הטקסט כתרבות

הרעיון של כללי לשון מעורר בי עניין, ולא פעם גם ספק, כבר שנים רבות. כמי שגדלה מילדות על שתי שפות, למדתי בכל מקום שנקרה על דרכי צורות רבות להגיד דברים דומים באופן שונה: בספרים לילדים ולמבוגרים, בפזמונים מקום המדינה ובפופ של שנות התשעים, בשיחות בין חברים ובתוכניות טלוויזיה. בלימודיי האקדמיים העניין הזה רק גבר: לא רק למדתי שפה חדשה – השפה הגבוהה והפורמלית של הביטוי האקדמי – אלא למדתי גם על יחסי כוח ועל הדרכים השונות להשתמש בשפה כדי לעצב אותם.

והרי מי שמתבונן סביבו יכול לראות ששום שפה איננה דבר אחד: כמעט לכל ענף מקצועי, אזור גאוגרפי, עדה, לאום ומעמד יש שפה משלו, הכוללת ביטויים ייחודיים, מבני תחביר, שילובים של שפות אחרות וכן הלאה. ואם אנו קובעים עברית תקנית אחת, האם כל מי שלא מדבר או כותב בה – טועה?

יתר על כן, לעיתים קרובות עד להפתיע אפילו אין בכללי התקן רציונל אובייקטיבי הנובע מהשפה עצמה, והתבוננות פשוטה באופן קביעתם מעלה עד כמה רוב התקן מבוסס על החלטות שנויות במחלוקת מלכתחילה.

קחו לדוגמה את המקרה המוזר של הביטוי "חלק מ". בבדיקה קפדנית של אחת העבודות שערכתי התקבלה ההערה כי ביטוי זה איננו תקין, ויש להשתמש במקומו בחלופה "מקצת". הכלל הנחרץ הזה נשמע לי מוזר, וכשהעליתי את השאלה בקבוצת עמיתים הופתעתי מהתשובות: עורכת אחת השיבה, בלי לפרש, כי "אבא בנדויד המליץ על החלופה 'מקצת'." (בנדויד היה אחד מבכירי הבלשנים בישראל בעשורים הראשונים לקום המדינה, ועוד נחזור אליו בהמשך). אחרת השיבה כי לפי מורתה האגדית ללשון, "אם כותבים 'חלק מהאנשים לא באו', בעצם מתכוונים שכל האנשים באו אבל כל אחד השאיר פיסה מעצמו בבית, למשל יד או רגל". ואילו אחרים השיבו במורת רוח כי הגיע הזמן להיפטר מהכלל הזה, וכי הם בוחרים במודע לא ליישמו כיוון שיש מטאפורות דומות רבות בעברית שמחלקות את השלם לחלקים (למשל, "אין לו יד ורגל בדבר") – אך הוא מוכר להם בכל זאת.

לבסוף פניתי לאקדמיה ללשון העברית בשאילתא מהו הנוסח הנכון, וקיבלתי את התשובה הבאה: "יש המקפידים להתנסח ברוח המלצותיו של הבלשן אבא בנדויד ולנקוט את הביטוי מקצת. לחלופין אפשר לומר גם כמה מן ('ופצע כמה מהם'), רוב ה וכדומה. אלה ניסוחים יפים ומקוריים, ואולם אין לפסול את 'חלק מ' במשמע זה […] הדברים אמורים הן בדוממים הן בבני אדם".

הדיון הזה עורר את סקרנותי, והלכתי לחפש מידע נוסף שישפוך אור על הדברים. ואכן, מאמרו מאיר העיניים של עמוס גורן פרש את המאבקים שהתקיימו בשנות השישים בין כמה מחברי האקדמיה ללשון העברית לבין אותו אבא בנדויד: בנדויד, לפי המאמר, "היה אסתטיקן, אינטלקטואל ואיש רחב אופקים ומשכיל בכמה תחומים", ובשנים 1959 – 1982 הוא פעל כיועץ קול ישראל ומיסד כללים רבים עבור השדרים שאותם אף איגד בספרו "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" משנת 1974. הביטוי "מקצת" נמנה עם ביטויים רבים אחרים שאותם העדיף בנדויד באופן אישי על פני ביטויים נרדפים. וכפי שמתאר גורן, "עומק ידיעותיו [של בנדויד] בכל רבדי הלשון העברית כבשו את לב השדרים. יש מאות דוגמאות מתועדות של תיקוני בנדויד, אשר דורות של שדרים אימצו אל ליבם". הוא גם ממשיך ומספר כיצד עורר המצב הזה את חמתם וקנאתם של בכירים אחרים באקדמיה ללשון העברית, וכיצד התגלע ביניהם ויכוח באשר לכללים (לכאורה?) שהגה בנדויד.

