מחאה וספורט?
בעקבות האיסור על מחאה באולימפיאדה, כותבת שלומית גיא על הפוליטיקה שבספורט ומערכת (והצביעות) הערכים שמאחוריו
הועד האולימפי הבינלאומי הכריז לפני מספר שבועות כי החל מהמשחקים האולימפיים בקיץ הקרוב ייאסר על ספורטאים למחות על סוגיות פוליטיות במהלך התחרויות וטקסי הענקת המדליות. בכך, מקווה הוועד האולימפי להפסיק את המסורת רבת השנים שבה ספורטאים מנצלים את הבמה הגדולה ביותר בעולם על מנת לעורר תשומת לב לבעיות החברתיות במדינה שלהם. השאיפה החוזרת ונשנית הזו – להוציא את הפוליטיקה מהספורט, היא באופן אינהרנטי עיוורת למערכת הערכים האירו-אמריקאית שמעצבת את המשחקים מיומם הראשון.
המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים הפציעו לעולם בתקופת הנאורות. דרכם ביקשו אנשי רוח אירופאיים לחגוג את הערכים המודרניים/תרבותיים החדשים באירופה, בעיקרם בריאות הגוף, הישגיות, התנתקות מדת וגם, באופן משתמע חגיגת הגוף החילוני הזכרי. המשחקים האולימפיים עוצבו על בסיס ערכים אלה, ולמרות שבמשחקים האולימפיים השתתפו נציגים ממדינות רבות בעולם (כמה עשרות ב-1896 ומאות אחרי מלחמתה עולם השנייה) כל המשחקים – להוציא אחד – הם משחקים אירופאיים. נורמות ההתנהגות הן הנורמות המערביות ונורמות הלבוש הן מערביות. כך, כאשר התארחו המשחקים בסין ב-2008, העביר הממשל חוקים שאוסרים על התושבים המקומיים לירוק בציבור. בנוסף, נשים דתיות-מסורתיות לא יכולות להשתתף במשחקים, בגלל תקני הלבוש החושפניים. כל אלה, בעיני המארגנים, הן לא החלטות פוליטיות, הן החלטות "שקופות", ברורות מאליהן, המשקפות את הספורט כפי שהוא, לכאורה, צריך להיות.
לאירו-אמריקה אין בעיה לנצל את המשחקים האולימפיים למחאות "צודקות". כך, במשחקי החורף בסוצ'י, כאשר הרוסים שאירחו את המשחקים טענו בלהט ש"אצלנו אין הומואים" והענישו כל ספורטאי/ת מקומי שהעז לחצות את השורות, שלחו האמריקאים את בילי ג'ין קינג, טניסאית עבר מעוטרת, לסבית, להניף עבור הנבחרת שלהם את הדגל בטקס הפתיחה של המשחקים. האמריקאים שכחו לציין בהזדמנות זו, שכאשר הוצאה ג'ין קינג מהארון בתחילת שנות השמונים היא הפסידה את כל כספה, איבדה את הספונסרים שלה והוקעה על ידי החברה בכלל והארגונים הפמיניסטיים המקומיים בפרט. בילי ג'ין קינג חזרה לקדמת הבמה רק אחרי שהמהפכה הקווירית, שבה היה לה חלק גדול, בזכות המחאה שהביעה בספורט, הושלמה.
קצת קשה לשער איך האיסור החדש ישפיע על הספורטאים באולימפיאדה. אם העונשים אכן יהיו חמורים ויאיימו לסכן קריירה שאותה בונים בדם, יזע ודמעות ספורטאים לאורך כל חייהם, ייתכן שהמשחקים האולימפיים יהפכו מעניינים פחות עבור קורסי 'ספורט וחברה'. חשוב מכך, תחת מעטה של "טוהר הספורט", אובייקטיביות ומדדים מדויקים שמייצרים תחושה של שקיפות, המשחקים ישרתו באופן הדוק הרבה יותר את האינטרסים של השליטה האירו-אמריקאית ההגמונית בעולם.
בתמונה: הצדעת הכוח השחור באולימפיאדת מקסיקו (1968).
עוד על ספורט ומחאה
האנתרופולוג אורן סטארן, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת דיוק, מצביע על מחאות ה-NFL כהמשך המסורת של אקטיביזם שהתחילה על ידי ספורטאים שחורים בשנות ה-60, ועל השימוש בספורט כדי למחות על אי צדק וגזענות.