שרי אורטנר: מסמנת דרך באנתרופולוגיה של מגדר, מעמד, סמלים וכתיבה
פינה שבה אנתרופולוג/ית מציגים אנתרופולוג/ית בולטים, משפיעים ומעוררי השראה בתחומם
תמר אלאור כותבת על האנתרופולוגית פורצת הדרך שרי אורטנר
איזה כיף שאינני צריכה לכתוב את תולדות חייה, לספר על מקורות ההשראה שלה, לפרוס את מגוון המחקרים והפרסומים שלה. הידד! יש לנו אינטרנט. הכול נמצא שם ברשת, מדויק ומתוארך. החל מוויקיפידיה, דרך אתר המחלקה שלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ומשם מבעד לחוטי הרשת הסבוכים למקורות רבים ומגוונים שניתן לא רק לגלוש דרכם אלא גם לצלול, לצוף, לטייל, ולעוף איתם, סובב עולם.
לכן, בתוך מסגרת זו, אנסה להסביר מהו מקור השראה בשבילי ומדוע שרי אורטנר הייתה ועודנה אנתרופולוגית חשובה לי (זה שהיא חשובה עד מאוד בזירה האמריקאית ובכלל, תוכלו כאמור לראות ברשת).
בשנת 1993 שימשתי כצעירת נציגי הסגל האקדמי באגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. יו"ר האגודה היה ד"ר שמעון קופר מאוניברסיטת בר אילן. חוויית הדוקטורט ופרסום הספר שהתבסס עליו הייתה עדיין טרייה, ובעיקר תחושת הראשוניות/לבדיות. דוקטורט אנתרופולוגי ראשון בארץ על נשים חרדיות, ואחד מתוך שלושה ראשונים שנשענו על מחשבה פמיניסטית. הטיולים בספרייה והחיפוש אחר בנות שיח למחשבה, פענוח, יצירה וביקורת היו לבדיים. אומנם זכיתי להנחיה של אחת מחלוצות המחקר הפמיניסטי בארץ (פרופ' דפנה יזרעאלי ז"ל), אולם היא עסקה בתחומים אחרים משלי. בסיכומו של דבר החזקתי קרוב לליבי שתי אסופות שקניתי ב-1988 בארצות הברית: האחת היא Toward an anthropology of women, שיצאה לאור ב-1975 ונערכה על ידי האנתרופולוגית Rayna (Rapp)Reiter, והשנייה היא Woman Culture & Society שפורסמה ב-1974 ונערכה על ידי Rosaldo & Lamphere.
נפגשתי עם הטקסטים שנכרכו באסופות אלה כעשר שנים לאחר פרסומם, אולם הכול היה לי חדש ומטלטל. דרך המחשבה החברתית שלקחה בחשבון את המגדר הייתה טרייה ומאתגרת, רדיקלית מחד גיסא, וממש מתבקשת סוציולוגית מאידך גיסא. לא היה לי עם מי לדבר על זה. בחדר האסיסטנטים באוניברסיטת תל אביב האזנו האחד למחקרה של חברו, אבל אף אחד שם בחדר לא עסק בנשים. דיברתי בדמיוני עם רבות מן הכותבות שהפכו, בחלקן, לחוקרות חשובות במהלך הזמן. אולם הרביתי לדבר עם שרי אורטנר, ולמזלי לא רק בדמיון. אינני זוכרת כיצד זה קרה, אולם באחת הישיבות של האגודה האנתרופולוגית העליתי את שמה כאורחת פוטנציאלית של הכנס השנתי. נדמה לי ששמעון קופר הכיר אותה. הוא פנה, והיא הסכימה.
אורטנר הגיעה לביקור בן שמונה ימים עם בתה גוון בת המצווה (היום, אנתרופולוגית-ארכיאולוגית בזכות עצמה). אני הייתי אימא לשני בנים בסביבות גילה, והפכתי (בהתלהבות) למארחת שלהן לארבעה ימים. נסענו לקיבוץ של בן זוגי, טיילנו בצפון, הסתובבנו בתל אביב, קנינו מזכרות ודיברנו על עניינים שברובם לא נגעו ממש באנתרופולוגיה, אם החיים הם לא אנתרופולוגיה. אורטנר עמדה אז לעזוב את אוניברסיטת מישיגן לזו שבברקלי קליפורניה, בחיפוש אחר השמש ומתוך רצון להתרענן.
כבר אז ב-1993, היא הייתה סוג של מגה-פרופסור. המאמר שכתבה בצעירותה כחלק פותח של אותה מקראה שחיבקתי, על המשוואה בין טבע לתרבות ובין אישה לאיש (1974), היה כבר לקנון. עבודת הדוקטור שלה על אנשי השארפה בנפאל, המאמרים על בינאריות וסימבוליזם, ומאמר המפתח על האנתרופולוגיה מאז שנות השישים (1984) הוכיחו כי אורטנר יודעת לכתוב הכול: אתנוגרפיה, תאוריה, מתודולוגיה וסקירות. היא נעה ממחקר רחוק למחקר בבית, מתצפיות לראיונות, היא הכניסה את הממד המעמדי שהאמריקאים נוטים להתעלם ממנו, ואף פעם לא שכחה את המגדר. בכתיבה בהירה ושיטתית להפליא, שאיננה פוגמת בעומק ובמורכבות, הצליחה לחדש בכל פרסום חדש שלה. המשכנו לשמור על קשר ולהיפגש מדי פעם בכנסים ובמהלך פרקי השבתון שלי. המשכנו לא לדבר אנתרופולוגיה – ללכת למוזיאונים וגלריות בניו יורק, לדבר על הילדים, על פוליטיקה.
בשנת 2007 יצאו לאור באוניברסיטה הפתוחה מקראה ואוסף מאמרים על "דרכים למחשבה פמיניסטית". מעבר לתרומתי כאחת העורכות, נכרכה במקראה השיחה המתגלגלת שלי עם אורטנר. מאמרי "בעקבות האיש והאישה הטבע והתרבות" מושך את מאמר המפתח שלה על האנתרופולוגיה של המגדר דרך גלגוליו השונים, מתוך מבט מכאן לאחור וקדימה.
סיפרתי לה על המאמר והתייעצתי עימה במהלך כתיבתו. היא ואני הצטערנו שלא תוכל לקרוא אותו. אבל זה לא כל כך נורא, הרי אנחנו לא נוהגות לדבר על אנתרופולוגיה.
בראשית 2013 יצא לאור ספרה החדש של אורטנר, Not Hollywood, על תעשיית הסרטים העצמאית בארה"ב.
–דרכים לחשיבה פמיניסטית. 2006. ניצה ינאי, אורלי לובין,חנה נווה, תמר אלאור, תמי עמיאל האוזר (עורכ). רעננה האוניברסיטה הפתוחה
הגהה: נילי גרבר