו של השינוי שעתיד להתרחש במהלך המאה ה-.19 כוחו היה באופן שבו יכול היה להעביר לקוראים הסבל האנושי של המחסור דרך הסיפורים האישיים של ילדים רעבים, אמהות שלא מסוגלות להביא הביתה את המזון הנדרש להאכלת המשפחה וכן את מצוקתם של אנשים עמלים וחרוצים שגם הם בשל אבטלה שנכפתה עליהם או יוקר המחייה אינם מסוגלים לספק מזון למשפחתם.

תובנות אלה החלו לחלחל לתודעה הציבורית וסייעו לבסס את ההבנה שהרעבים אינם בהכרח לא מוסריים אלא קורבנות של כוחות הנמצאים מעבר לשליטתם. אך עדין מה שאתגר את הגישה המלתוסיאנית היו דיווחים בעיתונות ובספרות על רעב ולא הופעתה של גישה אתית ופוליטית שונה. תיאוריהם של דיקנס ואחרים וניתוחיו המרקסיסטים-ביקורתיים של אנגלס על מצב הפועלים במנצ'סטר היו ביטוי להופעתה של גישה חדשה בכלכלה הפוליטית המודרנית ביחס לרעב. החל מאמצע המאה ה-19 תיאורטיקנים שונים נתנו חיים אוטונומיים לחברתי כיישות טוטלית הנקראת חברה. לא עוד סדרה של שאלות בלתי שקשורות המשפיעות על בעיות או תופעות מסויימות הקשורות לקבוצה זו או אחרת אלא שהחברתי התחיל להיות מובן כמערכת עם לוגיקה משל עצמה וחוקים המנבאים את פעילותה שרק ממתינה להחשף על ידי המדע.

יתרה מזו, חשיפת החוקים והבנת התהליכים החברתיים אמורים להיות גם להיות בסיס לפעולה לתיקונים חברתיים. רעיונות אלה עמדו בבסיסה של דיסציפלינה מדעית חדשית היא הסוציולוגיה לאמור תורת החברה. כחלק מתהליך זה ניתן לדבר על תהליכי מידוע של רעב ועוני ויצירת קריטריונים והגדרות לתופעות אלה ובמילים ברורות הופעתם של מומחים מסוגים שונים לנושאים אלה. החל מסוף המאה ה-19 ובוודאי עד למחצית השניה של המאה העשרים הפרט נתפס כיצור חברתי והחברה היא היישות המחברת בינו לתחומי פעילות נוספים כפוליטיקה וכלכלה ובוודאי בינו לבין הפרטים האחרים המרכיבים יחד עימו את החברה.

על רקע תובנה זו צומחות שתי גישות שניתן לכנותן ליברליזם וקולקטיביזם אותן נמצא  לעיתים בהרמוניה ולעיתים במאבק בקרב האומות הדמוקרטיות במערב.  אלה, גם אם מתנגשות לעיתים, חולקות בינהן את ההבנה לפיה למדינה יש אחריות על ה'חברתי' כדי להבטיח את היציבות בכל תחומי החיים האחרים. זהו הרציונל אשר בשלו נולדה הגישה של מדינת הרווחה או לפחות התפיסה לפיה יש למדינה אחריות לרווחתם של אזרחיה בכל תחומי החיים ובוודאי הבסיסיים כבריאות, תזונה, חופש וחינוך. התפיסה מבית מדרשם של סמית' או מלתוס ביחס להתנהלות החברתית לא נעלמו והמשיכו להשפיע על תפיסת הכלכלה הקפיטליסטית אך הן אותגרו מעתה על ידי הגיון כלכלי-פוליטי-חברתי אחר במסגרתו רעב הוכר כבעיה מערכתית המצויה בתחום אחריותה של המדינה המודרנית.

צמיחתם של מדעי התזונה השונים ומומחים לתופעות חברתיות סיפקו דגמי פעילות חדשים למדינה ונסיונות שונים לטפל בבעיות החוזרות ונשנות של רעב שגם לנוכח השפע הגדול של המאה העשרים לא נעלמו כלל ועיקר. רעב הפך להיות נושא מרכזי לדיון חברתי-פוליטי-ציבורי והתפיסה הליברלית-הומניסטית חלחלה גם לתוך רשויות המדינה וסייעה לייצב גבולות בין תחומי השפעתו של השוק [כלומר התנהלות בהתאם לתפיסתם של סמית' ומלתוס] לבין אחריות המדינה למשטר הקלורי-תזונתי של אזרחיה ואיכותו.

במסגרת שינויים אלה אנו מתוודעים גם למונח חדש לרעב והוא: אי בטחון תזונתי. מונח זה הופיע בתחילה בשיח של כלכלת הפיתוח שעסקה בעולם השלישי. תפיסה זו שרטטה בצורה אחרת את הקשרים בין כוחות השוק למדינה, בין האזרח למדינה ובוודאי שבין הפרט לחברה כולה. תרגום ישיר שלה בכל הקשור ליחס לרעב נמצא בצמיחתם של מדעי התזונה והתביעה מהמומחים לחישוב קלורי מספק לתזונה תקינה יומית והאופן שבו המדינה המודרנית צריכה לפעול להשגת מטרות אלה. רעב ואי בטחון תזונתי הוכרו כבעיה חברתית שאת פתרונה יש למצוא ברמה החברתית ולא הפרטית ובמסגרת מדינת הלאום המודרנית.

