מהלך בין הברי(א)ות

"רפואה" (ספציפית זאת שמכונה לפעמים מערבית, קונבנציונאלית, ביו-רפואית וכיו"ב) היא שם כולל לנפח בלתי נתפס של ידע, פרקטיקות וטכנולוגיות. תו התקן אשר הממסד הרפואי העמיד לעצמו – כלומר באיזה סטנדרט של "נכונות" קביעה צריכה לעמוד על מנת שתיחשב כ"עובדה" – הוא מחמיר ובלתי מתפשר. וכתוצאה, ניתן לסמוך על היותו של ידע רפואי, ברובם הגדול של המקרים, אמין ומבוסס. האמצעים שפותחו בכדי להביא ידע זה לכדי שיפור בריאותם של מטופליו, ממשככי כאבים ועד מכשירי דיאליזה – הם בדוקים, מנוסים ויעילים. ובמיטבו, כל זאת נעשה לאורו של קוד אתי הומני המקדש את חירויות הפרט ושוויון בין בני האדם.

אך למרות כל יתרונותיה, הגישה הרפואית איננה חפה מבעיות.

למעשה, יתרונה העיקרי של השיטה הרפואית הוא גם מגבלתה הגדולה ביותר: רפואה מדעית שואפת להיות אובייקטיבית. טוב ויפה, ככל שהדבר נוגע למולקולות, התאים, הרקמות והאיברים המרכיבים את גוף האדם. כך ראוי. אבל אנחנו, בני אדם שכמותנו, בעלי תודעה, זיכרון, העדפות, ערכים, חוש מוסרי ועוד אי אלו פגמים, איננו אובייקטים, כי אם סובייקטים. ואכן, מצוקה גופנית או נפשית, תהיה אשר תהיה, היא תמיד ובהכרח הרבה יתר מאשר פתו-פיזיולוגיה, ביו-כימיה או נוירו-קוגניציה. אנחנו חווים אותה בדרך מסוימת שייחודית רק לנו. אנחנו מפרשים אותה, מסבירים אותה, מייחסים לה משמעות. אנחנו מושפעים ממנה בדרכים שעולם הרפואה – היעיל מאוד בדרכו הקרה והמדעית – לא יכול ואף לא אמור להבין.

זאת ועוד, המוסדות שעניינם שימוש בידע הרפואי לטובת הכלל, העברתו מאדם לאדם ומדור לדור, ואף ייצור בלתי פוסק של ידע חדש, פיתחו כמה מן המנגנונים החברתיים-טכנולוגיים היצירתיים והמורכבים ביותר שהחברה האנושית העמידה. אך כמו כל מוסד גדול, גם המוסדות האמונים על ידע זה – החל במשרד הבריאות, דרך בתי החולים וקופות החולים, וכלה ביצרניות התרופות – נתונים ללחצים והשפעות שהינם זרים לשאיפה ההומנית בבסיסה של הרפואה. חשבו על סוגיות כמו מחסור ברופאים שמתבטא בזמני התייעצות קצרים מאוד, על ועד מנהל של חברה לייצור מכשור רפואי הבוחן את שורת הרווח לפני שיקולי בטיחות, או על ועדת סל התרופות הנאלצת לעבוד עם תקציב ממשלתי מוגבל. כאן כבר מזמן יצאנו מהספירה הרפואית-מדעית ונדדנו לשאלות מקרו-כלכליות, פוליטיות, ואף תרבותיות. ואף על פי כן, דינמיקות אלו משפיעות, לא פחות מפיתוחים וגילויים מדעיים, על סיכויינו להבריא ממחלה קשה נניח. וכמובן שבהקשר זה אף לא ניתן להתעלם מאינספור חטאיו בעבר ובהווה של הממסד הרפואי: עוולות מוסריות, רשלנות פושעת, ושחיתות היו במידה כזו או אחרת מנת חלקו מאז מעולם (כמו גם של כל ארגון גדול אחר), וגם לאלה אתייחס כמובן בבלוג לא פעם.