בהמשך לכך הגעתי גם למאמר של אורלי אלבק, עובדת האקדמיה ללשון העברית בהווה, ומרתק במיוחד תיאורה את השיקולים השונים של האקדמיה בקובעה כללי תקן (עמ' 251-250, הדגשה שלי): "הכרעות המדקדקים אינן מתקבלות על פי שיטה קבועה. כל מקרה נדון לגופו, ואין לדעת מהו השיקול שיגבר על השיקולים האחרים. ההכרעה מתקבלת לפי טעמו האישי של המדקדק. אם הכרעתו מתאימה למצוי במקורות, יבסס אותה בנימוקים טהרניים, ואם אינה מתאימה, ינמק בנימוק אחר".

זה נשמע כמו עדות מדהימה בכנותה, אך טענה זו בהחלט חוזרת שוב ושוב גם באקדמיה עצמה: דברים דומים מצאתי גם בהרצאתה של אלבק בכינוס על היחס בין הלשון לתרבות ממכללת דוד ילין שהתקיים בשנת 2011, ואותו פתח נשיא האקדמיה ללשון העברית דאז; וגם בהרצאתו של ד"ר אורי מור, שמאז מונה לאחד היועצים של האקדמיה ללשון, בכנס המצוין עקבי אחר שינויים באוניברסיטת בן גוריון בינואר 2019.

אך כל זה לא מסביר בדיוק כיצד קרה שטקסט שאני עורכת כיום עדיין נשפט לפי אותם כללים שבנדויד העדיף לפני שישים שנה בהנחיותיו לשדרי קול ישראל. איך ההעדפה האישית של בנדויד הפכה לכלל, ואיך הכלל הזה נשמר שנים רבות כל כך וזכה לנימוקים שונים כל כך?

חברי האקדמיה ללשון העברית נחשבים, כמובן, לבני-סמכא מעצם העובדה שנבחרו לגוף ציבורי זה. כללים שהם קבעו, בין אם כגוף מאוחד ובין אם כבלשנים עצמאים, הפכו לתקנות מחייבות לאורך זמן. אך בכל זאת אפשר לשאול: מדוע זכותם של חברי האקדמיה לקבוע כללים פוסקניים לעברית גדולה מזכותם של עורכי דין, רופאים או עיתונאיות אופנה לקבוע כללים שמתאימים לתחומיהם, או מזכותה של "מסעודה משדרות" לקבוע חידושים בשפה? ואם אליעזר בן יהודה יכול היה להמציא מילים וביטויים, וביאליק יצר מבני תחביר חדשים, מדוע לא מאיר אריאל ("כל העמוק אין קֵצֶה"), או דודו אהרון ("טרמינל 3 תופסים כבר ראש")? מה מבדיל, בעצם, בין מחדשי העברית ומרחיבי גבולותיה, לבין מעוותיה ומחריביה?

כל אנתרופולוגית ואנתרופולוג יוכלו לתת לכך תשובה אינטואיטיבית, המבוססת על יחסי הכוח בחברה הישראלית בתקופת העליות הראשונות ועם קום המדינה, ומגדילי הראש יוכלו להמשיך ולדון ביחסי הכוח הנוכחיים בין קבוצות שונות בחברה שמניעים לעיתים את מטוטלת התקן לצד השני. אך מה שחשוב לענייננו הוא לשים לב כי גם אם חלק מהחלטות העבר שונו בהמשך, רבות מהן לא נבעו מעולם באופן אובייקטיבי מהשפה העברית עצמה, וגם השינוי לא נובע מכך בהכרח. ובינתיים התקן עצמו מציב גדרות וחסמים להתפתחות הטבעית של השפה בכך שהוא שופט בין דובריה ה"משכילים" יותר ופחות, ה"תרבותיים" יותר ופחות וכן הלאה.

וכאן אנו חוזרים לעבודה העריכה היומיומית: בעת עריכת הלשון, בעיקר בטקסטים שצריכים להיות תקניים וגבוהים בעיני כותביהם וקוראיהם, ניצבים העורכים והעורכות מול דילמות יומיומיות של תווי תקן שקבעו אנשים שונים, בזמנים שונים, לעיתים כאלה שהתגלעו ביניהם מחלוקות עזות בתקופתם, ושמשקפים בסופו של דבר את יחסי הכוח של זמנם.