ביטוי מובהק לתובנה זו נמצא בבריטניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה התוודעו הבריטים למימדי תופעת הרעב וחוסר בטחון תזונתי כאשר התברר כי חמישים אחוז מממחוייבי הגיוס קיבלו פטור משירות כי לא הגיעו לסף המשקל הנדרש על מנת להתגייס. רעב הובן מעתה לא כבעיה שהיא בלעדית לעניים אלא אתגר תזונתי למדינה ומאוחר יותר ברמה העולמית. כך החלו להופיע מפעלי ההסעדה ההמוניים בבתי הספר, בלשכות הרווחה למינהם הדואגות להשלים את הצורך התזונתי של מעמדות הפועלים. בשונה מצורת האכלת הרעבים והעניים במהלך המאה ה-19 כאן התפתחו מוסדות סיוע מבלי תיוג חברתי או השפלת הנזקקים לפחות לא בצורה כה חד משמעית כפי שעולה למשל בכתביו של דיקנס.

אך גם לנוכח מגמות אלה לא חוסלה בעית הרעב ופעם אחר פעם אנו שומעים על מנהיגים או ידוענים מתחומים שונים היוצאים בפרוייקטים שאפתניים למיגור הרעב בעולם. כזה היה למשל הלייב אייד שאורגן על ידי בוב גלדוף ב1985 להקל על משבר הרעב באתיופיה באותו זמן.

החל משנות השמונים של המאה העשרים עולה מחדש גישת היד הנעלמה, והעדפת כוחות השוק החופשי שאסור לעמוד בדרכם לרווחת כולנו. מדינות החלו לעצב מחדש את תפיסתן הכלכלית-חברתית ברוח הרייגניזם או התאצריזם המכונים גם ניאו ליברליזם. גישות אלה ביקשו לעצב מחדש את הכלכלה הפוליטית ברוחו של אדם סמית' וממשיכו הרעיוני מילטון פרידמן ובעיקר על ידי מתן הקלות לכוחות השוק הקרוים חופשי לפעול.

תפיסות אלה השפיעו מאוד על ישראל משנות השמונים  וכולנו התוודענו  למטפורות הקטר המושך את הקרונות או העושר והשפע שיחלחלו למטה וישפרו את מצבם כל כלל השכבות בחברה. כחלק מתמורות אלה עלו מחדש רעיונות בני המאה ה-19 שהשיתו את האחריות לרעב לעוני לחוסר התעסוקה על הסובלים ממצוקות אלה וביקשו להסיר את אחריותה של מדינת הלאום לתופעה.

אחת התוכניות המוכרות המאפיינות גישה זו היא תוכנית שזכתה לכינוי תוכנית וויסקונסין שהפנתה את המובטלים למסגרות בהם ירכשו מיומניות העסקה ובמקרה שלא מצאו עבודה לאחר מכן האחריות לכך היתה לפי מקדמי התוכנית עליהם. כלומר, חזרנו להאשמת קורבנות הרעב במצבם שלהם במנותק מהכוחות השונים המקומיים והגלובליים המשפיעים עליהם.

מחקריו של זוכה פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן על הכלכלה הפוליטית של הרעב המבוססות על ילדותו בבנגל בתקופת משבר הרעב של 1943 ביקשו לאתגר תפיסות אלה. לטענתו רעב ובוודאי רעב עולמי אינו תוצאה של העדר מזון או העדר אתיקה ומוסר אלא של העדר נגישות למשאבים. הבעיה המרכזית לטענתו אינה בצמיחה כלכלית או או בפיתוחים אגרוטקים חדשים שיניבו תוצר רב יותר אלא בזכות ובנגישות למזון קיים. תביעתו היא לדמוקרטיזציה של הנגישות למזון והפיכתם של כל אזרחי העולם לזכאים לבטחון תזונתי ולאיכות המזון שהם מקבלים. הוא רואה בקולוניאליזם והמשכיו השונים והנצחת הפערים דרך רגולציה של הבנק העולמי ומסגרות אחרות כאחראים  לפערי התזונה העולמיים והרעב שמאפיין יותר אזורים נרחבים באפריקה ובאסיה בהם עדין חברות מתמודדות עם ההשלכות הישירות והעקיפות של התקופה הקולוניאלית. הפתרון שהוא מציע הוא לראות ברעב תופעה אותה ניתן למגר דרך דמוקרטיזצית יתר וחלוקת משאבים שיוויונית יותר.