ובכן הממסד הרפואי חזק מאוד, כאמור, בהפקת נתונים מוצקים ומועילים התורמים לתוחלת ואיכות חיינו, ועל כך אנחנו לנצח אסירי תודה. סוג החשיבה שאני רוצה להנגיש לכם בבלוג הזה לא מבקשת להתעלם מההצלחות הללו. אבל היא כן שמה אותם בהקשר הרחב יותר שבו הנתונים הללו מופקים ומקבלים משמעות. מהו אותו הקשר? בכך בלוג זה יעסוק, אבל בקצרה ניתן למנות שאלות של הקצאת משאבים, יצירת סדר עדיפויות, אידיאולוגיות כלכליות ופוליטיות (הן מצד הממסד והן מצד המטופלים), וכן סוגיות של אמצעים, דת, תפיסות וערכים (הן מצד המטופלים והן מצד נציגי הממסד). שלא לדבר על כל האנשים והגופים הנמצאים איפשהו בטווח – אנשי מקצועות הסיעוד, מחקר, טיפול, מנהלה, רווחה, חינוך, הנדסה ועוד. גם אלו מושפעים באינספור דרכים שונות מהעדפות תרבותיות, אינרציות היסטוריות, מגבלות פיננסיות, וחילוקי דעות: הן בפן המקצועי והן בפן הערכי.

רופאים נוהגים להזכיר לנו שהרפואה היא לא מדע מדויק. מצוין. אם כן זו נקודת פתיחה שגם האנתרופולוגים וגם אנשי רפואה מסכימים עליה. ובבלוג הזה אני רוצה להתמקד בדיוק באותם מקומות שידו של הממסד הרפואי קצרה מלחלוש עליהם. לא מתוך רוע לב או אטימות, חלילה, אלא פשוט כי זהו טיב המקצוע שלהם. רופאים הם בראש ובראשונה מדענים, ומה למדען עם סוגיות של ריבוד חברתי, חווית החולי, או פוליטיזציה של שוני. ועם זאת, סוגיות אלו מהוות מרכיב בלתי נפרד מחוויית הבריאות שלנו: השאלה אם אנו גברים או נשים, יהודים או ערבים, עניים או עשירים, ותיקים או עולים חדשים, זקנים או צעירים, ישפיעו על ההעדפות התזונתיות שלנו ובנטייתנו לצרוך ניקוטין, אלכוהול או אמפטמינים, על הזמן שניאלץ להמתין לטיפול מורכב או לתשומת הלב של האחות, על הסיכוי שלנו לפתח הפרעה פסיכיאטרית, ומעל כל אלו, על תוחלת החיים שלנו. הרפואה היא אותה רפואה, המדע הוא אותו מדע. אבל החברה, נודניקית שכמותה, חודרת להכל. לה-כ-ל.

הערה חשובה: לא רק אנתרופולוגים של הרפואה עוסקים בביקורת על הממסד הזה. לא מעט טקסטים ברחבי הרשת מנסים לשכנע אותנו שהממסד הרפואי הוא מוסד כוחני ואף מרושע לעתים, רווי בכסף ואינטרסים, שטובתנו האישית היא ממנו והלאה. על כן, יאמרו לנו, עלינו לחשוד בו ובפתרונותיו, על תרופותיו הסינתטיות, אטימותו לסבלנו, ונטייתו לזרוע בנו פחד ובהלה שלא לצורך.

ובכן. נכון שהממסד הרפואי נוטה להיות קשיח ובלתי מתפשר, ולהתעלם כאמור מהספרה ההומנית: תחושותינו, חוויותינו, פחדינו, העדפותינו. אבל אוי לנו אם בשל חסרונותיו, נבחר להתעלם גם מכל הטוב שבו. האתגר הוא להצליח לנסח ביקורת עניינית ומנומקת על הממסד הרפואי, על מנת שנוכל (א) לפעול לשפרו, ו(ב) לקבל החלטות באופן מושכל. כאזרחים, עלינו ללמוד להפיק תועלת מכל היתרונות שיש לעולם הרפואה להציע מבלי להתפשר שלא לצורך על האוטונומיה שלנו, אך גם מבלי לחשוף עצמנו לסכנות מיותרות בשל תפיסות שגויות ולא מבוססות. 

