על אוכל ואי אכילה – מבט אנתרופולוגי-היסטורי על חודש הרמצ'אן
נמרוד לוז על שבירת צום, סוף חודש הרמצ'אן (הרמדן) וחגיגות עיד אל פיטר. מתוך הפינה 'שלושה שאוכלים', ששודרה ב- 29.05.19, מדקה 1:34 (שעה ושלושים וארבע דקות) –
"צום וסוגים אחרים של הימנעות מאוכל, הם חלק מרכזי מטקסים ופולחנים במרבית הדתות והלכי המחשבה הרוחניים-אמוניים בעולם. קיים קשר ברור בין מה שבני אדם אוכלים לתפיסתם את עצמם בעולם. מה שנאכל, ובדיון הנוכחי מה שלא נאכל, מבטא את יחסינו עם בני אדם אחרים, עם בעלי חיים, עם האדמה הסובבת אותנו והגידולים השונים, וכן גם עם יישויות על אנושיות. ניתן לראות זאת היטב בנוכחות של מזון וסוגים שונים של מזון בשפע הטקסים שמתקיימים בכל הדתות המוכרות לנו. כשם שאכילה היא ביטוי למאפיינים תרבותיים ולא רק ביולוגיים כך גם אי אכילה ובוודאי אי אכילה ממוסדת היא פעמים רבות ביטוי לתפיסות אמוניות-דתיות.
צום כפעולה רצונית היא צעד דרמטי למדי שבו יש המנעות מצורך ביולוגי ברור והוא מובן בפילוסופיות דתיות שונות כדרך להביע חסידות דתית, אמונה, דבקות, השתייכות לקבוצה, ובוודאי גם ביטוי אישי של חזרה בתשובה. הצום הוא דרך להפגין שליטה עצמית שהיא אחד העיקרים המכוננים במרבית התפיסות הדתיות המוכרות לנו. האסלאם כדת המארגנת כל פרט ופרט בחייהם של המאמינים אינה שונה בהקשר זה ועוסקת בהרחבה בצומות וסייגי אי אכילה.
הציווי הראשון לצום באסלאם היה ביום העשירי לחודש הראשון הקרוי מחרם, ועיקרו היה הימנעות מאכילה מערב עד הערב שאחריו. צום זה, הקרוי עאשורה, התקיים במקביל ליום הכיפורים היהודי הנחוג בי' בתשרי (וככל הנראה בהשראתו) ועד היום יש מאמינים המקיימים אותו כצום רשות. אך עם התרחקותו של מחמד מהיהודים, לאחר שלא קיבלו את תפיסותיו, ירש את מקומו צום חודש הרמצ'אן שהוא אחד מחמשת מצוות הייסוד באסלאם. וכך מופיע הדבר בפסוקים 184-185 של סורת הפרה היא הסורה ה-2 בקוראן: "הוי המאמינים נכתב בספר כי מצווה עליכם לצום כשם שנכתב על אלה שהיו לפניכם למען תהייה בכם יראה. צומו ימים ספורים. אשר לחולה אשר בכם או לנוסע הדרך יצום ימים אחדים כמספר הזה. על המסוגלים לצום [ואינם צמים] לתת כופר נפש – להאכיל נזקק אחד. … חודש רמצ'אן הוא אשר הורד בו הקראן ממרומים למען יביא לאנשים הדרכה ואותות נהירים המעידים על דרך הישר ועל הישועה. על כל אחד מכם הנוכח בביתו בחודש זה לצום בו, ועל החולה או הנוסע בדרך לצום מספר ימים אחדים. אלוהים חפץ להקל עליכם ואינו חפץ להקשות עליכם למען תוכלו להשלים את המספר ולמען תפארו את אלוהים על כי הנחה אותכם ולמען תכירו טובה".
וכך על פי המוכתב בקראן במשך חודש שלם אמורים המוסלמים להמנע מכל מאכל ומשקה, מיחסי אישות, ועוד הנאות כדוגמת עישון מעלות השמש ועד שקיעתה. ומכיוון שהשנה האסלאמית היא ירחית וחודשיה נודדים ביחס לשנת השמש נמצא את הרמצ'אן מתקיים בכל עונות השנה. סוגיה זו מעוררת לא מעט מורכבות ולא רק בשל העובדה שהוא יכול לחול בחודשי הקיץ החמים הקשים במיוחד לקיום איסור השתיה ובוודאי למי שעובד כרגיל. עניין נוסף הקשור בשעות האכילה המותרות כאמור רק בלילה הוא בקהילות מוסלמיות במדינות הקרובות לקוטב שבהן אין כמעט שעות חשיכה בקיץ. ולשם כך נדרשו מלומדי הלכה לפסוק פסיקות מיוחדות שיאפשרו להם אכילה גם באור יום.