אפשר להביא לדוגמה מחלוקת טרייה כזו – כללי הכתיב החדשים, שנקבעו ביוני 2017 ועוררו סערה ופולמוס עז בזמנו בקרב אנשי המקצוע והמתעניינים. גם כיום, שנתיים וחצי אחר כך, ניצבים העורכים והעורכות מול דילמה קבועה: האם לבחור למשל בחלופה החדשה "צוהריים", או להמשיך לכתוב "צהריים" כמו קודם? האם הלקוח שעבורו אנו עורכים הגיב לשאלה זו וקבע כללים משל עצמו? האם הקוראים של אותו לקוח יכירו את הכתיב החדש, או יחשבו שמדובר בשגיאת לשון או בורות? לדעתי שאלות אלה אינן ייחודיות לכללים החדשים הללו, אך הן בולטות יותר מולם, כיוון שהם נקבעו בתקופה שבה לכל אחד יש זכות ורצון לתגובה. כאשר קבע אבא בנדויד את כלליו, העברית המודרנית הייתה עדיין צעירה ונוחה להשפעות, וכך מה שנתפס בעיני אדם אחד (משכיל ובעל סמכות ככל שיהיה) יפה או מכובד יותר – הפך לכלל יסוד שכיום אסור לערער עליו. עד כדי כך שכותבת בשנת 2019 עלולה לקבל נזיפה מחמירה על בחירה אחרת שהייתה לגיטימית גם בזמנו וגם כיום. וזה, לדעתי, עלול לרדד את השפה ולהדיר ממנה ביטויים יפים לא פחות, מתאימים לא פחות למצבים שונים.

עבודת העריכה, לדעתי, לא אמורה להאחיד את כל הטקסטים למבנה מוגבל בעל אוצר מילים מצומצם, אלא להפך – לשקף את הקול הייחודי של הכותב או של המוסד. ואף כי יש גם ענייני תקן טכניים גרידא, חשוב לזכור: שגיאות כתיב הן שגיאות רק כאשר כולנו מסכימים על הכתיב התקני (הכללים החדשים עוררו את הדיון הזה מחדש, למשל); שגיאות תחביר הן שגיאות רק אם נוצרים במשפט יחסים אחרים מאלה שלהם התכוון הכותב, או כשל לוגי, ולא אם התחביר שונה סגנונית מטעמו של הבודק; וכן הלאה. בכל אלה קשה לקבוע כללים מוחלטים שיתאימו לכל הכותבים ושייצרו טקסטים ברורים לכל הקוראים.

כעורכת המחויבת לכללי התקן שנקבעו, אני ממשיכה לעמוד בהם בכל מקום שבו הם מחייבים. כי ככה זה ביחסי כוח חברתיים – קשה לשנות אותם רק כי יש לך דעה עליהם. התקן שנקבע עודנו משמש מדד לרמת ההשכלה של הכותב ולכישוריו בתחומים שונים ומשונים שבינם לבין לשון אין כל קשר. אך בשנים האחרונות אני מקדישה יותר מאמץ למטרה מעניינת הרבה יותר – דיון חופשי על הרחבת גבולותיה של השפה בקהילות של כותבים, עורכים, מתרגמים וחובבי עברית בכלל, לקראת קבלה והכלה של יותר ויותר מבנים מעניינים, יצירתיים, ברורים, חופשיים ומגוונים – ולא צמצום השפה היפה שלנו במאבקים חסרי-תוחלת ורוויי-אמוציות על כללים. העברית המודרנית פורחת ומשגשגת, סופגת השפעות מסביבתה, מחזירה בדרכים עדכניות מילים שנעלמו זה כבר, ומקבלת לתוכה מילים חדשות, מבנים וצורות ביטוי. מי שאוהב אותה צריך רק לברך על השינויים האלה, ולא לברור ביניהם לשבט או לחסד.

בתמונה: מוסד האקדמיה ללשון העברית בירושלים. מקור: האקדמיה ללשון העברית

—

אורלי ניטיס יעקובי היא בוגרת תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת חיפה ועורכת לשון מוסמכת. כיום היא עוסקת בעריכת לשון אקדמית וייעוץ בהליכי כתיבה, כותבת ומנהלת את קבוצת הפייסבוק לשון//תרבות העוסקת בממשקים שבין שפה לתרבות בישראל ובעולם.