אז מה קשורה האנתרופולוגיה? אנתרופולוגיה היא בראש ובראשונה מקצוע אמפירי. במיטבה, היא לא מתעלמת מהנתונים ככל שיהיו, ואם הנתונים מצביעים על יעילותו של טיפול כזה או אחר, על מהימנותה של קטגוריה אבחונית מסוימת, או על תועלתה של יוזמה בתחום בריאות הציבור, ממצאים אלו יזכו להתייחסות חיובית. אבל לצד זאת, האנתרופולוגיה היא מקצוע הוליסטי, הנוטה להימנע מלפלח "חתיכה" אחת של המציאות כפי שעושה מחקר רפואי.

לדוגמה, העובדה שטיפול תרופתי מסוים הוכח כיעיל בהקלת הסימפטומים תתקבל על ידי האנתרופולוגית כעובדה (בהנחה שהמחקר תקף ומהימן). אך עבורה, לחוויותיהם של המטופלים ודיווחיהם לאחר השימוש בתרופה זו, על זמינותה של התרופה עבור אלה שידם אינה משגת, או לפשרות שעליהם לעשות על מנת לנטול אותה יינתן משקל לא פחות חשוב משאלת יעילותה הקלינית. מתוך גישה זו, אנתרופולוגים רפואיים מצליחים בדר"כ להפיק נראטיבים שמכירים בערכה של הרפואה אך גם במגבלותיה, בו בזמן שהם שמים דגש על פרשנויות סובייקטיביות מצד אחד (בין אם של רופאות, מטופלים, או כל שחקן אחר בזירה הרפואית), ועל סוגיות של כלכלה פוליטית מצד שני. זוהי נקודת המבט שאני רוצה להביא לכם בבלוג זה. בעולם הדיכוטומי שאנו חיים בו, כאשר הוויכוח נוטה להיות שיח חירשים שבו כל צד דבק בצדקתו בעוד שהוא מאשים את הצד השני בבורות, רשעות, ונבזיות, יש לנקודת המבט הזו ערך, וזהו קול שלעניות דעתי לא נשמע מספיק.

מיותר לציין שאין לי את כל התשובות. מה שכן יש לי אלו את הכלים לשאול שאלות מסוימות, ולשפוט את היתרונות והסכנות הטמונות בתשובות השונות שהוצעו כבר עבורן – בין אם על ידי רופאים, פוליטיקאים, עסקנים, או סופרי ניו-אייג'. כל אלו צודקים לפעמים וכל אלו טועים לפעמים (חלק יותר מאחרים). ובעיקר, כולם מייצרים המון, המון, המון חומר כתוב, שתוכנו מוסתר לעתים קרובות מאחורי שכבות של יח"צ, ז'רגון, או דמגוגיה. לא פלא שרבים מאיתנו פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל.

אז מתוך הכרה באוטונומיה של הפרט ובזכותו על גופו, אני מאמין שיש לכבד את חירותם של אנשים לקבל החלטות העוסקות במישרין בגופם וכן בגופם של ילדיהם הצעירים. לצד זאת, ישנו קושי באיתור מידע אמין אשר יאפשר קבלת החלטות מושכלת ומבוססת ידע, בעיקר עבור אלו מאיתנו שחוש הביקורת בוער בהם. על כן מטרתו של מאגר זה היא לספק תכנים שנשפטו על ידי מדעני חברה מבוססים כאמינים ובעלי ערך.

אז ברשותכם, צעד אחר צעד, אני רוצה לעשות עבורנו קצת סדר בבלגן.