הרמצ'אן נחשב כחודש קדוש שכן בו על פי התפיסה המוסלמית הורד הקוראן לראשונה דרך המלאך גבריאל לנביא מחמד. הקראן נתגלה, כך מוצג הדבר בתפיסה המוסלמית הרואה בקראן סדרת התגלויות אלוהיות למחמד, בלילת אלקדר [ליל הכוח או היכולת], במהלך חודש הרמצ'אן בשנת 610 לספירה. במהלך הזמן התקבלה התפיסה שזהו הלילה ה-27 של הרמצ'אן שבו גם נגזרים גורלותיהם של הני האדם. השם עצמו, רמצ'אן, מגיע מהמונח רמצ' שמשמעותו היא חום רב, ויש פרשנים שרואים בכך סמליות שמובנה החום הרב של המעשים הטובים יבעיר את כל החטאים שאדם עשה אך יתכן גם שהדבר קשור לכך שבתחילה לפני ביטול העיבור היה נופל הרמצ'אן בקיץ. הרעיון המרכזי של חודש הרמצ'אן הוא אכן התקרבות לאל והצום בו מחוייבים המאמינים הוא דרך לחזק את כוחותיהם הנפשיים ודרך להפגין שליטה עצמית. עם הזמן נוספו גם מאפיינים נוספים שהופכים את הרמצ'אן לחודש חברתי ופוליטי במיוחד וכך למשל מסורות של עשית צדק חברתי, דאגה לחלשים וגמילות חסדים לנזקקים בקהילה, עשית צדקה והפגנת רוחב לב. המסורת המוסלמית רואה בחודש זה זמן ייחודי בו שערי גן העדן פתוחים וכל עשיית טוב מזכה את העושה עשרות מונים מזמנים אחרים. ככלל הצום נתפס כדרך לשיפור רוחני כמו במסורת הבאה המיוחדת לנביא מחמד: "הצום הוא כמגן ולכן זה שצם צריך להמנע מדיבור גס והתנהגות נבערת. ואם מישהו עולב בו או מנסה להלחם בו עליו לאמר: אני צם, אני צם". (מתוך אלצחיח לאלבח'ארי).
ואכן, במקור היה החודש מיועד לחידוש והגברת הרוחניות האישית והחברתית. אך מהר מאוד הפכו לילות הרמ'צאן לחגיגה חברתית, ובוודאי חגיגה קולינרית לעיתים מופרזת, ולמפגשים משפחתיים וחברתיים מרובי אכילה. במהלך הרמצ'אן יאכלו הצמים לפני עלות השמש את הסחור שהיא ארוחה שאמורה להחזיק אותם במהלך הצום עד הערב. תפריטה מגוון מאוד בין מי שסוברים שצריך לאכול אוכל קל לבין מי שממליץ דוקא על אוכל מזין ועשיר. המוקד הקולינרי יהיה בסוף היום עם רדת החשיכה בסעודת האפטאר, שמובנה המילולי הוא, סעודה שוברת צום. מוסלמים רבים ישברו את הצום בהתאם למנהג המיוחס לנביא מחמד (סונה) באכילת תמר ושתית כוס מים. אך מכיוון שהאסלאם משתרע כיום על מגוון של אזורים קולינריים כך גם המגוון שנמצא בארוחות האפטאר יהייה אדיר ונתקשה להכליל ולציין מאכלים החוזרים על עצמם בכל העולם המוסלמי.
במרחב המזרח תיכוני הקרוב לנו ניתן לדבר על מספר קוים מאפיינים כמו מנות עשירות בבשר בבישול איטי כדוגמת המנסף הירדני-פלסטיני או מנה דומה מצרית העשויה עם תרנגול הודו. אך קיימות כמובן מנות רבות נוספות ובהן מגוון של ממולאים, מנות אורז שונות, תפוחי אדמה ועוד. הרמצ'אן מאופיין גם במגוון רב של קינוחים והמפורסמים באזורנו הם הקטאייף או העטאייף בהגייה אחרת שהם מעין חבתיות במילוי אגוזים או גבינה והעוואמה שהם כדורי שמרים מטוגנים אותם טובלים בסירופ דבש ומי וורדים.
כדרכם של צומות ובוודאי צומות מתמשכים המעבר חזרה לשגרה מאופיין בטקסים רבים הקשורים באכילה והזדמנויות רבות לאכילה אגב כך. באסלאם החג המציין את סיום הרמצ'אן הוא עיד אלפיטר, חג שבירת הצום שהוא באופן מעשי שלושה ימים של פסטיבל חברתי גדוש אירועים, מפגשים, פעילות משפחתית וקהילתית וכולם כמובן מתובלים באכילה רבה.
בתמונה- ילד פקיסטני מחכה לשבור את הצום – מתוך פוסט של Farouq Johari אשר מרכז תמונות של מוסלמים ברחבי בסעודת האפטאר,