אך נטעה אם נחשוב שרעב בצורה זו נמצא רק בעולם השלישי או רק במדינות שהשתחררו משלטון קולוניאלי. הניתוח של סן רלוונטי מאוד גם למרחבים רבים בעולם המבוסס יותר ובחברות מערביות חזקות כדוגמת ארצות הברית בהם נמצא חוסר נגישות קיצוני למזון מספק או ראוי. תופעה זו קרויה רעב סמוי (Hidden Hunger) ופירושה מחסור במזון מספק המוביל למחסור בויטמינים ומינרלים בגוף המשפיעים על הבריאות והתפקוד המנטלי. כלומר, רעב מתחיל להיות מובן לא רק בהעדר כמויות של קלוריות הניתנות לאוכלוסיה אלא גם באיכות התזונתית שלו. ההערכות הן שלמעלה מחמישים אחוז מהילדים בארצות הברית לא מקבלים את התכולה היומית התזונתית המומלצת על ידי הרשות למזון ולסמים ובשמה המוכר FDA.[3] רק לאחרונה במושב חירום של מועצת הבטחון של האומות המאוחדות הזהירו מומחים ממגיפה עולמית של רעב בשל השילוב הקטלני של שינויי האקלים, קונפליקטים פוליטיים כדוגמת המתרחש בסוריה, עם ההשלכות החמורות של הפאנדמיה הנוכחית של קוביד 19.[4]

Hunger: A Modern History: Amazon.co.uk: Vernon, James: 9780674026780: Books

התמורות ששרטטתי ביחס לאופן שבו אנו מבינים ומגדירים רעב, הקטגוריות השונות שמנסות להתמודד עם הבעיות שהוא מייצר והמאבק המתמשך בין אסכולות ופילוסופיות פוליטיות-תיאורטיות-אקדמיות מבהירים כי רחוקים אנו מהסכמות הן ביחס לרעב מהו והן ביחס לדרכי הפעולה שיש לנקוט אם בכלל כדי למגרו. במשך זמן רב מידי הליברלים-הומניסטים מכאן והניאוליברלים מכאן גרמו לנו לחשוב שמדינת הרווחה היא מסגרת טוטלית שבמסגרתה נמצאת האחריות לדאגה או להסרת האחריות ביחס לאספקת הכמות הקלורית הראויה לאדם לחיים מלאים.

בחיבורו על ההיסטוריה המודרנית של רעב מציע לנו ג'מס ורנון להפרד מהקטגוריות האלה המבחינות בין גישת האו או של מדינת הרווחה המודרנית לכוחות השוק ולהתחיל לחשוב על צורות חדשות של פוליטיקה תזונתית ברמה המקומית, הארצית כדי להבטיח את האופי הדמוקרטי לרווחתה של החברה כולה על כל פרטיה.[5]

ואם ננסה לסכם את המהלך המורכב ששרטטתי כאן אזי נמצא שקיימים מספר סוגים של רעב: זה שאפיין את התקופות הטרום מודרניות ובוודאי טרם השינויים המפליגים של המהפכה התעשיתית, רעב שנוצר במדינות המפותחות ובעיקר בשל התהוות מעמדות כלכליים ויוקר מחיה הולך וגובר במהלך  במאה התשע-עשרה והעשרים, ורעב במדינות המתפתחות שהפך להיות חלק מהשיח המקובל של מומחי התזונה ומוכר כאי בטחון תזונתי. ניתן היה להבחין גם בתהליך שבו התחלנו להבנות את הרעב כקטגוריה חברתית בשיח הליברלי ובשיח הסוציאליסטי ובמקביל היו גם מי שרואים ברעב תוצאה של הגישה הקפיטליסטית הנותנת לכוחות השוק לעבוד.

דבר אחד ברור מעל לכל ספק ככל שניתן לכוחות השוק לחדור ולהשפיע על צורות חיים מסורתיות כך יפורקו מוסדות חברתיים שעמדו כמחסום בפני הרעב וכך גם נחשוף אוכלוסיה מוחלשת לרעב. אחד הדברים החמקמקים יותר מכל ועליו גם נסובות מחלוקות מהותיות בין מומחים מתחומים שונים הוא הקשר בין רמת חיים נמוכה לבין תופעת הרעב והשלכותיה השונות. ואין זה מקרי שבזמן הנוכחי ולנוכח משבר הקורונה מתגברים הקולות ועימם העשיה החברתית המבקשים לחזור לתפיסת שיתוף המזון בהסכמה שאפיינה את המין האנושי במשך מרבית ההיסטוריה המוכרת שלו.


[1] חובה וזכות נעימה היא לי להודות לידידי ד"ר אריה קרמפף מהמכללה האקדמית תל אביב -יפו על הערותיו הביקורתיות על טקסט זה.. תודתי שלוחה גם לפרופ' ג'וני גל, האוניברסיטה העברית בירושלים על הפניות חשובות לסוגיות אלה וההתמודדות עימן בישראל. הכשלים שנותרו בו כמובן הם שלי בלבד

[2] צ. דיקנס (2010). אוליבר טוויסט. (תרגמו, ש. סמיט וא. כץ). תל אביב: אוקיאנוס ומודן.

[3] https://www.uschamberfoundation.org/blog/post/its-hard-see-heres-what-americas-hidden-hunger-looks/43692

[4] https://www.un.org/press/en/2020/sc14164.doc.htm

[5] J. Vernon (2007). Hunger. A Modern History. Cambrdige, MA and London: Harvard University Prses.